איך כמעט הפכתי מפורסם

“I believe I’m dying, doctor. I should know. I’ve died so many times”

Calvero quotes, from Chaplin’s Limelight

אני רוצה להתחיל, אז אם אפשר תתרכזו שניה, אל תשחקו בטלפון, כן? אני לא שוטר, אני רוצה שתתרכזו בחלק ראשון של דברים כי אחר כך לא תבינו מה קורה. וזה חבל כי מן הסתם סיפור מתקדם ואם לא תתרכזו עכשיו, אני אצטרך לספר אחר כך עוד פעם את התחלה. ואז אחרים, שקוראים את סיפור בדיוק כמוכם אבל כן התרכזו בהתחלה, יתחילו להשתעמם.

טוב, חברים, טלפון בצד? תשמעו. צלצל אלי חבר טוב ששם שלו גם בוריס (זה מקרה, יש הרבה בוריס, ואני לא בוחר חברים לפי שם שדומה לשם שלי. למשל אין לי אף חבר מוריס). בוריס אמר, ותמיד הוא אומר ככה בתחילת שיחה: “נכון אנחנו רוצים להיות מאוד מפורסמים וכל זה?”

“ברור,” עניתי לבוריס, “אף מילה יותר. מבין בדיוק. קבענו.” סגרתי שיחה, נעלתי נעליים ושרקתי שיר נחמד ששמעתי בבוקר, לא זוכר את מילים, ויצאתי לדרך.

אני אסביר מה קרה לקוראים שלא שמעו את שיחות הקודמות שלי עם בוריס. ברור שאנחנו רוצים להיות מפורסמים, ואני לא מתכוון להסביר כרגע למה. תחשבו לבד. והיום כשבן אדם מגיע לגיל שתים-עשרה בערך הוא צריך לבחור פעמיים. קודם אם להיות מפורסם. אם לא – לא מעניין. ואם כן להיות מפורסם, הוא צריך לבחור אם לעשות קיצורי דרך או לא. ואני, עם כל אפשרויות שהיו לי, החלטתי לא לעשות קיצורי דרך וכרגע אני קצת לחוץ כי עברתי את גיל שלושים, לא חשוב לפני כמה שנים, וידוע שמי שלא מתפרסם עד גיל שלושים צריך להתאמץ יותר.

ובוריס יודע ומנסה כל זמן לשנות מצב. גם כשאנחנו לא מצליחים להתפרסם, וזה קורה, לפחות עד עכשיו, תמיד, בוריס מצליח לחשוב על רעיונות שאין לי הרבה מה להגיד חוץ מוואוו, אני בפנים בענק, ויש לי כמה חברים שאני הולך לדבר איתם שיעזרו, ואולי הורים יתנו כסף אם צריך. לפעמים אני גם אומר, וואוו, בוריס, מאיפה אתה מוצא את רעיונות האלה.

ואז בוריס מצנן התלהבות ומציע שלפני שמדברים עם אנשים והורים בוא נפגש ונדבר על רעיון. יש בית קפה בשכונה שלו, קצת רחוק בשבילי, אבל מה, לא מתאמצים במצב כזה? “בוא, בוריס,” אומר לי בוריס השני, “נשב עם קפה, ונדבר עוד על פרטים, יכול להיות שרעיון לא סגור לגמרי.”

“אין סיכוי שלא סגור, בוריס,” אני אומר, “ובכל זאת אני עוזב הכל ובא לבית קפה שלך.” וחשוב לזכור שאנחנו לא מדברים בכלל איך לחלק בינינו את עוגה ולהשאיר אותה שלמה. הכל אנחנו עושים חצי-חצי, ואם צריך להשקיע קצת כסף אני משקיע אותו, כי נראה לי שאני קצת יותר עשיר. חשבתי לשאול פעם את בוריס כמה כסף יש לו ולא יצא.

כל זה היסטוריה רחוקה. כשבוריס מצלצל אלי אני לא צריך להגיד כלום. אני מבין. גם אם הוא יצלצל וינתק אני אבין ואגיע לבית קפה.

כשבוריס מצלצל אני יושב על ספסל בגינה שמאחורי רחוב ויצמן. זאת גינה נחמדה ומשעממת. דרך לבית קפה קצת ארוכה. אני לא מתלונן, רק אומר שאתם יכולים לעשות בינתיים מה שרציתם לעשות קודם, לפני שהתחיל סיפור. אפשר גם לא לעשות כלום ורק לחשוב על מה שקראתם עד לכאן. ואני אגיד לכם מה לחשוב. תחשבו על חירות, שוויון ואחווה. אלה דברים שקורים, עמוק מתחת לפני שטח, ביני לבין בוריס. אנחנו חושבים כל זמן, בעיקר בוריס, איך משיגים את חירות שלנו בתור מפורסמים שכולם מכירים. על שוויון כבר דיברנו, עם כסף וכל זה. אחווה כי בוריס הוא כמו אח. ואולי אני אגיד שיותר מאח, כי יש לי אח משילוב של אבא ואמא, ואיתו אני לא מנסה להיות מפורסם. ויש לי גם אחות משילוב של אבא ובת זוג וגם איתה אני לא מנסה להיות מפורסם. וככה אחווה עם בוריס היא אולי יותר מאח.

אחרי שחשבתם על עקרונות אלה אני מחכה עוד קצת ברמזור ואז עובר ומגיע. בוריס יושב ליד שולחן עם קפה אחד ומאפה אחד. אני מתיישב לידו.

“שלום, בוריס,” אני אומר, “תרצה לחכות עם רעיון עד שאני מזמין גם לי קפה ומאפה?”

“אתה יכול לקחת משלי. אני הזמנתי רק כדי לשבת כאן.”

ובאמת, קפה ומאפה של בוריס נראים כאילו רק טעמו מהם.

“לא,” אני אומר בנימוס, “חיכיתי עד עכשיו ואני אחכה עוד קצת.”

אנחנו יושבים בשקט ומחכים קצת. מלצרים עוברים ותמיד עם גב מופנה אלי ולא מסתכלים.

“סליחה, אפשר להזמין?” אני שואל בקול רם.

“מצטערת, חשבתי שכבר הזמנת.” מלצרית מצביעה על קפה ומאפה של בוריס.

“זה לא שלי, את לא רואה?”

“מצטערת,” המלצרית מתכופפת כדי לקחת את צלחת והכוס.

“את לא רואה שיושב כאן בן אדם?”

“אז לא לקחת?”

מלצרית הולכת מבולבלת. “לרגע נבהלתי,” אני אומר לבוריס, “חשבתי שאולי המצאתי אותך מתוך תיסכול.”

“זה עדיין יכול להיות.”

“שאתה לא קיים?”

“או שאתה לא קיים.”

“אני אקרא שוב למלצרית.”

“לא צריך.”

אנחנו שותקים שניה אחת, ואז עוד עשר שניות.

“בוריס,” אני אומר, “בוא נדמיין שאמרנו כל סמול-טוק שצריך. אני רואה שאתה בסדר, מזג אוויר טוב ופוליטיקה זה פשוט נורא. עכשיו תגיד לי מה רעיון הגאוני?”

בוריס שותק.

“בוריס?” אני אומר, “אתה שם לב שאתה לא עונה? רק כדי להבהיר, אני מדבר כרגע איתך, לא עם מלצרים, לא עם עצמי או עם קוראים של סיפור.”

בוריס לא עונה, ואני חושב שפנים שלו בצבע לא טבעי. “בוריס,” אני אומר, “שים לב שאתה נראה רע וגם לא עונה לי. עכשיו צריך להחליט. או שאתה משחק משחקים, ואז צריך לחכות עוד קצת שתפסיק, או שקרה לך משהו.”

אין אף מלצרית בסביבה. אני מחליט לקום ולשנות את מציאות. אני הולך במהירות לבאריסטה ומבקש כוס עם קרח. והוא, עד שמבין ועד שמסכים ועד שמתכופף למגירה… אני רץ חזרה ומגלה שבוריס איננו. הלך? לקחו באמבולנס? אף אחד לא יודע. אנשים ממשיכים לשבת ולדבר.

גם אני מתיישב ומשעין את ראש על יד. אני עצוב משלוש סיבות. אחת, נולדתי רגיש ותמיד עצוב כשבן אדם נעלם, במיוחד כשזה קורה לידי. שתיים, בוריס הוא מישהו שהכרתי, והזכרתי כבר את קשר לאח שלי משילוב של אבא ואמא, ואחות משילוב של אבא ובת זוג. עצוב לחשוב ככה. שלוש, בוריס לא הספיק לומר לי את רעיון הגאוני ועכשיו אולי לעולם לא יגיד. אלא אם הוא רק קם והלך. ואת זה אי אפשר לדעת עכשיו.

מלצרית רואה שאני עצוב ומציעה לי כוס מיים. “על חשבון הבית,” היא אומרת. אני אומר תודה ושותה דווקא מכוס קפה שנשארה על שולחן.

“אפשר להגיד לך משהו? וזה אולי יישמע מוזר.” אני שואל אותה והיא מסכימה. מה אכפת לה.

“את מחייכת. טוב לך. לבאריסטה טוב. לזוג שיושב שם בפינה טוב.”

“מה השאלה?”

“אני לא יודע. לכולם טוב.”

“לי לא טוב,” מתערב בשיחה גבר חמור סבר שיושב בשולחן שמאחוריי. “אני אומר את זה רק כי אתה שואל.”

“גם לי קשה,” אומרת אשה שעומדת ליד צלחת מאפים שעל בר. “נעים מאוד, אני בעלים של מקום. ולא קל.”

שני פועלים מכוסי אבק, שנכנסו מאתר בנייה הסמוך וחיכו לקפה שלהם מצטרפים לשיחה. גם להם קשה. מוכרת מחנות בגדים שמעבר לפינה, חופפת ממספרה שבמעלה רחוב, עוזר למוכר פלאפל שברחוב מקביל – כולם מתחילים לדבר.

אנשים מעלים תמונות למדיה חברתית. מכוניות עוצרות באמצע כביש ואנשים רצים פנימה לבית קפה, להגיד דברים. ראש עיר, שתמיד מחפש כותרות, נדחק בין אנשים, עולה על שולחן ומספר כמה קשה. בכל מקומות יש רק כותרת אחת – וידוי של ראש עיר: לא קל.

לא קל, בית קפה מלא באנשים ובכל זאת אני מצליח לצאת החוצה. אין לי מה לעשות שם. למלצרית טוב ואני רוצה שיהיה לה רע, שאוכל לעזור לה. לאחרים רע ואני רוצה שיהיה להם טוב.

אני הולך הביתה. זה לא באמת בית שלי. דוד שלי, שאני גר אצלו, מחכה ליד דלת ומחבק אותי. הוא יודע אולי שבוריס מת כי הוא תמיד יודע מחשבות שלי. הוא יודע שאני חושב שלא יציעו לי יותר רעיונות להיות מפורסם, שחיים יהיו כמו שהם, בלי שום דבר מעבר. ולא יהיה יותר עתיד, רק הווה. ואם רע, ובדרך כלל רע, אז רע וזהו.

דוד שלי מחבק ואז מפסיק ונותן לי סטירה חזקה. “זה לא נכון!” הוא כועס, “לא כל כך רע. זה באמת עצוב שבוריס מת, ויש מן הסתם כמה סיבות לעצב כזה, אבל מסקנות שלך לא נכונות.”

אני רוצה לענות לו, אבל מתלבט הרבה בין שתי אפשרויות. הוא ממשיך בינתיים: “שתי אפשרויות שרצית להגיד לי עכשיו ולא היית בטוח – שתיהן לא נכונות. מוח שלך ריק ואין לך מה להגיד כרגע. לא נורא, בהמשך יגיעו רעיונות חדשים. בינתיים תשתוק ותקשיב.”

הוא צודק ולכן אני שותק והוא ממשיך: “מצטער, כרגע אין לי משהו להגיד לך. וזאת לא חוכמה, כי אני לא ידעתי שבוריס ימות היום ולא הכנתי דברים להגיד. חוץ מזה, חתול ביקש ממני כל יום תשומת לב ואני חייב לדבר איתו עכשיו, שיירגע, ואחר כך אחזור לדבר איתך. תרגע בינתיים לבד.” דוד שלי צודק. חתול באמת צריך תשומת לב. אני יושב על ספה ונרגע לבד. אני חושב שטוב שמלצרית לא צריכה ממני כלום, וטוב שקשה בעיקר לראש עיר וחבל שבוריס מת, אולי. מחר, כך אני חושב, נמשיך מאיפה שהפסקנו ואולי מישהו ישים לב ונהיה מפורסמים.

תצלום: אריאל נשרי