מתוך: פרוייקט הכתיבה על פי באך
על פי אלמנד ב-G מינור, BWV 836
שמונה בבוקר עד חמש
עובד בסניף בנק, סופר את ה-cash,
עם מינה אחת ושתי לֵאוֹת
ויצחק, דימה ולֵיאון
(אבל הוא שומר בחניון).
שבע בערב, פאב בקריות,
יושב עם אבּוּלוֹף, איש מכירות,
צוחקים וּמדברים בצעקה
אומרים: אולי נביא מכה –
בוא נשדוד כסף מהבנק.
– עדיף לשדוד אותו בלילה, לא?
– ממש חשוך שם, לא רואים ממטר.
עדיף להגיע כשיש אור:
מקצועי, נקי,
אנחנו לא פושעים מלוכלכים
– אני לא אתווכח עם אחי.
– אוקיי, נבוא באור, מה הלאה, מה?
אתה הרי עובד שם, יזהו, לא?
– למי זה אכפת שאנו שם?
שתי לאות? יצחק?
ומינה, דימה, זה שבחניון?
– ליאון, אמרת קודם, שמו ליאון.
[חזרה אחת על הקטע הראשון לפני שממשיכים:]
שבע וחצי, פאב אפל,
אבולוף חושב, רוצה לעכל,
עם טחינה אחת, ושתי פיתות,
ועוד חמש-שש צלחות
(וּבצד כמה משקאות).
[המשך מהמקום הקודם:]
– סגרנו, אז מחר בעשר בבנק?
– זאת לא שעה טובה, יש תור ענק.
– בערך באחת, אחת ושלושים?
– זה לא טוב, זה מכניס ללחץ.
רבע לשתיים יש לי סידור
בוא נחשוב על משהו אחר.
שוד הבנק הזה כבר לא יסתדר.
– חבל, עצוב לחזור אל השגרה,
אולי נכלא פושעים, נציל בחורה?
תגיד, מה הדבר הכי מדהים
שאפשר לעשות ביחד?
– שבע, מחר, שוב כאן, בפאב?
בוא נזמין גם את שתי הלאות,
מינה, יצחק, דימה וליאון?
[חזרה על הקטע הראשון:]
עשר בבוקר, שוב בסניף,
חושב על הפאב, מבט הוא מגניב
על מינה אחת ושתי לאות
ואז מרגיש אקדח בצלעות.
כנראה יש בכל זאת שוד…
