יונתן דורי
סופר, עורך ומתרגם. גדל בירושלים, גר בתל אביב. בין ספריו: מפגעי מזג האוויר, קומיצי (משירי ביאליק), ספוילרים, כל דבר על רקע ירח.

הו, עולם חדש מופלא שבני אדם כאלה בתוכו!

הציטוט שבכותרת הוא מהמחזה "הסופה" של שקספיר (בתרגום דורי פרנס). מירנדה, בתו של פרוספרו, מתרגשת מהעולם החדש והמופלא, ומיד עונה לה אביה: "לָךְ הוא חדש". כך גם העולם שיצר חנוך לוין. מצד אחד הוא חדש ומופלא עבור הקוראים והצופים. מצד שני הוא גם מוכר לנו עד מאוד. לעתים עד זרא. לעולם של לוין יש חוקים ברורים. השלך את אחד הצופים לתוכו והוא ידע מיד לעמוד על רגליו ולדבר כדמות לוינית. למעשה, העולם של לוין הוא אחד העקביים והשלמים ביותר מבין עולמות היוצרים שעסקנו בהם עד כה ב"אורות". אפשר כמעט לכתוב את מערכת החוקים והאינטרסים הפשוטה שמניעה אותו. אנחנו לא מופתעים מהחוקים עצמם. אולי רק מהבוטות והמוחצנות שבהם. אנחנו מזהים בהם כיעור – כיעור אנושי שחונכנו לסלוד ממנו – אך גם מתפתים להשיל מעצמנו מסיכות ושריונים ולהצטרף לחגיגה. הכסות שמפרידה בינינו לבין הלויניות היא דקה מאוד.

לכסות הדקה ולתחושת החגיגה שבעולם הלויני נחשפתי לפני שנים רבות כאשר העמדתי על במה הפקת חובבים משיריו. חמש בחורות צעירות עמדו ושרו על הביג-תוחס שלהן. זהו השיר ששם לוין בפיה של רות שחש במחזה "יעקובי ולידנטל". השיר מתחיל כך: "למטה למטה, בקצה הגב, פורח ישבן תפארת, חריץ ענוג ומשני עבריו כדוריים בצבע ורד." איך אדם יכול לעמוד על הבמה, הוא וישבנו כמובן, ולשיר כך? אני לא חשבתי שזה יקרה. חשבתי אז שהטקסט עלול להעליב נשים. חשבתי שהישירות מוגזמת. שהחצנת תשוקות שכולנו צריכים "להתבייש בהן" תהיה קשה. הצעתי לשחקניות להופיע ולא חשבתי שיסכימו. טעיתי. השחקניות נהנו להופיע. הקהל הריע. זאת בניגוד למה שחוותה זהרירה חריפאי, השחקנית המקורית באותה הצגה (ראו את הראיון בהמשך עם אלברט כהן).

העולם של לוין הוא איפוא מאיים ומשחרר גם יחד. לעתים לוין מגזים – מאיים מדי או משחרר מדי. ממרום מעמדו, שאליו הגיע בשלב מוקדם יחסית בקריירה, קשה היה לו לקבל משוב אמיתי. מרבית הביקורת בעיתונים התמקדה בצד הפרובוקטיבי ובהתנגשות המתמדת עם הצנזורה. התנגשות שנראה כי לוין ראה בה לא רק כלי מיתוגי – והרי יש חשיבות גדולה גם למותג וליחסי הציבור – אלא גם סמן לאיזה "גבול" שאותו צריך לאתר ולחצות שוב ושוב. אולי משום כך לוין הקפיד להגיע להצגות של מחזותיו ולשבת עם הקהל. רק הקהל היה יכול לשקף את עולמו של לוין ולהציב אותו במסגרת הראויה – האם הוא מאיים ומשחרר במידה הראויה.

ב"מלכת אמבטיה", השערוריה הגדולה ביותר שיצר לוין, סימון הגבול וחצייתו היו קלים יחסית. ליוצר כלוין קל מאוד לעצבן פוליטיקאים. 13 שנים מאוחר יותר, בקברט הפוליטי "הפטריוט", שוב הצליח לוין לקבל בקלות את תשומת הלב של הצנזורה. אך במחזותיו, בניגוד לסאטירות, חציית הגבול דרשה מלאכה עדינה ומורכבת יותר. הצנזורה התערבה גם בהם מפעם לפעם, וכך גם הביקורת, אך דווקא הקהל הוא שסימן את הגבול, שנע כל הזמן. ולוין השתדל להגיע לגבול ולחצות אותו רק במעט. לאיים במידה הראויה.

דיסטופיה

אותו משפט של מירנדה על "עולם חדש מופלא" שימש את אלדוס האקסלי, סופר המד"ב, כדי לתאר עולם דיסטופי ומפחיד. כמוהו גם לוין מתאר למעשה דיסטופיה. מעין קונספירציה שנמצאת ממש מתחת לאפנו ואנחנו לא מצליחים לראות אותה בעצמנו: כאבים, תשוקות, תחושה מתמדת של אכזבה והחמצה, מוות חסר משמעות. העולם המופלא של לוין הוא העולם שלנו, אבל לא ממש. ואולי כן ממש? האיום של הדיסטופיה נובע מחוסר הוודאות. אולי התרחיש הפסימי הוא הנכון? אולי אנחנו אופטימיים מדי ומדחיקים את המצב האמיתי?

אנחנו מרגישים שלא בנוח לצחוק על זקנים, נכים ועיוורים. אנחנו נאבקים עם עצמנו שלא להתייחס לנשים וגברים כאל אוסף של איברי מין ותשוקות תפלות. אנחנו לא נהנים להסתכל על אדם שבדידותו שברה אותו, גם אם כולנו בודדים. קשה לנו לראות ילדים מתים ומבוגרים נרצחים ונאנסים. לוין הבין את כל זה, ולכן הציג תמונות כאלה על הבמה.

העולם הדיסטופי של לוין היה בהיר כל כך, עד שמבקרים התלוננו שלוין חוזר על עצמו במחזותיו. אפשר לומר "חוזר", ואפשר לומר "חי" בתוך עולם ונותן לנו לטעום ממנו. עד כדי כך לוין חי בעולמו, שהיה קורא לסובבים אותו בשמות שלקוחים מיצירותיו, או כאלה שהיו יכולים להופיע ביצירות. כך הוזכר, למשל, בסרט "הפשע הקרוי אדם", ובראיונות של אנשים שעבדו עם לוין.

על הגיליון

תהליך איסוף החומרים והעריכה של גיליון לוין לא היה פשוט. קשה לכתוב בהשראת לוין בלי לחקות אותו. קשה להוסיף זוויות חדשות ומרעננות לאחד הכותבים הבולטים ביותר בתיאטרון הישראלי. אני מקווה שהגיליון שלפניכם עומד באתגר שהצבנו לעצמנו. הוא גדוש בחומרים של יוצרים ותיקים וחדשים, שנכנסו לעולמו של לוין ולקחו אותו למחוזות חדשים.

נתחיל מהסיפורים. אוריאל זיגלר לוקח אותנו לעיירה הפולנית (האמיתית) סלופצה, שהיא אולי שילוב בין העולמות של "אשכבה" ו"הילד חולם". אצל נטלי דרעי אנחנו פוגשים דיאלוגים חד צדדיים של גיבורים כמו ממתין-למותו, יושב-בחושך, משופמת ועוד. פיטר בראג, בסיפורים שנכתבו באנגלית עבור הגיליון, מתכתב עם "החולה הנצחי והאהובה". אביב צ'צ'קס הופך את התנ"ך עצמו לטקסט לויני. ארין יעקובוב מציגה במערכון את הדור הבא של הסמטוכות (מתוך "מלכת אמבטיה": "זהו סמטוכה. הוא הערבי שלנו. סמטוכה הוא חכם וצייתן ולא מזיק ליהודים"). סיפור שכתבתי מתאר תעלומות רצח בעולם עם גברים לויניים. חן ירקוני כתבה סיפור אהבה בין שני רובוטים, לגיקים בלבד. אילונה טרויאנוב שילבה את חייהם של שני לוינים שכנראה מעולם לא נפגשו. ולבסוף, ספיר כהן, כתבה סיפור שכותב את חוקיו ופועל לפיהם.

הפעם שמנו דגש על הצד הויזואלי: רוני סומק, דני קרמן, ירמי פינקוס, אילנה זפרן, רחל סטולרו-חיים, גיא חרל"פ, דן אלון, אורי קרמן וקטיה ברודין איירו על פי טקסטים של לוין. פליקס לופה ואריאל נשרי צילמו על פי אותה רוח. רז בן-ארי, שרון שפיץ ושירן זאדה הפכו דמויות ממחזות לדמויות פיזיות. דותן גולדווסר יצר פסל של האשה הלוינית.

בגיליון מופיע ראיון ארוך ומהנה עם אלברט כהן, שחקן גדול וחבר ב"שלישיה הלוינית" שהופיעה במחזות פורצי הדרך של לוין. מקס שטנר כתב מאמר שמדגים את הזרם העמוק, הקברטי-סאטירי, שמניע את כתיבתו של לוין.

פרופ' שושנה רונן מאוניברסיטת וורשה מתארת במאמרה את יצירתו של ליאו ליפסקי, סופר פולני שהגיע לתל אביב בתום מלחמת העולם השניה, וחי בה שנים רבות כשהוא כותב רק בפולנית.

למה מאמר על ליפסקי? אני מאמין שדמותו שופכת אור חדש על כתיבתו של לוין. אין לנו אמנם שום אינדיקציה על כך שלוין הכיר את ליפסקי וכתיבתו. תרגומים ראשונים (ולמעשה גם אחרונים) לעברית של ליפסקי הופיעו רק ב-1995, שנתיים לפני מותו של לוין. אולם שימו לב להקבלות הבאות. ראשית, המוצא הפולני. ליפסקי נולד אמנם בציריך, אך בילדותו עבר לעיר קראקוב, ואת סיפוריו כתב בפולנית. הוריו של לוין היגרו לארץ מלודז', אף היא בפולין, 9 שנים לפני שנולד. שנית, החפיפה בזמנים. לוין נולד בתל אביב בשלהי 1943 ונפטר ב-1999. ליפסקי חי בתל אביב החל מ-1944 (אז עלה לארץ, בגיל 27) ועד פטירתו ב-1997.

שלישית, והמעניין מכל, הדמיון בסגנון הכתיבה. ספרו המפורסם ביותר של ליפסקי, "פיוטרוש", מתאר אדם נכה שמציע את עצמו למכירה בשוק בתל אביב. אשה שקונה אותו דורשת שישב בבית השימוש שמשותף לה ולשכניה כדי לגרום להם לעזוב את הדירה. מיד מהדהדים כאן "מלכת אמבטיה" ומחזות כמו "חפץ". היינו יכולים לחשוב שמדובר ביצירה שנכתבה בעקבות לוין. אך לא. "פיוטרוש" יצא לאור ב-1960, כאשר לוין היה בן 17.

קיים כמובן שוני בין הכותבים. ליפסקי מציג בכתיבתו, שהיקפה מצומצם בהרבה מזאת של לוין, עומק תרבותי גדול. לוין לעומתו מציג עולם חד ומזוקק יותר. ושוב מאידך, אנחנו מגלים עולם דימויים דומה. ליפסקי כותב (ציטוט מן המאמר): "אני אוכל את העבר כאילו אכלתי את צואתי שלי". הוא מתאר את העולם בצורה ישירה ואכזרית, ונוקט בגישה כמעט לוינית כלפי היחסים שבין גברים לנשים וכלפי מין. הקוראים מוזמנים לקרוא את המאמר ולהמשיך בהשוואות.

ועכשיו לשירים. יעקב בן נתן כתב מחזור שירי החמצה על זקן וזקנה. לילך גליל כתבה את השיר "זו שעה נפלאה" בעקבות אחד השירים העדינים של לוין, ששמו זהה. אבישי אלקסנדר פיש תרגם ליידיש שני שירים של לוין מתוך המחזה "סולומון גריפ". שבתאי מג'ר כתב מחזור שירים שמתגלגלים באסוציאטיביות מלוין והלאה. סדרת שירים שכתבתי ואורי קרמן אייר ממשיכים את שירי הילדים של לוין. גלי הראל, בפרסום ראשון, מציגה שני שירי ספוקן-וורד, שיש לקרוא בקול: ב"משחק המוות" חוברים המוות, המין וארבעת המלאכים מקריאת שמע. "זה הגורל" ממשיך את אווירת האימה של "הילד חולם".  

נתחיל?


איור: ירמי פינקוס