משה רחמוט
נולד וגדל בישראל. מלמד עברית ולימודים כלליים באוניברסיטת Portland State. מנהל עסקי ויועץ מס של ותג החתולאיקה ShalomPDX. 

מסעות בנימין הרביעי

1. אהובת הספקן

זה היה יום קיץ חם והזבובים נטפלו לעיניי. טלטלתי את ראשי כדי להרחיק אותם, והחבל שקשר את צווארי אל אבן הרכב השתחרר מעט. הרמתי את מבטי. בפתח הטחנה עמדה עגלה עמוסה שקי חיטה ואליה היתה קשורה אתון זהובת רעמה שחיוכה חשף שני טורי שיניים בריאות.

"חודשים אני באה לכאן ורק עכשיו, סוף סוף, אתה מסתכל עליי," היא אמרה.

כיוון שהמשכתי ללכת במעגל לא עניתי עד שהשלמתי סיבוב.

"תגידי תודה לזבובים," אמרתי.

לפני ששוב נעלמה מעיניי, הספקתי לראות זרבובית ארוכה, דעתנית.

"יש לך תחת חמוד," שמעתי את קולה מאחוריי.

צחקקתי. שחררתי שני גללים לפני שהצלחתי להשתלט על עצמי.

שמי בנג'מין. אם קראתם את "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול אתם כנראה לא זוכרים אותי. אני החמור שחשב שמה שהיה הוא שיהיה ומהפיכות אינן משנות דבר. זה בסדר אם שכחתם אותי. כל החיות שוות אבל יותר קל לזכור גיבורים. לדוגמה, הסוסים: בוקסר, החזק, שקם שעה לפני כולם ועובד עד הלילה, גורר סלעים לבניית טחנת הקמח החשמלית שתהיה יום אחד לרווחת כל החיות. קלוור, שבגופה מגנה על הברווזונים היתומים, כדי שאף חיה לא תרמוס אותם בהמולה של האסיפה הכללית.

בנעוריכם בכיתם מתחת לשמיכה, לאור פנס ה-L הצבאי שקיבלתם במתנה מאחיכם הגדול, כשקראתם איך בוקסר הזקן נבגד. במקום לשלוח אותו לבית-החולים לטיפול, החזירים מכרו אותו לפושט העורות שהפך את בשרו למזון כלבים ואת עצמותיו לדבק. עשרה עמודים מאוחר יותר, קשוחים ומרירים, עיקמתם את פיכם לחיוך כאשר שמעתם יחד עם קלוור שהחזירים שינו את הדיבר השביעי מ"כל החיות שוות" ל"כל החיות שוות אבל יש חיות ששוות יותר".

אך מי, תרתי משמע, קרא את הכתובת על הקיר? אני. ומי הבין ראשון לאן באמת לוקחים את הגיבור שלנו? ומי גירש ממנו זבובים כשהוא שכב משותק בשדה? ומי – אני – ניגב את הדמעות של קלוור כשהיא קלטה לאן הדרדרה המהפיכה שהייתה אמורה להביא צדק לחיות, אחרי אלפיים שנות ניצול?

"זה נכון," אתם מקשים, "אבל למה היית שם רק אחרי שהכל היה אבוד? לנגב את הדמעות זה חברי אבל אתה, שידעת קרוא וכתוב, שהבנת את כל השקרים של החזיר סקווילר מהיום הראשון, למה לא פעלת מוקדם יותר, למה חיכית עד שהחזירים השחיתו את כל המערכת?"

שאלה טובה אבל אולי תקשיבו לכל הסיפור שלי – מה שקרה לי אחרי שאורוול מת – לפני שאתם חורצים את דיני? אתם לא חייבים. ככל הנראה עדיף שתעשו משהו אחר, משהו שמשנה היום ובעולם האמיתי, במקום לקרוא עוד איזו חוברת מהודרת של ספרות משנית. יותר מזה, אם אתם ממשיכים לקרוא אתם צועדים בכיוון החמורות, ההתעקשות על פרטים שחיות נעלות יותר שכחו. אני מציע שאחת לכמה פסקות, תמששו את האוזניים, לוודא שהן לא צומחות.

כמה חודשים לאחר הסצינה האחרונה בנובלה "חוות החיות", הזדעזעו כל החיות בחווה, לשמוע על מותו של מנהיגנו הדגול, שמש הבהמות, החזיר נפוליאון. אני לא הצטרפתי לנהי הכבשים כי היכרתי את נפולאיון כפי שהיה – רוצח. מצד שני, גם לא הצטרפתי לקלוור שטיפחה בקרב הסוסים הצעירים תקווה שעכשיו, משהלך הרודן, יבוא במקומו מישהו הוגן יותר. האמנתי שמה שהיה הוא שיהיה וכפי שבמקום ג'ונס הרשע בא נפוליאון העריץ, גם האחרון יוחלף בפרעה חדש.

לצערי, צדקתי.

מלחמת הירושה של החזירים הייתה מלאת תהפוכות. סקווילר הוביל בתחילה, הודות לכלבים שהעבירו אליו את נאמנותם רבת השנים לנפוליאון. סקווילר שכח, לרוע מזלו, שמאז שהזדקפו והחלו ללכת על שתיים, החזירים מצאו שימושים חדשים לגפיהם הקדמיות, ביניהם השימוש בסכין. צווחה גבוהה נשמעה באחד הלילות ולמחרת נתלתה על העמוד בכיכר המרכזית מודעה, "סקווילר נשפט, הודה בבגידה והוצא להורג". מהחזיר עצמו נשארה תלולית של אפר שחור ואד מתקתק שעמד באוויר עד הצהריים. לאחר עוד כמה רציחות שכאלה, היה זה דווקא פינקאיי שהצליח לאחוז ברסן השלטון. הוא היה חזיר נמוך קומה, בעל מראה גורי כמעט, שתפקידו, בתקופת נפוליאון, היה לטעום את מזונו של המנהיג הנערץ פן אויבינו הערמומיים ינסו להרעיל את משוש חיינו. כל ארוחה שאכל פינקאיי מאז שהיה חזיר בוגר יכלה להיות ארוחתו האחרונה וכנראה שקירבה מתמדת זו אל המוות יצרה אצלו רמת עירות מיוחדת שאפשרה לו להתגבר על כל מתחריו.

כך או כך, הימים תחת פינקאיי לא היו שונים בהרבה מאלה שתחת נפוליאון, וההבדל היחיד היה שהמנהיג החדש ידע שאין עוד צורך במישהו שיסביר את החלטות החזירים לחיות האחרות. אחרי שנים של שעבוד כבר לא היה צורך לתרץ בפני התרנגולות מדוע מוכרים את ביציהן או לשכנע את העזים שההיסטוריה לא התרחשה כפי שזכרו אותה. כל החיות היו כנועות תחת החזירים כפי שהיו תחת בני-האדם ששלטו בחווה בתחילה. כשקלוור נמכרה למפעל הג'לטין אפילו לא הסתירו זאת מאיתנו. להיפך, החזירים ובעל המפעל עישנו סיגרים בחצר בזמן שקלוור הועלתה למשאית, ובערב כל חיה קיבלה ארוחת ערב כפולה, על חשבון העיסקה.

אני, אחרי מותו של נפוליאון ועלייתו של פינקאיי, המשכתי לעבוד בסיבוב אבן הריחיים של טחנת הקמח וייתכן שהייתי ממשיך כך עד היום אלמלא פגשתי את גולדי.

גולדי היא האתון זהובת הרעמה שעליה סיפרתי לכם בהתחלה. היא נולדה וגדלה בחווה השכנה, חוות הצדק, ואני לא מבין איך לא פגשתי בה קודם.

התאהבתי בה ממבט ראשון אך לא העזתי לחזר אחריה. היא הייתה יפה מדי בשבילי ולכן הסתפקתי בידידות. היינו נפגשים בערב, על קו הגבול שבין חוות החיות וחוות הצדק – שסומן בשורת עמודי עץ שחוברו זה לזה בקורות – ולועסים עשב בשקט או מחליפים בינינו בדיחות פוליטיות מרירות, מהסוג שחמורים נוהגים להחליף.

ערב אחד גולדי בעטה באחד מבולי העץ עד שזה התגלגל לארץ. היא הפנתה אליי את אחוריה.

"אולי תטפס עליי כבר?" היא אמרה.

"חשבתי שאני זקן מדי בשבילך," אמרתי אחר-כך.

"נכון, זקן," היא אמרה, "וגם מכוער אבל אין כל-כך הרבה חמורים פה ולא בא לי לעשות איזו שטות ואחר-כך ללדת פרד ענק שיקרע לי את הרחם ביציאה, אם אתה סולח לי על הביטוי."

אפשר היה שלא לסלוח לה? להיפך, עליתי עליה שוב.

החורף שבא אחרי הסתיו היה קר במיוחד. קרח כיסה את אדמת החווה ומנע ממני להגיע אל נקודת המפגש של גולדי ושלי אך האביב הגיע מוקדם, סביונים קישטו את האחו ואהבתנו התחדשה. חשבתי שאנחנו מאושרים. 

2. חוזה גינת החמורים

בערב אחד של סוף חודש פרחי האירוס, גשם טפטף וגולדי הפנתה אליי כתף קרה.

"מה קרה?" שאלתי.

"אני מיואשת," ענתה ומשכה באפה.

"מה חסר לך?"

"אני רוצה לעזוב פה, לטפס לנחלת בנימין."

נחלת בנימין הייתה חווה של חמורים ואתונות בלבד שהייתה ביחסי עוינות עם חוות החיות. די היה בנשיאת השם "נחלת בנימין" כדי שאיזה כלב ינעץ בך שיניים. כל-כך אסורה הייתה שרוב הזמן שכחתי מקיומה.

"השתגעת?" אמרתי והסתכלתי אחורה כדי לוודא שאין מאזינים לנו.

"זה כבר לא מה שהיה פעם," גולדי אמרה, "עכשיו אפשר להירשם לטיפוס. עושים לך כמה בדיקות ואם מוודאים שאתה חמור, אתה 100% חמור נכון?"

"מה נראה לך שאני, גמל?"

"יופי. אז אם מוודאים שאתה חמור, הם מוסרים עבורך עשרה שקי חיטה ואתה מטפס לנחלת בנימין או בשמה השני, ההר הקדוש."

"את יודעת שזה לא באמת הר ולא יותר גבוה ממקומות אחרים."

"כן, אבל לא אכפת. נמאס לי מהאנטיחמֵריות, מעבודה בלי חופש, וממחסור במזון. גיסתי עברה לשם בשנה שעברה וכתבה לי שהם אוכלים תערובת של תירס ובוטנים כל ערב."

"מתי תביני," שאלתי, "שכל החוות זהות? לא משנה מתי חיים או איפה חיים, זה תמיד סבל ואם יש לך יותר מזל מאחרים אז הסבל שלך קצת יותר ארוך. זה הכי הרבה שאפשר לבקש."

"אם הכל תמיד אותו דבר אז למה אמרת לי שיצאת מחושך לאור אחרי שהכרת אותי?" שאלה ועיניה העגולות היו חזקות מכל טיעון שיכלתי להעלות.

אז נתתי לה לרשום, בשם שנינו, בקשה לטיפוס.

מהרגע שנודע ברבים שאני מעוניין לעזוב הפכתי למטרה. המשמרות שלי בטחנת הקמח הוכפלו, המזון שלי צומצם וכאשר לא עבדתי בטחנה, הצטוויתי לשוב מיד לסגר באורווה. לא היה ספק בליבי שחוות החיות מתכוונת להפיק ממני את כל שנותר בי, לפני שאעזוב או אתפגר, מה שיקרה קודם. קיוויתי שהם מבינים שנחלת בנימין תשלם עלי עשרה שקי חיטה רק אם אהיה בין החיים.

בסתיו האישורים הגיעו, ואני וגולדי התאחדנו כחלק מחַמֶרֶת שצעדה החוצה מחוות הצדק דרך חוות החיות, לכיוון המשאיות שייקחו אותנו ל"גינת החמורים". (גינת החמורים היה כינוי נוסף של ההר הקדוש, שניתן לו על ידי בנימין השחור, חוזה גינת החמורים.) כמוני, גולדי הייתה כחושה אבל האושר של איחודנו האיר את מבטה. הנחתי את צווארי על צווארה וניחוח הנרדית עלה באפי.

לא הזיז לנו שהלכנו תחת מטר של גידופים, יריקות ובעיטות. זאת הייתה דרכה של חוות החיות לומר לנו שלום: כל החיות קיבלו שחרור מהעבודה לשעה כדי לעמוד משני צידי הדרך ולהתעמר בנו. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שם חברים ישנים שפניהם מלאות פתאום שנאה. עמוקה היא שנאתם של הנעזבים. סלומה, נכדתה של חברתי משכבר הימים, העז מיוריאל, אף הרהיבה עוז, רצה לעברי, הסתובבה, הטילה בי שתן וחזרה להתערבב בקהל שהריע לה. ביום אחר הייתי מעיף לה פרסה לראש אבל עכשיו סלחתי. חיככתי רעמה ברעמת אהובתי ויחד צעדנו אל גינת החמורים.

3. החיים בנחלת בנימין

החיים בנחלת בנימין אכן היו נוחים. אוכל בשפע, טיולים לארצות רחוקות, חְמָרפוֹן לכל פועל, מאה ערוצי כבלים וחוק חינוך חינם פיצו על המחסור בגיוון בשמות שניתנו לנו. לכל הזכרים קראו בנימין, אך הבדילו בינינו בעזרת כינויים: אני נשארתי בנג'מין, אך היו גם בנג'י, בנג', בני, וכן הלאה. גם מנהיג הנחלה נקרא בנימין, "בניל'ה", כינוי שדבק בו עוד כששירת ביחידת האתונות הצחורות וכל הדרך עד להנהגת החווה.

אצל הנקבות השמות היו מעט חופשיים יותר. מאחר שהמנהיגים ההיסטוריים של הנחלה היו בנימין השחור, בנימין הלבן וגולדה, היתה נטייה לקרוא לעִירוֹת בשמות שקשורים לזהב או לאור: נוגה, זהבית, פזית, אורה, מאירה, יאירה, זוהר וכן הלאה. לאתונו של בניל’ה, לדוגמה, קראו קרן.

מאחר שבנחלת בנימין סופי השבוע היו חופשיים מעבודה, נהגנו להיפגש עם חברים ומשפחה ובכל מקום וזמן אכלנו, העלינו גירה ודיברנו על בניל’ה המנהיג ואתונו קרן. חברינו גינו את בניל’ה וקרן מכל צד ועבר. אמרו שהוא נוכל, מסית, רמאי ושקרן והיא מטורפת, מכשפה, מעורערת, ומכוערת אך גם מתוחכמת, אלימה ונקמנית. ביכו את נצחונותיו החוזרים של בניל’ה בבחירות החודשיות לרשות מועצת ההר הקדוש אך לעתים גם בחרו בו.

"מדוע בחרת בו?" גולדי שאלה את גיסתה זוהרה.

"הוא היחיד שיודע לטפל באיום הערודי," הייתה התשובה.

זה לא שכנע אותי אבל חיי, כאמור היו טובים למדי. עבדתי שישים שעות בשבוע, שזה כלום בשביל חמור, היו לי יומיים חופשיים, חוף ים קרוב ובזמנים שבהם לא שכשכתי במים, טחנתי קמח או אכלתי, יכולתי לרבוץ עם גולדי מול העדרויזיה ולהתבדר מול תוכניות בישול.

ערב אחד צפינו בתחרות לעיסת קש כשגולדי הניחה פרסה על גבי.

"אני רוצה לדבר איתך על משהו," לחשה.

"עוד רגע," אמרתי. זה היה בדיוק כאשר אלופת המחוז, חמורטינה, סיימה להעלות גירה וירקה את הקש המותסס אל עבר עמדת השופטים ולכן הייתי חייב להתרכז במסך. כל חמור יכול להרגיש טעם כאשר הוא אוכל אבל כאשר אנו צופים בתוכנית העלאת גירה בעדרויזיה אנו צריכים להתרכז בהבעות הפנים של השופטים. מהפרצופים שלהם אנחנו יכולים לדמיין את הטעם האמיתי של המזון בתוכנית ולדעת אם הדין שחרצו היה דין צדק.

"מה, מותק?" חזרתי אליה מיד אחרי שחמורטינה הניפה שוב את שוקת הזהב.

"אני בהריון," אמרה.

שנים-עשר חודשים לאחר מכן נולד לנו בנימין (בונבון) ושנתיים מאוחר יותר אורית (ריתרית), בן ובת בריאים. שניהם עמדו על רגליהם מלידה וינקו היטב. חשבתי שאנחנו מאושרים.

זה היה יום שישי ואני רבצתי מול העדרויזיה במצב רוח מרומם: באותו בוקר הודיעו שני חמורים פוליטיים שהם חומרים יחד להקים את מפלגת "יהיה טוב" שתחזיר את אמון החמורים בפוליטיקה. בנוסף לחלופה השלטונית המסתמנת, זה גם היה ערב חצי גמר של "הנועֵר והמנעֵר", התוכנית שגילתה כמה מגדולי הקולות החמוריים בחוותנו ובעולם כולו. ציפיתי בהתלהבות לראות האם האתון הנערצת עלי, אור הר-ממתק, תעלה לשלב הבא אך אז גולדי נעמדה ביני לבין המרקע ובעיניה העצב הזה, העמוק.

"נואשת?" שאלתי והיא הנהנה.

ידעתי שאני עומד להפסיד חצי-גמר היסטורי אבל לעתים אין ברירה. באנחה, לחצתי על השלט והעדרויזיה כבתה.

"מה קרה?"

"אני לא יכולה לחיות פה יותר."

"למה, מה רע? יש לנו אוכל, פרנסה, שני גוזלים בקן, חברים, משפחה, אין אנטיחמריות, אנחנו חיים בחווה משלנו."

"איזה שלנו?" היא רקעה ברגלה על הקרקע. "של בניל’ה וקרן וערימת הפושעים שדוחפים להם לשון לתחת."

"תראי," התחלתי. אני שונא את עצמי בכל-פעם שאני פותח משפט במילה "תראי" אבל לפעמים זה מתפלק לי, בעיקר כשאני לא מאמין בטיעונים שלי.

"תראי, בכל חווה שתהיי בה יש אי-צדק, אי-שוויון, שחיתות, גניבות ואפילו רצח אבל כל זמן שאת לא פושעת בעצמך, את לא אחראית על זה. את חיה את היומיום שלך עם חיות כמוך ומקווה שהרוע לא יגיע אלייך."

"איזה לא יגיע?" היא צרחה. "מתי עמדת בתור פעם אחרונה פה בלי שיהיה ריב? מתי ביקשת שירות ציבורי ולא השפילו אותך? מתי פתחת את העדרויזיה וראית דיון מושכל בין שני סוסיים שמקשיבים זה לזה? הרוע מלפנינו, מצידנו ומעלינו, יושב כמו ענן פיח. אני לא יכולה לנשום."

"בכל חווה-"

"בכל חווה יש רוע ותמיד באוויר יש חנקן אבל אם זה רק חנקן אז נחנקים."

4. נחמה

עברנו לחווה הגדולה ביותר במחוז, אגם הברווזים. למרות השם, היו בה לא רק אגם ולא רק ברווזים אלא גם יבשה, אנשים, חזירים, חמורים וחיות אחרות. היה בה שפע גדול אפילו יותר מבנחלת בנימין אבל גם עוני ורעב גרועים מחוות החיות של פינקאיי. בכל דרך בה הלכת ראית בעלי-כנף ומרובעי-רגליים שוכבים על הקרקע מכוסים בבוץ אך למדת להתעלם מהם. אם לא רצית להיות בין הזרוקים והדפוקים, היית חייב לקום בבוקר, להיכנס לחליפת הברווז שלך ולטוס מעליהם אל מקום העבודה. לחזור בערב הביתה, לעשות קניות, ללכת לישון וחוזר חלילה.

בראש אגם הברווזים עמד דאקי דאק, ברווז אמבטיה שהכל ידעו שאין בו חיים אך התווכחו מי מפעיל אותו. מגרונו יצאו פקודות, קללות ושקרים משוללי הגיון שהפכו אותו שנוא על רבים אך נערץ על אחרים שחשו שהוא מבטא את תפיסת עולמם, על פיה כל המחוז כולו קשר צר מאוד נגד הברווזים. מתנגדיו טענו שהוא מושחת, מחרחר ריב, חסר אחריות ושאיך בכלל להתייחס לזה שאנחנו נשלטים על ידי ברווז אמבטיה מפלסטיק?

אבל אני הפסקתי לחשוב על פוליטיקה חוותית או מחוזית ורק עשיתי לביתי. בכל בוקר טסתי לטחנת-קמח, ששכנה מצדו השני של האגם הגדול, שם לימדתי חמורים צעירים את מלאכת הטחינה. הרבה השתנה מאז שסובבתי את אבן הריחיים בחוות החיות, הטחנות הפכו חשמליות ואחר-כך ממוחשבות אך אני המשכתי להתעדכן וכך יכולתי להדריך את הדור הבא באמנות העתיקה אך המתחדשת של עיבוד הדגנים. לא השליתי את עצמי שאני מאושר.

יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה וגולדי הביטה בי במבט הזה שלה, ואני חשבתי, "זהו, שוב אורזים מזוודות."

"אני רוצה חתול," היא אמרה.

"חתול?" נאנחתי בהקלה, "בטח, אין בעיה. אבל למה חתול?"

"נמאס לי מבני-אדם וחיות חווה," היא אמרה, "אני רוצה לגדל משהו שאין בו תועלת."

אימצנו שני חתולים. זה היה הרעיון שלי לקחת שניים במקום אחד. שמעתי סיפורים על חתולים שמאבדים את שפיותם כשהמשפחות שלהם יוצאות לחופשה. יותר מזה, זכרתי את השנים שלי לבד, לפני גולדי, וידעתי שכל יצור משתוקק לחברה קרובה.

הם רבו בלי סוף. קראנו להם "שניצל" ו"פיתה" כי בלילה הראשון שלהם אצלנו הגור האדמוני התכרבל בתוך החתולה הבוגרת, הלבנה, כמו בתוך כיס לחם. הם היו מיודדים עוד כמה שבועות אחרי אותו לילה אבל כשהוא גדל קצת הם התחילו להילחם על האוכל, למרות שהיה ממנו די והותר. בין לבין הם היו מתוקים בלי קץ, מתלקקים על אדן החלון וכאלה. אבל לא נותנים לישון, נוהמים, מהסים, שניצל רודף אחרי פיתה והיא מטפסת על הוילון, שוברת עציצים.

חוץ ממני אף אחד לא התרגש מהמאבקים של שניצל ופיתה. בונבון וריתרית נישקו אותם יומם ולילה וגולדי – החיוך חזר אל פניה.

עם הזמן לקחנו עוד חתולים, חומוס וצ'יפס, ואת סלט, כלב תערובת בגודל בינוני שאף אחד לא הצליח לפענח את  ההרכב הגזעי שלו אבל הוא לא דמה כלל לכלבי המלחמה שהשארנו מאחורינו בחוות החיות. היו לו אוזניים פרוותיות שמוטות ועיניים גדולות בלי יותר מדי שכל אבל אינסוף אהבה.

גולדי תלתה בגינה מאכילי ציפורים שמשכו אלינו אווזים, ברווזי עץ ונקרים. קלחי תירס מיובשים הביאו סנאים ושיחי פטל סגול משכו פרפרים והכי חשוב, יונקי דבש אדומי חזה. הנשימה נעתקה בכל פעם שראית צופית שכזו "עומדת" באוויר, כנפיה רוטטות במהירות כזו שהן בלתי נראות, ופיה דמוי הקשית שואב צוף מאיזו תפרחת.

"זה לא מועיל בכלום," גולדי אמרה לי יום אחד כשעמדנו בגינה.

"לא שאלתי במה זה מועיל."

"אני רוצה לתת לחיים לקרות," היא אמרה, "תראה איך הצופית מאושרת."

"איך את יודעת שהיא מאושרת?" לא התכוונתי להיכנס לוויכוח, אבל זה היה מין אינסטינקט פילוסופי שכזה שחמורים זקנים לא יכולים להיפטר ממנו. "אולי היא מותשת ורוצה לנוח. אולי נמאס לה לרחף ככה באוויר כשהיא יודעת שאם תפסיק לרפרף ליותר מאלפית השנייה היא תתרסק על האדמה?"

"למה אתה מרגיש כל-כך אשם?" גולדי שאלה והביטה בי.

מאחוריה הצופית נטשה את השיח, נסקה למעלה ונעמדה על ענף של עץ אדר.

אחרי לילה של שינה טרופה קמתי נחוש.

היה זה יום שבת. יצאתי החוצה והנחתי על המדרכה שלפני ביתנו שלט שעליו כתבתי "בנג'מין החמור, מורה לנחמות קטנות, עשר לירות ברווזיות לשעה". עמדתי ליד השלט וחיכיתי לתלמידים בפוטנציה שידברו איתי.

הערב ירד מבלי שאף עובר אורח יחליף איתי מילה.

לא התייאשתי. בערב הורדתי לדאקפון ספר מכירות ולמחרת – מבלי שאני מחמיץ את הדמיון ביני לבין סקווילר, חזיר התעמולה – הוספתי לשלט, מתחת למילים "בנג'מין החמור, מורה לנחמות קטנות, עשר לירות ברווזיות לשעה" את המלים "סדנת הכרות ללא תשלום וללא התחייבות תתקיים בשבוע הבא, ביום חמישי בערב. אוכל חופשי!". האנשים והחיות בני מעמד הביניים באגם הברווזים, זאת עליכם לדעת, למרות שאינם סובלים מרעב, יש להם רגישות מיוחדת לצמד המלים "אוכל" ו"חופשי". וכך קרה שביום הסדנה פתחתי את דלתות ביתי לשמונה תלמידים סקרנים.

מה שהבנתי בלילה שבו לא ישנתי היה זה: אם כל העולם הוא סבל ואין הבדל בין חוות החיות, נחלת בנימין ואגם הברווזים, למה לחכות עד שהסבל מחצין את עצמו? אם סבלן של בהמות העבודה קיים תמיד, לא צריך לחכות עד שהן מתמוטטות בשביל לגרש את הזבובים מעל עיניהן.

וכך החל הקורס. קודם כל דברים פשוטים: טישיו למי שבוכים, כוס מים אחרי הודעה רעה, כיסא למי שכועס. אתם יודעים, האלפבית של חייתיות. אבל אז נכנסנו יותר עמוק. דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם בפגישת מחלקה. איילה אחת בדיוק דיברה, קולה רעד אבל כולם עשו עצמם כאילו לא שמו לב. הם חזרו לדון בתקציב כאילו מה שאמרה על בעיית הקיפודים כלל לא נאמר. ראשית אתם מסתכלים עליה. מבטה מושפל אבל אתם ממשיכים להתרכז בה עד שהיא מעזה להרים שוב את עיניה. מבטה פוגש את מבטכם, וכך מתחיל השלב הבא. אתם מהנהנים לעברה, מרימים פרסה, או באופן אחר מראים שאתם מסכימים איתה. עוד לא הפגנתם אומץ לב ולא הבטחתם שינוי אך היא כבר לא לבד.

המשכתי ללמד  טכניקות כלליות: איך אנחנו תמיד נושמים, ואם אנחנו פתאום נזכרים שאנחנו נושמים, איפה שלא נהיה, אנחנו שמים לב לאחרים שנושמים באותו מרחב ואז כל מה שאנחנו צריכים זה להקל על נשימתם.

העולם, כך הראיתי לתלמידים שלי, הוא פשוט. כל מה שצריך להבין הוא שהכותרת "נחמות קטנות" מתייחסת לנחמה של אחרים. אתם לא תלמדו כאן איך לנחם את עצמכם. אבל ברגע ש – אחרי שהבנתם מה באמת מלמדים פה – תחליטו להשאר בכל זאת בקורס, הצלחתם. שום דבר לא יעצור אתכם יותר. אתם תהפכו למנחמים מקצועיים. אולי "מקצועיים" היא לא המילה, מפני שניחום אינו מקצוע אלא דרך חיים. אתם תהפכו למנחמים. נקודה.


תצלום: אריאל נשרי