א. נפל דָּבָר
מכירים את בית החולים שבעיר המחוז סלופצה? זאת סלופצה שבפרובינציית פולין-גדול? שם נפל דָּבָר, ומיד התפשטה השמועה לרחובות הקרובים, ומשם לעיירות הקרובות, ובתוך זמן לא רב נראה שפולין כולה התמלאה באותו דבר ובאותה שמועה.
נסו לשאול את הרופא הראשי – “איצק’לה פשאקרף” בפי ידידיו, “הדוקטור” בפי מכריו, ו(שתיקה מפוחדת) בפי מטופליו – איך התחיל הדָּבָר והוא לא ידע לענות לכם.
כוחו של דוקטור פשאקרף בכנותו. “בדרך כלל,” כך יאמר אם ישאלו אותו על יכולת הריפוי שלו, “אין בכוחי להוריד מן מהמחלה או להפחית מן המוות. לעתים אזיק, לעתים אקל, אך לעולם לא אדע לאן תנשוב הרוח הרעה של המחלה.”
ובימי שיא החורף, כאשר מגיפת השפעת משתוללת ועל דלת בית החולים מתדפקים עוד ועוד אנשים, יתפוס הדוקטור אחד מהם בדש מעילו וישא נאום ארוך יותר: “אתה איש חכם? בוא נניח, בלי לבדוק, שאתה על סף מוות, שכיב מרע שפעימות ליבו קצובות ומדודות. האם כדאי היה לך להתאמץ ולקום ממיטתך, לפשוט את בגדי הלילה וללבוש את בגדי השבת, לעטות מעיל חם, לצחצח את שינייך, ואם אשה אתה גם להתאפר קמעא, להזמין עגלון-אמבולנס ולבקש מראש שלא יצלצל בפעמון ויפריע את מנוחת השכנים, לנסוע ברחובות סלופצה חשוף לעין כל, להגיע סוף סוף אל בית החולים, לצפות להקלה ובתמורה לקבל ספחת? אדוני, אצלי אין ניסים ואין נפלאות. ערב אחד ימותו החולים כזבובים, וביום אחר ילגמו כוס תה עם לימון ומיד יצאו שאננים לבתיהם.”
וכאן יעטה פשאקרף על פניו ארשת של צניעות וחסד וימשיך: “כוחי וכוחו של המדע כולו קטנים ביחס לאמא טבע. אתה, איש חכם, ומחלותיך – אתם פאר הבריאה. ואני, רופא בבית חולים לא גדול, בעיירה צדדית, כל מה שאדע הוא לתאר במילים יפות את הסבל שלך. ומה צורך לך במילים?”
ובתרועת נצחון יסיים פשאקרף בדרך כלל כך: “איש חכם – עדיף לך להתפגר במיטתך, עטוף בבגדי השינה הנעימים, שינייך מלוכלכות ומעילך הכבד תלוי על קולב. לך הביתה, איש חכם. אין לך דבר וחצי דבר עמנו.”
זהו הנאום הרגיל של פשקארף. רגיל, אלא אם מדובר בחולה שהונו מצוי בכיסו. במקרה כזה מוותר פשאקרף על הנאום ומפנה את החולה לאחד מחדרי היוקרה של בית החולים אשר משקיפים על אגם סלופצקי היפה. אחות צעירה ויפה מלווה את החולה למיטתו, פותחת את החלון לרגע ושואפת אוויר במלוא החזה כדי להמחיש את הבריאות והסיכוי להחלמה. היא רוכנת על מיטתו של החולה כדי לסדר את השמיכה ומתקרבת כך שריח הבושם החריף שלה ישאר עם החולה גם אחרי לכתה. פשאקרף יודע את מלאכתו.
אלא שכאמור בסלופצה נפל דבר גדול כל כך, שגם דברי החלקות של הדוקטור לא יכלו לו.
*
ב. השמועה המזדחלת
התמיהה הראשונה התעוררה בחדר המטבח הקטן שבקומת המרתף של בית החולים. שם, בין פרחי האחיות וכוסות התה המהבילות, נרמז הדבר המוזר מכל. השיחה התחילה, כמקובל בקרב הצוות המקצועי לעילא של פשאקרף, בצורה ישירה וחסרת רגשות. דובר על האדון צ’רבונקה הקשיש, שאיש אינו יודע מה גילו. בשריפה הגדולה של בית העיריה, לפני 72 שנה, נשרפו תעודות הלידה והנישואין שלו. מאז הגיל הוא עניין לניחוש בלבד.
מצבו של אותו צ’רבונקה, על פי הדו”ח שרשמה האחות שקיבלה אותו לחדר בקומה 3 היוקרתית: אינו יכול לעמוד על רגליו ללא סיוע, אינו יכול לאכול מוצקים, לא עשה קיבה יותר מחודשיים. והנה, השבועות חולפים וצ’רבונקה לא מראה שום סימני מוות. להיפך, מראה עור פניו משתפר, וכאשר הוא לא ישן הוא מצחקק עם רופאיו.
מכאן עברו האחיות הלאה, חדר אחר חדר: האדון בורקי, הגברת גרובלה, האדון יוזפובו, הגברת זבורזה, האדון זלזקוב – כולם מחלימים, כולם חיים, כולם מתלוצצים עם רופאיהם. וגם מצנה, דראז’נה, קוטוניה, ניזגובה…
לא היה טעם להמשיך ולעבור על החדרים. האחיות פרצו מהחדרון עם סיפור שחייבים לספר. השמועה התפשטה במהירות. מחדר לחדר, ממחלקה למחלקה. בתוך שעות אחדות אפפה את העיירה סלופצה כמו קשת חיננית אחרי הגשם: אין יותר מתים בבית החולים של פשאקרף.
דוקטור פשאקרף היה טרוד בעניין כלשהו, וכשנפנה להציץ מהחלון גילה תור עצום של אנשים. גברים, נשים וטף, וגם ראש העיר, אשתו ופילגשו. כולם צבאו על פתח בית החולים. תחילה חשבו רק החולים להגיע. אך כשעוד ועוד אנשים הדהדו את השמועה החליטו גם הבריאים להתלבש וללכת לבית החולים. ליתר בטחון, כמובן. אף אחד לא רוצה למות.
לקראת הערב החלו בתי החולים בעיירות הסמוכות להתרוקן. הדרכים הצרות שמובילות לסלופצה התמלאו במהגרי-בריאוּת. נשים שכרעו ללדת חטפו את ילדיהן הרכים מידי המיילדות ומיהרו לסלופצה. הן ידוע כי ילדים רכים מועדים עוד יותר למוות מוקדם.
נאומיו עזי המבע של דוקטור פשאקרף כבר לא הועילו. השומר בכניסה הוכרע במהירות ותושבי סלופצה מילאו את בית החולים. מיטות? פורקו כדי לפנות מקום. שמיכות ומזרונים על הרצפה? אין. המוני אנשים הצטופפו בעמידה וגדשו את הבניין כולו. שתי משפחות אף הביאו איתן את עצמות יקיריהן שמתו, אולי יקרה נס גדול עוד יותר.
מאות ואלפי אנשים, קהל עצום ורב, עמדו דחוסים, שעה ועוד שעה, בלי לאכול ובלי לישון, ואיש מהם לא מת. דוקטור פשאקרף שכר חמישה גברתנים ששמרו על חדרו לבל יפלשו אליו. שאר הצוות הרפואי נדחק במהירה אל מחוץ לבית החולים. לא היה בו עוד צורך.
*
ג. בסמכות ראש העיר
וכאן חשוב להגיד מילה טובה על ראש העיר של סלופצה. איך אפשר לומר עליו “מנותק מהציבור”, או “עביט של מי רגליים”, כפי שצעק פעם הדוקטור פשאקרף כאשר דרש (ולבסוף גם קיבל) תקציב מיוחד מהעירייה לטיפול בחולים העשירים פחות.
ולא כך הוא. ראש העיר ידע גם ידע את נפש בהמתו. כאשר הלחץ על בית החולים גבר, וכאשר ההמונים כמעט ושברו את דלת המטבחון בקומת המרתף, שם התרווח ראש העיר עם אשתו ופלגשו, מיהר הראש וניסח צו מיוחד.
“ראש העיר סלופצה,” כך נאמר בצו, “מבין אתכם, המונים יקרים. אנשים טובים אשר יעשו הכל כדי לברוח מן המוות. ולכן, בכוח הסמכות שניתנה לי על ידי מועצת העיר ובכוח האל, הנני מרחיב בזאת את הגבולות הרשמיים של בית החולים שלנו. מרגע פרסום צו זה יתפרס בית החולים ויכלול את העיר סלופצה כולה ועוד קצת. כיכר העיר, אגם סלופצקי היפה וכל הדרכים המובילות לעירנו – הכל כלול!”
והצו הסתיים בנימה ידידותית: “ידינו מושטת לכל הכפרים, העיירות והמחוזות שסביבנו. החפֵצים חיים אתם? העתיד שייך לנו! בואו לסלופצה ותחיו לנצח!”
ובאותיות קטנות נאמר: “לנוחיות האורחים הוצבו מחסומים בכניסה לעיירה, ובהם יגבה מס מעבר.”
לבסוף, כדי להשלים את המהלך בלי הכפשות ומי רגליים, מיהר ראש העיר והודיע לדוקטור פשאקרף שאחוז נאה ממס המעבר החדש יועבר לבית החולים המפואר ולאדון פשאקרף המכובד באופן אישי.
וזה עבד? זה עבד.
דרדקים התרוצצו ברחובות ורשה הבירה ומכרו עיתונים: “הנס של סלופצה!”, “יום נסיעה ואתם בגן עדן!”. אנשים כמוני וכמוכם – פקידים, בעלי מקצועות חופשיים, סופרים ומשוררים וסתם מובטלים – כולם ארזו מזוודה אחת או שתיים, אפילו לא הספיקו למכור את כל רכושם, ויצאו לסלופצה. שהרי מה צורך לאדם לקחת עמו רכוש רב אם הוא יוצא למקום שבו אין מתים? ומה דחוף לו להפרד משכנים, חברים ובני משפחה אם בסלופצה חיים לנצח?
הלחץ האנושי גבר, אך איש לא נלחץ. במצב רגיל היינו חוששים אולי ממשבר חמור, דיזנטריה, כולרה, מחסור באוכל ובדיור, חורף אלים. אך בסלופצה כל זה לא חשוב. אנשים שכבו לילה שלם על כר הדשא הרטוב מתחת לכוכבים, ולא חטפו אפילו גריפה. עשרות נשים קפצו יחד בבגדיהן התחתונים לנהר הקפוא ויצאו משם כאילו היתה זאת מקלחת נעימה. חמישה ילדים צלבו את אחד מחבריהם. אחרי כמה שעות הוא הורד מהצלב, שמח ומחייך.
ראש העיר לא שקט על שמריו. מס המעבר שהנהיג מילא את קופת העירייה בסכומים דמיוניים, ועדיין נותר מקום ליצירתיות שלטונית. תחילה שלח ראש העיר את אשתו, כנציגה רשמית, לעיר הגדולה פוזנן, מרחק שעתיים-שלוש נסיעה. לנסיעה הזאת היו שתי מטרות. האחת, סלופצה הציעה לבלוע לתוכה את פוזנן. אמנם פוזנן גדולה פי 40 מסלופצה ועתיקה ממנה ב-300 שנה. ועם זאת, במצב הקיים שבו הרבה מתושבי פוזנן כבר עברו ממילא לתחום המושב של סלופצה, יש מקום למשא ומתן.
המטרה השניה היתה אישית יותר. קשה היה לראש העיר לשבת זמן רב כל כך בחדר קטן עם אשתו ופלגשו גם יחד. טוב היה להתרענן מדי פעם.
בינתיים, בעוד הוא ממתין לתשובה מפוזנן, הגה ראש העיר רעיון מבריק נוסף. לשומרים שהוצבו במחסומים סביב העיר הגיעה הנחייה חדשה. כל אורח שנכנס לתחומי סלופצה יתכבד וישאיר במחסום את כל רכושו: המזוודות והכסף. בהמשך הורחבה ההנחייה והאורחים התבקשו להתפשט כליל, מהמעיל ועד הבגדים התחתונים, ולהותיר את כולם בכניסה. “בסלופצה,” כך נאמר בדף נאה שהודפס במיוחד והופץ לכל הממתינים במחסום, “אין צורך בכל אלה.”
“תשכחו כל מה שידעתם על החיים הישנים והאפורים שלכם.” נכתב שם, “בסלופצה לא צריך כסף, לא צריך רכוש, לא צריך בגדים, לא צריך לעבוד, לא צריך לחשוש ולפחד. בסלופצה אין מוות.”
וזה עבד? זה עבד.
באופן מפתיע צעירים כמבוגרים, גברים כנשים, לא התנגדו להפקיד את רכושם ולהתפשט מכל בגדיהם כדי לעבור את המחסום לארץ הפלאות של סלופצה. היו כמובן שהתביישו, היו שהיססו. “אין בעיה,” הונחו שומרי המחסומים לומר, “מי שלא רוצה, לא חייב. מי שרוצה להכנס צריך לעמוד בכללים.”
ערימות על גבי ערימות של מזוודות ובגדים הצטברו בשערי סלופצה. ראש העיר הורה להקים מחסנים מיוחדים כדי להגן על הרכוש היקר מפני החורף הגשום והסוער שעמד להתרגש על העיירה.
אשתו של ראש העיר חזרה מפוזנן. היא הגיעה ערומה וכעוסה משום ששומרי המחסום לא זיהו אותה. ראש העיר לא התרגש מהמקרה עצמו, אך למד ממנה שהתורים בכניסות לסלופצה מתארכים מאוד, וכבר מונים רבבות אנשים.
בתגובה החליט ראש העיר, ולא ברור אם מתוך יצר שעשוע טהור, או שמא לצורך מטרות כלכליות, להרחיב את ההנחייה לשומרי המחסומים: “אורחים המבקשים להכנס לסלופצה עיר החיים נדרשים – 1. לגלח את כל שערותיהם ולמסור את השיער למשמורת, 2. להסיר מעצמם ולמסור טבעות, עגילים, נזמים, מחרוזות וכל תכשיט אחר.”
ההוראה יצאה, ומיד שב ושלח ראש העיר את רעייתו בשליחות חשובה לפוזנן. ראשית לצורך המשך המשא ומתן ושנית עבור המטרה השניה שהוזכרה קודם.
*
ד. שמועה חדשה
סיפור מעניין: ביומה הראשון של סלופצה עיר החיים מת בה גבר בן 62, שהמתין יותר מעשר שעות בתור לבית החולים. דוקטור פשאקרף ערך בדיקה שלאחר המוות בגוויה וגילה שהמוות התרחש דקות ספורות לפני שראש העיר הרחיב את תחום ההגדרה של בית החולים. לפני ההחלטה, כן? לפיכך הוחלט להתעלם מהמוות. הגופה הוצאה מהתור ונשרפה. לא נרשמו הפרות סדר.
יומיים לאחר מכן, כשסלופצה היתה כבר עמוק בתוך החיים, התגלה מקרה מוות נוסף. בשלב הזה כבר גדשו אורחים רבים את כל בתי העיירה, את גדות האגם, את הכיכר הראשית ואת הרחובות עצמם. האורחים נראו כחושים-משהו אך שמחים בחלקם. העומס בבית החולים ירד, משום שלא היה עוד צורך לשהות בתוך המבנה עצמו. הדוקטור פשאקרף הסתובב בחוסר מעש במסדרונות הארוכים עד שנכנס במקרה לחדר היפה שמשקיף לאגם סלופצקי. שם מצא את האדון צ’רבונקה והוא מת.
פשאקרף ירד למשרד שפתח ראש העיר בקומה הראשונה של בית החולים. בדרך עבר בחדר ההמתנה הגדול, ששימש את חוליו למשחקי קלפים. האדון בורקי, הגברת גרובלה והאדון יוזפו ישבו קפואים בעיניים פקוחות וללא נשימה או דופק. הגברת זבורזה והאדון זלזקוב שכבו מעוותים ומחרחרים. בגילם ובמצבם אין טעם להתערבות רפואית, חשב הרופא הטוב, עדיף לתת להם לחרחר למוות. החברים מצנה, דראז’נה, קוטוניה וניזגובה, שהיו שקועים במשחק קלפים בפינת החדר הרימו את מבטיהם, ראו את המתים, הבחינו במבטו של הרופא, ואז החלה המהומה.
החברים שעטו אל מחוץ לבית החולים בצעקות שבר. כצפוי, ההשפעה היתה מיידית. אורחים ותושבים כאחד נהרו אל המחסומים, הפעם מהצד הסלופצאי ודרסו את השומרים. חלקם בזזו את מחסני הענק שהקים ראש העיר, בניסיון להשיב לעצמם לפחות את הבגדים ואולי גם את הרכוש שנלקח מהם.
דיווחים על תגרות ומקרי שוד זרמו מכל רחבי העיירה. ראש העיר נעלם ביחד עם פילגשו ולפיכך אשת ראש העיר היא שקיבלה את הדיווחים וניסתה לשלוט במצב.
והמצב היה לא פשוט. אנשים חשו לפתע את הרעב והקור מכים בהם. חלקם התעלפו. שלג החל לרדת. פרשים מובחרים מצבא פולין, על סוסיהם וחרבותיהם, נשלחו לשמור על הסדר, אך הם היו מעטים כל כך. אנשים רצו אנה ואנה. מתים נערמו ברחובות העיר. חלקם מתו מרעב, אחרים מקור, ממכות או מיריות אקדח.
לפתע החלה נהירה המונית לכיכר העיר. אלפי אנשים ערומים, כחושים ומותשים, נדחקו ברחובות כדי לחזות בראש העיר ופלגשו, שניהם לבושים, עומדים על אדן החלון של העירייה וחבל לצווארם. כשהומתו בתלייה ההמון הריע שוב ושוב. בכל תרועה נפלו על השלג עוד מתים שהרעב והתשישות הכריעו אותם.
“לבית החולים!” נשמעה הקריאה. וההמון רץ.
דוקטור פשאקרף עמד בפתח. המולת המסתערים הגיעה אליו מרחוק. הוא חשב על נאום שישא כדי להרגיע מעט את העניינים. “המצב לא נוח,” כך יאמר כשההמונים יגיעו, “זה ברור. כבר אמרתי כי אין בכוחי להפחית מן המוות או להוריד מן המחלה. אני רק רופא, ולעולם לא אדע לאן תנשוב הרוח הרעה של המחלה.”
למרבית הצער, ההמון שעט קדימה ולא המתין. הראשונים עוד הספיקו לשמוע ש”המצב לא נוח”. לאחר מכן נבלע הדוקטור בתוך ההמון ונעלם. בבית החולים, שהיה כמעט ריק מאנשים ומציוד, לא מצאו ההמונים ישועה.
*
ה. עיר המתים
שבוע לאחר מכן נכנסו שלושה יהודים לעיירה. יהודים אני אומר בהסתמך על מוצאם, ולא על פי מראה פניהם או אמונתם. למעשה, לא בדקתי אפילו את מוצאם. באיזור כזה, שבו רבים היהודים, קל לקרוא לאנשים זרים בשם הכללי יהודים, ובדרך כלל הם מגיבים בחיוב. אפשר גם לפרט ולציין ששלושת היהודים היו גבר, אישה וילד. אפשר איפוא להניח שמדובר במשפחה. אך כל זה לא מענייננו.
סלופצה היתה שקטה מאוד. תרנגולות שקרקרו בחצרות שיוו לה נופך אנושי. השלג נערם באין מפריע ברחובות העיר, ולא נחרץ בגלגלי כרכרות או בנעלי אנשים. שלג בתולי, היולי, ערמומי.
שלושת היהודים היו לבושים, בידיהם מזוודות, על ראשיהם שיער והם עונדים תכשיטים ומרכיבים משקפיים. הם שמעו כמו כולם על סלופצה עיר החיים, אך בשל בעיות כאלה ואחרות התעכב מסעם אליה. וכך, עד שיצאו כבר שמעו על סלופצה שהיא עיר המתים. בינתיים התפנתה הדרך, המחסומים הוסרו וההמונים התפגרו ונעלמו תחת מעטה השלג, כך שלא היה טעם לחזור לאחור.
“קר וחשוך כאן ומלא תרנגולות,” אמרה האשה.
“אבל האוויר נעים, לא?” שאל הגבר.
“נראה,” אמרה האשה.
תמיד היתה אומרת “נראה” במקום להסכים. אפשר היה להשתגע מהתגובה הזאת. הגבר התאפק ולא הגיב. הוא החזיק בידו של הילד ומשך אותו לכיוון בית סמוך. זה היה בית העירייה.
“אולי כאן נמצא מקום חם ומואר יותר?” הציע הגבר בכוונה לאתגר את האשה.
“נראה,” ענתה האשה, בכוונה ברורה לעצבן את הגבר.
השלושה נכנסו לבית. אשת ראש העיר היתה שרועה על הרצפה בחדר המועצה. החיה היא או מתה? הגבר השליך אותה מהחלון והתיישב בראש השולחן הגדול.
“אני לא רוצה למות,” אמר פתאום הילד, ולא היה ברור אם התייחס לעיר המתים, לאשת ראש העיר או סתם חזר על אמירה ששמע פעם. “נראה,” אמרה האשה.
תצלום: אריאל נשרי
