האיש שידע יותר מדי

מזל טוב. זהו הגיליון העשירי של כתב העת אורות והקצב שלנו הוא (כמעט) גיליון מדי שנה. עד כה השתתפו באורות 189 יוצרים והתפרסמו בו כ-300 יצירות. רובן הגדול נכתבו בעברית והאחרות תורגמו מ-9 שפות.

לפני שאציג את גיליון צ’פלין אני רוצה להגיד תודה. ראשית, ליוצרים. אורות הוא כתב עת שתובע הרבה מהיוצרים שמשתתפים בו. אנחנו לא מציגים לקט של יצירות, כמקובל, אלא מחפשים את הקשר לעולמו של נושא הגיליון. מרבית החומרים שהתפרסמו באורות נכתבו איפוא במיוחד עבור כתב העת או שהותאמו אליו. לא פשוט למצוא מדי שנה כ-30 יוצרים שמוכנים למאמץ כזה. אנחנו מאמינים כמובן שהמאמץ כדאי ושמחים להיות ה”מיילדים” של יצירות חדשות. בעקבות הכתיבה לאורות נוצרו, בלי להזכיר שמות, כמה וכמה ספרי פרוזה ושירה, אלבומים מוסיקליים ופרוייקטים ספרותיים.

עוד תודה לקוראים, חלקם מלווים אותנו שנים רבות. טוב לשמוע תגובות על היצירות ונחמד כששואלים מתי כבר ייצא הגיליון הבא. כל הערה כזאת דוחפת אותנו עוד קצת קדימה. ברמה האישית, תודה לדשער.

זהו. אלה היו החגיגות לרגל הוצאת גיליון 10. נעבור לצ’רלי צ’פלין.

צ’פלין – האיש שידע יותר מדי?

צ’פלין, מהאנשים הידועים והאהובים ביותר בעולם בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, הוא אגוז קשה לפיצוח. ככל שצללתי לתוך יצירותיו ולטקסטים שנכתבו עליהן לא מצאתי הסבר ראוי לתופעה שהתרחשה כאשר צ’פלין, עם השפם והכובע, המקל וההליכה הפינגווינית, המציא את דמות הנווד. אולי רק הביטלס, כמה עשרות שנים לאחר מכן, יצרו תופעה דומה. גם הם לא הבינו מה התרחש סביבם.

ההצלחה של הנווד היתה פנומנלית. הוא היה מצחיק, כמובן, ומרגש. אך בשונה מדמויות אחרות של אותה תקופה, הוא הצליח למקד אליו את רוח הזמן, את הצייטגייסט, בצורה כמעט מושלמת. הוא ייצר דימויים ויזואליים שמוּכּרים עד היום לציבור הרחב, לא רק לאנשי תרבות ואקדמיה. הוא ידע להשתמש בסלפסטיק ובמגבלות הטכניות של היעדר צבע וסאונד כדי להציג תמונה אנושית של העולם הכאוטי שבין מלחמות העולם.

ההצלחה הגדולה של צ’פלין נבעה גם בשל העובדה שלא נזקק לעזרתם של האולפנים הגדולים. הוא כתב את התסריטים, ביים את הסרטים, שיחק בתפקיד הראשי ואף כתב את המוסיקה. והוא התעשר במהירות.

אבל צ’פלין היה גם האיש שידע יותר מדי. וכמו בסרטו של היצ’קוק, הוא לא הבין מה לעשות עם הידע הזה. כאשר ניסה להעביר את החמלה והאנושיות מעולם הקומדיה אל השיח הציבורי גורש למעשה מארצות הברית ויצא לגלות ארוכה, שנמשכה כמעט עד מותו. רק בערוב ימיו הוזמן להוליווד לקבל פרס אוסקר על מפעל חיים.

הסרטים המוקדמים של צ’פלין, בעיקר “הנער” (1921), “הבהלה לזהב” (1925) ו”הקרקס” (1928), היוו חלק חשוב מהתשתית המתהווה של אמנות הקולנוע: איך מספרים סיפור, איך מצלמים אותו, איך משלבים אפקטים, איך מצחיקים את הקהל, איך מרגשים אותו. הנווד השתמש בסלפסטיק כי כך היה מקובל.

לקראת סוף שנות העשרים החלו להופיע סרטים מדברים. צ’פלין, בהחלטה אמנותית ואולי גם עסקית, התעקש לשמור על הנווד אילם. הוא החליט איפוא במודע שלא להוביל את התעשייה בצד הטכני-טכנולוגי, ועבר להתמקד ביצירת דימויים ויזואליים אמנותיים (בהשפעה ברורה של סרטים מרפובליקת ויימאר). הוא אף החל להעביר מסרים מחודדים יותר בסרטיו, ואלה יצרו לו, בפוליטיקה הלאומנית האמריקנית, תדמית של “קומוניסט”. הסרטים הבולטים בתקופה הזאת הם “אורות הכרך” (1931), “זמנים מודרניים” (1936) ו”הדיקטטור הגדול” (1940). סרטים אלה הביאו לשיא את השפעתו של צ’פלין על הקולנוע ועל התרבות והאמנות בכלל.

דמות הנווד התאימה במדויק למידותיהם של האנשים. צ’פלין פחות. החמלה והאהבה נותרו ברמה הנמוכה, היומיומית, האנושית. ברמה הגבוהה יותר, רמת הפוליטיקה והמדינות, העולם חווה את התקופה הרצחנית ביותר בהיסטוריה.

הפער בין הנווד לבין צ’פלין הלך וגדל. אנקדוטה מפורסמת מספרת כי צ’פלין התמודד באחת מתחרויות התחפושות של הנווד, שהיו נפוצות באותה תקופה, והפסיד. אך ההפסד הגיע ממקום אחר. צ’פלין הציב מראה מול העולם וצופיו היו אמורים לראות את הרובד העמוק יותר, שמעבר לקומדיה, ולפעול כדי לשנות את המציאות. זה לא קרה.

בתקופה השלישית ליצירתו של צ’פלין –ברובה חי בגלות כפויה באירופה – נעלם הנווד מסרטיו. צ’פלין דיבר יותר על עצמו ופחות על האנשים הפשוטים. בכך התרחק, אולי בלי כוונה, מ”רוח הזמן” והפך לפחות רלוונטי. הסרט הבולט בתקופה זאת הוא “אורות הבמה” (1952). זה גם הסרט האישי ביותר של צ’פלין. הוא הופץ באותה שנה שבה נמנעה כניסתו של צ’פלין לארצות הברית, בשיא תקופת המקארתיזם, ולפיכך נאסר להקרנה בהוליווד. אכזריות לשמה. בסרט משתתפים באסטר קיטון, שחקן הסלפסטיק שהוצג לעתים כ”תחרות” לנווד (למה חייבים תמיד להתחרות?) וסידני, בנו של צ’פלין. בגיל 63 יצר איפוא צ’פלין את סרטו הגדול האחרון. הוא חי עוד 25 שנה ונפטר בשווייץ, מקום גלותו.

והנה אנקדוטה שנראית כאילו נכתבה על ידי צ’פלין. לאחר ההלוויה נגנבה גופתו של היוצר המפורסם מהקבר. השודדים דרשו כופר כספי כדי להשיב אותה. משטרת שוייץ הצליחה לאתר אותם, כופר לא שולם, וצ’פלין נקבר שוב, הפעם תחת מעטה כבד ובטוח של בטון.

על היצירות שבגיליון

הגיליון כולל מאמרים מרתקים, שמציגים את עולמו של צ’פלין מזוויות חדשות. ענר פרמינגר מתחיל מילדותו של צ’פלין ומדגים איך השפיעה על הסרטים שהופיעו בהמשך. מקס שטנר מציע תיזה ולפיה דמות הנווד היא שעמדה לפני עיניהם של הפילוסופים סארטר וקאמי כאשר הובילו את הזרם האקזיסטנציאליסטי.

בכיוון אחר, משה רחמוט מתאר בממואר חוויות ילדות הקשורות בצ’פלין. הוא ממשיך ומתאר את חוויותיו של הבמאי לואי מאל בהקשר דומה.

יצירות רבות בגיליון קיבלו השראה מדמותו של הנווד ומצ’פלין כאדם. בוריס וינגר כתב סיפור קצר שלוקח את הנווד לימינו, גורם לו להסתובב ברחובות העיר ולחולל מהומות. רוני סומק כתב ואייר שיר כמחווה לצ’פלין. יעקב בן נתן כתב סדרה של שירים אשר עוסקים בשפם, ומחקים את סגנונם של משוררים ידועים כמו ביאליק ורחל. וליד אשרף כתב סיפור על הומלס שחי על גבעה (רפרנס ל”מול היערות”?).

חגית מנדרובסקי כתבה על צ’צ’ה, דמות שמתכתבת עם צ’פלין. שירה של ברכה בדיל מסתכל מתוך הבית על מי שאין לה בית. הקומיקס של Randy Winth מהרהר על ההצלחה של צ’פלין ודמויות דומות.

והנה פורמט שמופיע לראשונה בכתב העת: תוכנית מתאר שהכינו תום בירק ואנשי משרדו. מדובר בתוכנית שמטרתה להפוך את העיר העתיקה בירושלים לצַ’רלוּזַלֶם, עירו של צ’רלי. אנו מקווים כמובן שהיא תיושם בהקדם.

היו יוצרים שהתייחסו לסרטים ולדימויים ספציפיים של צ’פלין. אביבית משמרי כתבה סיפור על עובדי הייטק, בהמשך ל”זמנים מודרניים”. מתי שמואלוף התייחס בשירו לסצינת אכילת הנעליים מתוך “הבהלה לזהב”.

ירון מילגרום צילם יחד עם בתו סצינות משוחזרות מתוך הסרט “הנער”. לאון פרנקו לקח את “זמנים מודרניים” לעולם שירות הלקוחות. גלי הראל כתבה שירים לדיקטטור שלה, בעקבות “הדיקטטור הגדול”. אוריאל זיגלר כתב סיפור על ניסיון הונאה, בהמשך ל”הבהלה לזהב”.

ספיר כהן הציעה כתוביות לא מקובלות לסרטים אלמים. ועוד בהמשך לסרטים האלמים, שבתאי מג’ר כתב סיפור קצר על שתיקה. נטע נציב כתבה סיפור על מאפיונרית מקומית, על פי המתכון שהציע צ’פלין ליצירת קומדיה. כמחווה לסרטים בצבעי שחור-לבן, יונתן דורי (כותב שורות אלה) תיאר עולם דיסטופי שהצבעים נעלמו ממנו.

כיוון נוסף של יצירות התבסס על מוטיב הקרקס והליצנות. מרינה אקרמן כתבה סיפור מאוייר על הליצנים במשפחתה. לובה טשרנוב יצרה שירים ויזואליים על נפילה. דניאל לי כתב שירי ילדים-למבוגרים על הקרקס של הנריק ושמנדריק. אוראל רבינר כתב סיפור על התופעה (הידועה) של קולרופוביה, פחד מליצנים.

תיהנו…

תצלום: יואב פרידלנדר