יונתן דורי
סופר, עורך ומתרגם. גדל בירושלים, גר בתל אביב. בין ספריו: מפגעי מזג האוויר, קומיצי (משירי ביאליק), ספוילרים, כל דבר על רקע ירח.

מונוכרום

[הערת המחבר: הסיפור "מונוכרום" נכתב ופורסם כחצי שנה לפני פרוץ מגיפת הקורונה]

ביום הראשון של הקיץ הפך העולם לאפור

יום שני, 21 ביוני 2021, 5:25 בבוקר

ברידג'ט גריי התעוררה מוקדם כדי לצאת לריצה. היה זה היום הראשון של הקיץ. השעון צלצל, היא פתחה עיניים ומיד קמה מהמיטה. אסור לחכות כי אז המוח מתחיל להעלות תירוצים ועוד תירוצים בעד המיטה ונגד הריצה. היא התלבשה בעיניים חצי עצומות ובדומיה. זה הצליח. בעלה צ'אק המשיך לישון. היא צחצחה שיניים בלי להסתכל במראה, עשתה כמה מתיחות מהירות ויצאה החוצה. התזמון היה מושלם. השמש בדיוק נשקה לקו האופק במזרח.

משהו היה מוזר. ברידג'ט שפשפה את עיניה והסתכלה שוב. הדשא ברחבת הכניסה היה דהוי מאוד. המכונית הכחולה שלה האפירה. העצים נצבעו בגוונים של אפור. תיבת הדואר שבפינת הרחוב נצבעה בשחור-בהיר. השמיים היו לבנים-כהים. הצבעים נעלמו.

הצבעים נעלמו. לרגע חשבה שזה עוד תירוץ מקורי שהמוח שלה ממציא כדי לא לרוץ. אסור להכנע למוח. צריך להתחיל לרוץ. אבל לא. הצבעים באמת נעלמו. בקצה הרחוב, שהיה ריק מאנשים, הבהב רמזור באפור-לבנבן. 

ברידג'ט נכנסה חזרה הביתה. הדלת נטרקה אחריה. היא הדליקה את האור בחדר השינה וניערה את צ'אק.

"קום! קום עכשיו!"

היא הסתכלה שוב כדי להיות בטוחה: השמיכה שהיתה ירוקה, הבגדים על הכסא שהיו אתמול אדומים וכחולים, התמונות שעל הקיר, השיער הג'ינג'י של צ'אק. הכל האפיר. צ'אק התיישב במיטה.

"גם אתה רואה את זה?"

הוא הבין מיד, הושיט יד ומצא את הטלפון הנייד. המסך היה אפור. גם המסך הבא. אתרי חדשות. למה לא נטענות החדשות. לא כתוב כלום. מה השעה? הם עוד לא התעוררו. אולי זה רק אנחנו? ברידג'ט צלצלה לאחותה. אם תצלצל לאמהּ זה יכול להגמר בהתקף לב.

"הערתי אותך? מצטערת. זה חשוב. תפתחי עיניים ותגידי לי מה את רואה. את רואה את זה? גם את רואה?"

צ'אק שלח הודעות לכל עבר. תשובות התחילו להגיע. כולם ראו את זה. ואולי לא כולם. ג'ייקוב, בן דוד רחוק בצד המערבי יותר של העולם חשב שזאת בדיחה. אצלו עדיין יום ראשון, מאוחר בערב, הוא קורא ספר שכריכתו סגולה ושותה מיץ תפוחים ירוק. המיץ מתרכיז, אולי לא אמיתי, אבל ירוק לגמרי. הוא מחזיק בידו את השלט של הטלוויזיה, ורואה עליו את הכפתור האדום, הירוק, הכחול, הצהוב. הנה הוא לוחץ על הכפתור האדום. הטלוויזיה נדלקת ו-

"כן, יש לנו בעיה, יוסטון."

"דבר, מה הבעיה?"

"רגע, תן לשמוע מה הם אומרים. משהו בניו זילנד. שם הכל התחיל. הם חושבים שזה עוקב אחרי השמש, כן? אנשים התעוררו בניו זילנד והכל היה אפור. ואז זה התקדם, עם הזריחות."

"מה התקדם?"

"הם לא אומרים. אנשים פשוט מתעוררים וזה שם. זאת אומרת, זה לא שם, הצבעים, הם נעלמו."

ברידג'ט התערבה בשיחה: "ג'ייקוב, תקשיב לי טוב."

"אה, מה שלומך, יקירתי? אני מקשיב."

"ג'ייקוב, אנחנו הולכים לעשות עכשיו ניסוי מדעי חשוב מאין כמוהו."

"זה סוג הניסוי שאני הכי אוהב."

"תקשיב. אני שולחת לך לינק לתחנת טלוויזיה שמשדרת מאוסטרליה. אני רואה את השידור באפור. תגיד לי מה אתה רואה. תגיד לי אם העולם השתנה או שאנחנו השתנינו."

"כן המפקדת. רק רגע, אני שם אתכם על רמקול."

"חכה, יש ילדים קטנים בסביבה? אני לא רוצה להבהיל אותם."

"את יודעת שהם תינוקות. כולם ישנים."

"ישנים? אז עזוב הכל ולך להעיר אותם! אולי תוכל להציל אותם. אסור לך לתת להם לישון."

"ברידג'ט, תני לי לבדוק את האוסטרלים שלך ואז נראה. בלי לחץ."

"אתה פשוט לא מבין מה קורה כאן."

"עוד רגע… אני רואה את האוסטרלים בצבעים."

"אז זה אנחנו. זה ביולוגי. ג'ייקוב, תקשיב לי טוב, אל תלך לישון עד הודעה חדשה. ותעיר את הילדים. תשכבו בתוך אמבטיה עם קרח מצדי. אל תלכו לישון. כמדענית אני אומרת לך – אל תישן. יש כנראה מגיפה עולמית. ואולי זה קשור לשינה."

"אין בעיה. אני סומך עליך בעיניים עצומות," פניו של ג'ייקוב הציצו מתוך הטלפון, "רק שתביני שאני אתעלף פה עוד חצי שעה. ככה אני, אין מה לעשות."

"אז קום ותעמוד על הרגליים ולך תכין לך קפה. צ'אק – מה מצאת?"

"מראיינים פה כמה שוטרים מהודו. הם עשו משמרת לילה, הסתובבו ברחובות של, רגע, אני לא מצליח לקרוא את שם העיר. זה כתוב באפור על אפור."

"אל תקריא לי שמות של ערים! מה הם אמרו?"

"לאחד מהם הבהבו הצבעים ונעלמו. הוא היה עייף מאוד, אולי הוא ניקר. האחרים המשיכו לראות צבעים כרגיל, הם עדיין ערים. בקושי מחזיקים את עצמם."

"ג'ייקוב, רוץ לקנות המון קרח וקפה. שמעת?"

לא היתה תשובה. צ'אק ניצל את ההזדמנות הלך לבית השימוש. ברידג'ט צעקה לטלפון: "ג'ייקוב! להתעורר!"

"לא נרדמתי!"

"נרדמת! אתה עדיין רואה צבעים?"

"רואה, רואה. הכל בסדר. הייתי מוריד את הלחץ. לא שמעתי על מגיפה שקופצת עם השמש מעל אוקיינוסים."

לברידג'ט לא היה זמן להמשיך בשיחה. היא חייבת להגיע למעבדה שלה בבית החולים, לתפוס מישהו שלא ישן בלילה ולעשות עליו בדיקות. היא החליפה את בגדי הספורט ל-… כנראה שזאת היתה החולצה בצבע טורקיז. היו לה שתי חולצות עם הדפס של משבצות וכעת הן נראו זהות. המכנסיים היו שחורים. זה בטוח. היא שתתה במהירות כוס קפה, השקתה את העציץ שבסלון, ליטפה את קיץ', הכלבה וצעקה לצ'אק שהיא יוצאת. מבית השימוש עלתה קריאה עמומה: "כבר בא."

"אתה לא צריך לבוא. אני יוצאת. ביי."

שש ורבע בבוקר. מן הבתים החלו להשמע צעקות, קריאות ובכי של ילדים ומבוגרים. כלבים יללו. תריסים הורמו. אנשים עמדו בחלונות ויצאו למרפסות. והכל אפור. ברידג'ט ראתה שהאפור שהיה ירוק, למשל בדשא, שונה מהאפור שהיה אדום במכונית של השכנים. אולי תצליח להבדיל בין הצבעים החדשים.

מכוניות נסעו בכביש בפראיות. אולי ניסו לברוח. טלוויזיות רעמו מכל עבר. מכונית אחת סטתה מהכביש ונתקעה בעץ. הנהג יצא והחל לקלל. ברידג'ט החליטה שתלך למעבדה ברגל. המרחק לא גדול והכבישים לא נראו בטוחים.

צ'אק צלצל. "זה רשמי," הוא אמר, "אני רואה עכשיו בטלוויזיה. הממשלה הודיעה שיש מגיפה עולמית. למרות מה שאמרו בהתחלה – והאמת שלא שמעתי את זה כשאמרו – המגיפה לא מכוונת רק נגדנו כמדינה. לא יודעים מה קרה. חושבים שמדובר בווירוס. מבקשים מכולם לא להבהל ולהשאר בבתים."

להשאר בבתים? כולם בחוץ, רצים מצד לצד, לא מאמינים. האנשים נראו כמו, איך לומר את זה, כמו סיוט שצריך להתעורר ממנו.

"צ'אק, אנחנו לא חולמים את זה, נכון? תן לי סימן שזה לא חלום."

"אני לגמרי ער. אני יודע מתי אני חולם."

"זה לא עוזר לי. תן לי סימן."

"עוד רגע. תקשיבי. אמריקה, יבשת אמריקה, החליטה להתבצר. שם עדיין רואים צבעים. אז אין מטוסים, אין ספינות, לא פותחים דואר וחבילות, אסור לגעת במזון שהגיע בייבוא. והנה, תקשיבי לזה, בפיליפינים…"

"הבנתי, הבנתי, עצור, עזוב אותי מפרטים. אתה מבטיח לי שזה לא חלום?"

"חכי רגע, יש כאן קבוצה של אמנים מהפיליפינים. הם יושבים ובוכים. הם פשוט בוכים על הצבעים שנעלמו להם מהחיים. עם דמעות. איזה חמודים. לשלוח לך לינק?"

"לא תודה. אני רצה למעבדה. אין הרבה זמן. צריך למצוא אנשים שעדיין רואים צבעים ולבדוק אותם. צריך להציל את העולם."

"אני רוצה להזכיר לך, אהובתי, שאת לא אמורה להציל את העולם. וגם אם תצילי אותו אף אחד לא יידע. אני מאוד מעריך אותך, כן? אבל יש לך מעבדה קטנה, שלא קשורה לכל זה. אני לא שומע את המסוק שמגיע לקחת אותך."

"ממש תודה על התמיכה. אני לא יכולה לדבר כרגע. אנשים משתגעים כאן ברחובות. אני אצלצל אחר כך."

ברידג'ט ניתקה את השיחה. מה כל האנשים האלה עושים ברחוב? נראה כאילו הם יוצאים מדעתם. מסתכלים ולא מאמינים. הטלפון צלצל שוב.

"תגידי, שאלה קצרה, בלי לחשוב. איזה שם-במה עדיף שיהיה לי – 'אולד צ'אק גריי' או 'יאנג צ'אק גריי'?"

"מה?"

"יש לי כאן הזדמנות מטורפת. רעיון אמיתי לשנות את העולם. המצאתי כרגע סגנון מוסיקלי שיחליף את הבלוז. אין יותר כחול – אין יותר בלוז. אני המוסיקאי הראשון שינגן גְרֵייז, הסגנון האפור החדש. מהיום העצב הוא אפור. נראה לי שאני גאון. אני הולך להקליט משהו ולהעלות לרשת. אני רק צריך שם במה. מה עדיף?"

"אני לא משתפת עם זה פעולה."

"אז השם הראשון?"

"צ'אק, העולם נחרב! אנשים מתחילים להרביץ אחד לשני. עוד מעט ישדדו חנויות. המשטרה, אתה שומע, המשטרה עברה כאן עם אורות בצבע אפור כהה ואפור בהיר. אתה מבין?"

"אז לדעתך השם השני עדיף. מסכים! מהיום תקראי לי 'יאנג צ'אק גריי'. ביי."

השיחה נותקה. ברידג'ט הגיעה לכביש הראשי. משאית גדולה התהפכה וחסמה חלק מהנתיבים. אולי לנהג הבהבו הצבעים? שני שוטרים עמדו שם. טורים ארוכים של מכוניות ניסו להשתחל לנתיב היחיד שנותר פנוי. ברידג'ט התקרבה לשוטרים.

"אתם ממשמרת הלילה?"

"לא, אנחנו כבר מונוכרום," ענה אחד מהם, "תרדי בבקשה מהכביש."

העולם מתמכר למונוכרום, קצה חוט בלונדון

שבוע ל"מונוכרום", 28 ביוני, 19:06

"מונוכרום". כך קראו לזה בחדשות וכך ברחובות. "מגיפת המונוכרום" – מונח שטבע רופא ניו זילנדי כבר בשעות הראשונות – התפשטה גם לאמריקה, בדיוק באותה הצורה: השמש זרחה והצבעים נעלמו. הסגר שהטילה על עצמה ארצות הברית לא שינה דבר. כל בני האדם נרדמו והתעוררו מונוכרום. גם ג'ייקוב וילדיו.

ברידג'ט לא זזה במשך שבוע מהמעבדה שלה בבית החולים. היא השיגה אישור להשתמש במכשירים היקרים, סרקה את מוחותיהם של עשרות אנשים עם CT ועם MRI, הריצה בדיקות דם, מבחני ראייה, מבדקים פסיכולוגיים ולא גילתה כלום. הכל היה תקין. מלבד המונוכרום.

ולא רק היא. בכל העולם התאמצו רופאים ומדענים להבין מה קרה, אך איש לא הצליח לבודד חיידק או וירוס. היו שחיפשו נבגים (ולא מצאו), או שינוי בהרכב של אור השמש (לא השתנה דבר), אולי קרינה קוסמית (המכשירים לא גילו דבר). האם גם בעלי החיים עברו למונוכרום? כנראה שכן. ומה בנוגע לדגים שחיים עמוק מתחת לפני הים, במקומות שאליהם לא מגיע אור שמש? לא ברור. האם אי פעם הם ראו צבעים?

ברידג'ט נאנחה. צ'אק צדק. צריך לוותר, להתרגל למצב החדש. היא לקחה את התיק ויצאה מהמעבדה ומבית החולים, בפעם הראשונה מזה שבוע ימים. היא עלתה על האוטובוס ונסעה ברחובות אפורים.

למעשה, לא ממש אפורים. הצבע, כך אמרו בפרסומות החדשות, לא קובע. מה שחשוב הוא הגוון. כמה חברות ענק התארגנו והוציאו מילון לגווני אפור. רגילים ששולחים לכם לבבות אדומים וסמיילים צהובים? מעתה תקבלו לב בצבע אַפְדוֹם וסמיילי בצבע אַפְהוֹב. עדיין לא מבחינים בין הצבעים החדשים? רק צריך להתאמן. 

העולם הסתער על האתגר החדש בכל הכוח. כמעט בשמחה. על רמזורים, על תמרורים, על מפות – הופיעו סימונים קטנים שמסבירים את ההבדל בין הגוונים. מסננים מיוחדים הופעלו על כל הסרטים והסדרות שיוצרו אי פעם וחיזקו את האפרוריות שלהם. תעשיית הקוסמטיקה – לא ייאמן איזה מהפך עבר עליה בתוך פחות משבוע – נכנסה לעולם החדש של שפתונים אפורים, לק אפור, גווני לבן ושחור לשיער.

ההפתעה היתה גדולה. בימים הראשונים למונוכרום הזהירו מומחים מפני קריסה: נפילות בבורסה, מטוסים מתנגשים, קרבות רחוב, מלחמת עולם חדשה. שום דבר מזה לא קרה. מלבד כמה ניסיונות ביזה, נראה כאילו החיים חזרו למסלולם. ואולי אף השתפרו, בכל מה שנוגע לאחווה אנושית.

בהרבה מהערים הגדולות התאספו מדי ערב, לעת השקיעה, כמה מאות אנשים ושרו שירים לכבוד השמש שהפכה אַפְתוּמָה (כתום לשעבר) ולכבוד השמיים האַפְחוּלִים (כחול לשעבר). צ'אק עצמו, כך לפי קליפים ששלח לברידג'ט, הופיע בכיכר העיר עם הגיטרה ושר את שירי הגרייז שלו. למרבית הצער, עד כה המוסיקה שלו נגעה לליבם של מעטים בלבד. במקרה אחד צעקה עליו אחת הצופות שהוא אנטי חברתי ומפריע לאחווה הכללית. אם הוא רוצה, שישיר גְרֵיילוּז ולא גרייז. Greylue הוא השם הרשמי לצבע שהיה פעם כחול.

בכלל, אנשים רבים כעסו על מי שלא הסכימו לקבל את שיטת הגוונים החדשה. אנשים ששיבשו את שמות הגוונים ספגו ביקורת קשה. בכל יום שעבר התאכזבה ברידג'ט יותר ויותר מהאנושות, שויתרה על המאבק במונוכרום מהר כל כך.

אך במקביל הופיע טפטוף שהלך והתחזק. גל של פגיעות חמורות ברופאים ובפסיכולוגים. גל של התאבדויות. תאונות קטלניות בכבישים. מנהיגים שהתפטרו. ביפן, חברי כת "הבלתי נרדמים", שנדרו נדר לא לישון כדי להמשיך לראות צבעים, אושפזו בכפייה אחרי שהאחרון מביניהם נרדם והתעורר לעולם החדש. בלונדון דווח שנעלמו עקבותיו של אדם שהמשיך לראות צבעים גם אחרי המונוכרום. 

אותו אני צריכה, חשבה ברידג'ט בזמן שירדה מהאוטובוס והלכה הביתה. אני אמצא את האדם שנעלם.

צ'אק היה, כרגיל, בבית. לרגע הוא נראה לה כאדם זר. אפור ומאיים.

"מה קורה, דוקטור?" הוא לבש בגדים שהיא לא הכירה. האם קנה בגדים חדשים?

"מה זה, הבגדים האלה?"

"מבצע חיסול כאן לידנו. כל הבגדים שהיו פעם צבעוניים. כמעט נתנו בחינם. יש עכשיו אופנה אחרת לגמרי."

"כן, אני יודעת."

"את יודעת שבחושך אנחנו רואים עכשיו קצת יותר טוב?"

"כן."

"את יודעת שנתקעתי קודם עם הרגל בכסא?"

"כן, כתבת לי."

"את יכולה להגיד גם לא?"

"כן."

"את כועסת עלי? או שאת מיואשת מהמצב?"

ברידג'ט שתקה. לבסוף שאלה: "איפה הכלבה?"

"ברחה כשהלכתי לשיר בכיכר. שמתי כמה מודעות על העצים."

"ולא חשבת להגיד לי?"

"לא."

"חבל. חיפשת אותה בכלל?"

"לא."

"אתה יודע להגיד גם כן?"

"מצחיק."

"אני הולכת לאכול, ואז לישון, ומחר אני חושבת לטוס ללונדון. לחפש את האדם שעדיין רואה צבעים."

"תודה על העדכון. גם לי יש תוכניות. אני הולך עכשיו לאכול ואת מוזמנת להצטרף. אחר כך אשמח אם תסכימי שאישן איתך, ומחר אני מתכוון לעזוב את המוסיקה ולהפוך לגורו בינלאומי."

"מעניין. יש אוכל במקרר?"

"את רוצה לדעת גורו של מה? אני אתן לך רמז – הכל מתחיל במונוכרום."

"נשמע מרתק. שנזמין עוד פעם פיצה?"

"הנה אני מזמין, ובינתיים אספר לך? אני מבקש תוספת של זיתים אפורים כהים וזיתים אפורים בהירים. עוד משהו?"

ברידג'ט נכנסה לחדר השינה ולבשה בגדים נוחים יותר. לא היה לה כוח להתקלח

"את שומעת? הנה הרעיון שחשבתי עליו."

ברידג'ט החלה לבכות. על העולם, על האפור, על הכשלון במעבדה. צ'אק המתין בסבלנות שהבכי יירגע. הוא ידע שעדיף לא להתקרב אליה.

"זהו? אפשר להמשיך?"

ברידג'ט הנהנה בראשה. הטלפון של צ'אק צלצל.

"הלו? עוד פעם בנוגע לכלבה? אני מצטער, אפשר לחזור אליך אחר כך? אני בדיוק באמצע משהו חשוב."

ברידג'ט חטפה מידו את הטלפון ולקחה את הפרטים.

"מצאו את קיץ'. אני הולכת להביא אותה."

"אני אבוא איתך. רק שלא יהיו לך תקוות. קיבלתי כבר כמה שיחות כאלה."

"אין לי תקוות."

"מצויין! אני צריך אנשים כמוך, בלי תקווה. תקשיבי לסיפור שלי ותראי איך הכל יסתדר בסופו של דבר."

השניים ירדו במדרגות וצ'אק סיפר:

סיפורו של הגורו צ'אק

אני אפתח בכמה מילים על עצמי. עד המונוכרום הייתי בן אדם רגיל. היו לי הרבה שאיפות ומעט הישגים. אני חייב לציין שממש לפני המונוכרום היתה לי תחושה שהכל עומד להשתנות. ממש יום לפני שזה קרה. ולך אני יכול להגיד, ואת זה אל תעבירי הלאה, שהתחושה הזאת הופיעה אצלי בערך פעם בחודש בשנים האחרונות. כך שיכול להיות בהחלט שיש לי יכולות ניבוי והמונוכרום פשוט התעכב מסיבות שאי אפשר היה לחזות.

אגב, אני מציע שתפני כאן ימינה, כי בשבוע שלא היית כאן חסמו את הרחוב הזה. אני רוצה להגיד משהו על המונוכרום, ברמה היותר פילוסופית.

תראו – אני מדבר אליך בלשון רבים כדי להתאמן. אני יודע שרק את נמצאת איתי כאן במכונית – אז תראו. קל לנו להגרר לקלישאות. שמענו את האמירות, כאילו תמיד היינו אפורים ורק היתה לנו אשלייה שאנחנו צבעוניים. שמענו אנשי דת שמדברים על אלוהים שמעניש אותנו או מעמיד אותנו במבחן. שמענו פוליטיקאים שאומרים לנו להיות חזקים. כל אלה לא מעניינים אותנו, נכון? נכון? ברידג'ט, תעשי כן עם הראש. תעשי בבקשה.

תודה. למעשה, באופן מפתיע, שום דבר לא השתנה. אנחנו עדיין עדר שמחלק את עצמו לעדרים יותר קטנים ומחפש לעצמו אלוהים או מנהיג. רק שעכשיו חצי מהדגלים נראים פתאום אותו הדבר. אפור – לבן – אפור. לאורך או לרוחב. אז מה עושים? טוב ששאלתם.

מה, כבר הגענו? אפשר עוד שניה, אני בדיוק בשיא?

תודה. אני, הגורו צ'אק, הולך לעשות אתכם דיל. תמורת סכום חודשי קטן אני אמלא את החיים שלכם בצבע. אני לא מתבייש להגיד צבע. כולם אומרים: שקט, שקט, אסור להזכיר את הצבעים שהיו כאן, אסור להשתמש בשמות הישנים. ואני אומר: דווקא עכשיו! אני אדבר אתכם, תמורת תשלום חודשי, בבוקר ובערב. המילים שלי יצבעו את החיים שלכם. אני לא מפחד מכלום. אני יודע לדבר בלי הפסקה. כשהראייה מטשטשטת החושים האחרים מתחדדים. אני אחדד אותם עוד יותר. ברידג'ט? את יוצאת? נגמר לי הזמן? אני בא.

"מה את חושבת על הרעיון?" צ'אק וברידג'ט המתינו ליד הדלת שמאחוריה, אולי, המתינה להם קיץ'.

"אין לי דיעה. אם זה יעשה אותך מאושר, לך על זה."

הדלת נפתחה. מן הבית הסתערה עליהם כלבה זרה בליקוקים. זאת לא היתה קיץ'.

"תודה רבה!" אמרה ברידג'ט, "אנחנו ניקח אותה."

השלושה חזרו הביתה בדומייה. ברידג'ט ארזה מזוודה.

"שמור על הכלבה החדשה," אמרה לצ'אק, "ותמשיך לחפש את קיץ'. אני נוסעת ללונדון כדי להציל את העולם."

"אולי," אמר צ'אק.

"אולי," השיבה ברידג'ט. היה זה הרגע האינטימי ביותר שלהם מזה כמה חודשים.

"נשיקה?" שאל צ'אק.

"בהחלט," ענתה ברידג'ט, "כשאחזור עם הפתרון."

"רשמתי לפני. את נוסעת עכשיו? לא עדיף להזמין כרטיס ולחכות כבר למחר?"

ברידג'ט חייכה, טפחה על שכמו של צ'אק, ליטפה את הכלבה החדשה ויצאה.