“משהו ללבוש” הוא פרק מתוך סיפורים יכולים להציל, ספר על אגדות שייצא בשנה הקרובה בהוצאת “סל תרבות”.
1. בין ספרד לדנמרק
“לפני שנים רבות היה מלך שכה אהב בגדים חדשים עד אשר בזבז עליהם את כל כספו.” כך נפתחת המעשייה הנודעת של אנדרסן, המבוססת על סיפור ספרדי מן המאה הארבע-עשרה(1). בין ‘בגדי המלך החדשים’ לסיפור הספרדי יש כמה הבדלים משמעותיים: החייטים של אנדרסן מבטיחים למלך שרק אנשים חכמים הראויים למִשׂרתם יוכלו לראות את הבגדים. את הבגדים הספרדיים לעומתם, יוכלו לראות רק בנים חוקיים, כלומר רק מי “שהוא בנו של מי שאומרים שהוא אביו”(2). המלך הספרדי אינו מעוניין בבגדים כמו בהזדמנות לאתר יורשים לא חוקיים ולהחרים את רכושם.
שלב ההכנות דומה למדי בשני הסיפורים, אבל בסיפור המקורי אין זכר לתהלוכה החגיגית שבה מציג המלך של אנדרסן את בגדיו החדשים. המלך הספרדי פשוט “מודד” את הבגדים בבוקר החג, ומאחר שכולם מהללים את מראהו הוא יוצא לרכוב; כל מי שנקרה בדרכו מחמיא לו, מלבד איש שחור שאין לו מה להפסיד. הוא ניגש למלך ואומר: “אדוני, לי לא יזיק אם יתברר שאני אכן בנו של האיש שאני אומר שהוא אבי או של אדם אחר, ולכן אני אומר לכבודו: או שאני עיוור, או שאדוני עירום.”
ובשורה התחתונה – הסיפור הספרדי הוא פוליטי וחתרני. בתקופה שבה נכתב שרר קוד לבוש נוקשה. הבגד נגזר מן המעמד וממשלח היד. לא היה לו קשר לביטוי עצמי. הבגדים החדשים הם בסך הכל אמצעי שבעזרתו מתכוון המלך לסחוט את בני עמו. ועל כן הוא נענש פעמיים: ראשית הוא נופל בפח שכּרה – “כמעט אוחז בו המוות”, נאמר, כשהוא נוכח שהוא עצמו אינו רואה את הבגדים, ומסיק שאינו בן חוקי ואינו זכאי, לפיכך, לשבת על כס המלוכה. ולקינוח הוא זוכה גם במנה נאה של השפלה; ככה ייעשה למלך החומד את רכוש נתיניו.
הגירסה של אנדרסן הרבה יותר פרטית ושוויונית. הבגדים שלו הם חדשים – הן כמושא תשוקה, והן כמבדק על-מעמדי של אינטליגנציה והתאמה לתפקיד.
2. עיצוב אופנה
ב-1858 התחיל חייט פריסאי בשם צ’רלס פרדריק וורת’ לתפור תוויות יצרן לבגדים שהכין. וורת’, החייט הראשון ש”חתם” על יצירתו והראשון שהעסיק דוגמניות חיות, נחשב לפיכך ל-couturier (מעצב האופנה) הראשון.
סיפורו של אנדרסן נכתב ב-1837, יותר מעשרים שנה לפני ספִירת “עיצוב האופנה”. קדמו לו מעשיות רבות על חייטים אמיצים שזכו בנסיכות ועל טוות חרוצות שנישאו למלכים,(3) אבל זהו, ככל הידוע לי, הסיפור הראשון העוסק באופנה כפי שהיא מוכרת לנו כיום; הן במובן העלילתי המיידי, כסיפור על מפגש בין מלך מכור לבגדים לבין צמד חייטים סלבריטאים שמסתיים בתצוגת אופנה, והן במגוון הנושאים שהוא מעלה: ההילה הרגשית של מותגים, הקשר בין יצירתיות לעסקים, והבגד כתדמית או כביטוי אישי. גם אופיה הסהרורי של התצוגה כמו מנחש את האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא והמיושן ביותר הוא גם חדיש.
את השיעור הזה למדתי בדצמבר 1983 כאשר נחתתי בניו יורק לבושה בחצאית צמר עתירת קפלים שתפרתי בעצמי. מתוך החצאית הציצו גרביים צבאיים אפורים ונעליים מגושמות ומעליה לבשתי כמה סוודרים, שלא לדבר על מטפחת הצמר האדומה שהגנה על אוזני הרגישות לקור. וכך, כמו רועת אווזים שהוטלה לעתיד באיזו תאונה של מכונת הזמן, נכנסתי לחלל התעשייתי של
“קום דה גרסון” שבו הוצגו סוודרים עתידניים עם ארבעה ואפילו שישה שרוולים. (אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם “הוראות הפעלה”, והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים), אבל זה היה כבר בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי למעצבת אופנה.
“קום דה גרסון” שבו הוצגו סוודרים עתידניים עם ארבעה ואפילו שישה שרוולים. (אמרו על הסוודרים האלה שהם נמכרים עם “הוראות הפעלה”, והמוכר אמנם הראה לי שאפשר לקשור את השרוולים העליונים ברישול על הצוואר, ואת הזוג האמצעי או התחתון אפשר לחגור על המותניים או על הירכיים), אבל זה היה כבר בהמשך. ברגע שנכנסתי לחנות פרץ המנהל ממשרדו ולחץ את ידי בהתרגשות. לקח לי כמה דקות להבין שהוא חושב אותי למעצבת אופנה.
ואולי נוח לי לחשוב על המעשייה כעל תצוגת אופנה אשר מקהה במידה מסוימת את ההשפלה הנוראה של המלך. וכן, אני יודעת שהוא הביא את זה על עצמו בריקנותו ובפחדנותו, אבל רהב וקונפורמיזם הם פגמים אנושיים שאינם ראויים לטעמי, לעונש כה אכזרי. ואם כבר מדברים על יושרה – יש משהו מטריד בליהוק זוג נוכלים לתפקיד “חינוכי”.
והרי ההשפלה אינה בשום פנים חלק הכרחי מן הרעיון, כפי שהוכיח שרל דה קוסטר באפיזודה דומה מתוך טיל אולנשפיגל(4).
3. גרדום או קרדום
במהלך נדודיו נשכר טיל אולנשפיגל לצייר דיוקן של משפחה רמת יחס. בזה אחר זה ניגשים בני הבית אל הצייר: הדוכס השמן דורש שירזה אותו, ולא – הוא מאיים – יתלה את טיל. הגברת בעלת החטוטרת תובעת ממנו לסלק את “הזיז” שעל גבה ולהוסיף “שני זיזים” על חזהּ השטוח (בניסוחו הנלבב של שלונסקי) או שימצא את עצמו על גלגל העינויים. אחת הנערות מודיעה לו שאם לא יצייר את שיניה החסרות יבותר לגזרים בחרבו של אהובה. והמזמין – הוא דורש שהציור יהיה נאמן למציאות, אחרת ימלוק את ראשו של טיל.
“הרהר אולנשפיגל בינו לבין עצמו ואמר: גרדום או קרדום, גלגל, או על הצד הטוב יותר, עץ התלייה, הרי מוטב לי בתכלית הפשטות, שלא אהיה מצייר איש מהם…”
הוא ושלושת העוזרים ששכר מבזבזים את כספי המקדמה השמנה בזלילה וסביאה. כשמגיע הרגע לחשוף את הדיוקן, מסביר טיל לקהל שרק מי שניחן באצילות יראה את הציור, לכל האחרים הוא יירָאה כמו קיר חלק…
גם שרל דה קוסטר, כמו אנדרסן, מלגלג על טיפשות ויוהרה, אבל שמחת החיים של טיל מרככת את הנזיפה ואת הצדקנות. ויש לה, לגירסה של טיל, יתרון נוסף, רטורי: הסיבוך והסכנה מוסיפים מתח, והנאה מן הפיתרון השנון. בגירסה של אנדרסן, לעומת זאת, אין כמעט עלילה. האקספוזיציה הארוכה כמו מתנגשת בסוף הפתאומי.
4. קצוץ-השפתיים המכונה “מהביל ההבל”
וגם זו נקודה שתמיד הפריעה לי ב’בגדי המלך החדשים’: האופן שבו נקטע הסיפור כשהילד קורא את קריאתו. כשהייתי ילדה תמיד חיפשתי מוצא בשביל המלך, הברקה שתסגור את הקצוות ותהפוך את ההשפלה לניצחון. כמו המוצא שהגה שַׁכָּאשִׁךְ קצוץ-השפתיים המכונה “מהביל ההבל” (אחד מגיבוריו הרבים של ‘סיפור הגיבן’ באלף לילה ולילה). שַׁכָּאשִׁךְ הרעב הוזמן פעם לארוחה בארמון מפואר. אבל עד מהרה התחוור לו שמדובר במהתלה משונה: הכל ב”כאילו” – מן המים הדמיוניים לנטילת הידיים ועד לתבשילים הבלתי-נראים שהמשרתים מגישים לשולחן שאינו קיים: “והיה בעל הבית מניע בשפתיו ועושה עצמו כאוכל ואומר [לאורח]: אכול ואל תתבייש, שהרי רעב אתה.”
ואם לא די בכך מוסיף בעל הבית חטא על פשע ומשבח את המאכלים בתיאורים חושניים שמזילים ריר מפי האורח המסכן. ההתעללות נמשכת על פני כמה עמודים. שַׁכָּאשִׁךְ נבוך מכדי להתלונן, או שאולי הוא רק מעמיד פנים בזמן שהוא מטקס עצה. לבסוף הוא מבקש מן המארח להחליף את ה”משקה” שהוגש לשולחן ביין ישן-נושן. בעל הבית נענה לבקשתו (ממילא הכל בדמיון). הם ממשיכים “לשתות” ביחד עד ששַׁכָּאשִׁךְ מתנפל עליו במכות. להגנתו הוא טוען שפשוט השתכר מן היין…
5. בין פנטומימה לתיאטרון מחול
את כל ה”חסרונות” שמניתי (הלקח המוגזם, הקיצור ודלות העלילה) אפשר להצדיק בקלות רבה, אם קוראים את ‘בגדי המלך’ כמשל. “היפה יפה בסוגו,” אמר אריסטו. והמשל היה מאז ומעולם אלגוריה קטנה וחסכונית לצורך מוסר השכל. לפעמים, בתנ”ך למשל, הוא נטוע בהקשר סיפורי
שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכל מדובר בסוגה
ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל “בכאילו” – לא רק הבגדים, גם המלך והשרים, הילד והנוכלים אינם אלא דמויות קרטון של הדגמה.
שטוען אותו במתח וברגש (משל יותם, או משל כבשת הרש). אבל בסך הכל מדובר בסוגה
ביקורתית הפונה אל השכל. אין טעם לגנות את חומרת העונש, כי הכל “בכאילו” – לא רק הבגדים, גם המלך והשרים, הילד והנוכלים אינם אלא דמויות קרטון של הדגמה.
אז מה עדיין מטריד אותי?
בספרה “מסע אל עולם הריקוד”(5) מנסה הרקדנית דבורה ברטונוב להסביר את ההבדל בין פעולות יומיומיות שמבצע פנטומימאי כמו מרסל מרסו(6) לאותן פעולות המבוצעות בתיאטרון מחול; מרסו הוא אמן האשליה, היא אומרת: “כאשר הוא עולה ויורד במדרגות דמיוניות, הוא גם מוצא את הריתמוס המתאים של העולה והיורד, המפסיק צעידתו לרגע קט בהגיעו למפנה בסולם [גרם] המדרגות.”
יש קסם בַּדיוק, טוענת ברטונוב, אבל הקטע נשאר כללי. אילו לעומת זאת, היה הטיפוס במדרגות קשור לחוויה מיוחדת… אילו ראינו כיצד אחד רסקולניקוב (מ”החטא ועונשו”) עולה או יורד במדרגות – לפני ואחרי הרצח… או במילים אחרות – התנועה בפנטומימה נגזרת מן החושים
ופונה אל החושים. בתיאטרון מחול היא טעונה ברגש ויוצרת אותו.
ופונה אל החושים. בתיאטרון מחול היא טעונה ברגש ויוצרת אותו.
ובחזרה לסיפור – האם התנועות שמבצעים הנוכלים בסיפור הן בגדר פנטומימה או תיאטרון מחול? והתנועות של המלך? השרים?
שני הנוכלים הם ללא ספק פנטומימאים בסגנון מרסל מרסו. הם מנסים לאחז את חושי הצופים, לשכנע אותם בקיומו של בד באמצעות חיקוי מדויק של אריגה, גזירה ותפירה.
המלך, לעומת זאת – קרוב יותר לתיאטרון מחול. תנועותיו ספוגות ברגשות סותרים. כשהוא משחיל את זרועו לשרוול הנעלם הוא מתאמץ לחוש בו ולראותו בראי, ובו בזמן להפגין התלהבות ולהסתיר את העובדה שאינו רואה דבר. שלא לדבר על הרגע הנורא שבו הוא נוכח בטעותו וכבר לא יכול להתחרט; הוא נאחז בהעמדת הפנים כבשארית של כבוד עצמי. הסיפור כולו משתנה: השנינה מתחלפת במין ריאליזם פסיכולוגי שחורג מגבולות המשל.
המלך של אנדרסן מזכיר לי את אהרון קליינפלד, הילד מ”ספר הדקדוק הפנימי” של דוד גרוסמן. כשאמו של אהרון מסלקת את הכלב שלו מן הבית, הוא מחליט להמשיך ולגדל כלב מדומה במקומו. ‘גומי’, זהו שמו של הכלב ואהרון נחוש בדעתו לגדל אותו בשתים-עשרה השנים הבאות עד שימות כביכול, באופן טבעי. וכך הוא שורק לכלב הבלתי-נראה, מקרצף את בטנו, חופן את פרוותו ומדגדג אותו בנקודה שמקפיצה לכלבים את הרגל. אבל גם פרויקט ‘גומי’, כמו פרויקט הבגדים, משתנה עם הזמן; הוא מתחיל כהברקה נהדרת, ולאט-לאט, עם הפיחות שחל במעמדו של אהרון, היא מתעפשת ונעשית מוזרה וטרחנית. אבל אהרון (כמו המלך, להבדיל) מתעקש ונאחז בהחלטתו.
ואם לא משל – אז מה כן? אני חוזרת לשיאו של הסיפור, לתהלוכת הניצחון: דברים כאלה הלא קורים לפעמים בחלום: בעיצומו של איזה אירוע פומבי אתה נוכח לאימתך ששכחת להתלבש. מה יקרה אם נחליף את המשל בחלום, האם הסיפור הוא חלום?
הסצנה המתעתעת של תפירת האוויר כמו נולדה בחלום, וגם עונשו המופרז של המלך שוב אינו מעורר אי-נוחות – החלום הרי משוחרר מן המידתיות המציאותית. והעלילה הקלושה, והסוף הקטוע? התעוררתי-והנה-חלום. הכל מסתדר, ובנוחות גדולה יותר; ופתאום מתברר ההבדל המהותי ביותר בין סיפורו של אנדרסן למקור הספרדי: החייטים הספרדיים הם נוכלים. הבגד שהם “תופרים” אינו יכול להבחין בין בן חוקי לממזר. הבגדים בסיפורו של אנדרסן, לעומתם, מקיימים את ההבטחה. הנוכלים של אנדרסן אינם נוכלים אחרי הכל; בגדי הקסם שלהם אכן חושפים – בדרך לא צפויה, אמנם – את הטיפשים ואת מעמידי-הפנים. הם מוכיחים למלך שאינו ראוי למִשרתו, וזוהי תובנה נוראה המסבירה את עוצמת ההשפלה; לא מדובר בעונש מוגזם אלא בחלום מכונן, פתח לשינוי ולצמיחה. אם לא אצל המלך, לפחות אצלנו הקוראים.
אפילוג – בגדי המלך החדשים, המאה העשרים
ב”משהו ללבוש” (Pret-a-porter, 1994) (7) יצר רוברט אלטמן דיוקן קבוצתי של קהילת האופנה. כיאה לסרט המתרחש בשבוע האופנה בפריס, נגזרים היחסים והעלילה מִלבושן של הדמויות. המדיום הוא המסר, במלוא המובן; הבגדים מבטאים את הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים: כך, למשל, העיתונאית האמריקאית (ג’וליה רוברטס) שאיבדה את מזוודתה, מבלה לפיכך את רוב זמנה עטופה בחלוק הרחצה של המלון, או בין הסדינים עם עיתונאי הספורט (טים רובינס) שבגדיו שלו, לעומת זאת, נגנבו על ידי חסר-כל (מרצ’לו מסטרויאני) המקצץ אותם לפי מידותיו. וכן הלאה והלאה.
אלטמן מביים את הדימויים האלה במין אגביות שמטשטשת את האינטנסיביות הסמלית שלהם. רק לקראת הסוף היא אכן מתממשת בתצוגת אופנה בעירום מלא.
המסלול מתמלא אט-אט בנשים דקיקות, עירומות, הצועדות במין נחת קסומה. אחת מהן, בהריון מתקדם, עוטה הינומה ארוכה שנסרחת בעקבותיה ואוחזת בזר כלולות. (השובל הארוך והכרס הבולטת מזכירים באופן עמום וחלומי את האופן שבו מתואר המלך באיורים לסיפור.)
זוהי תצוגת המחאה של סימון לו (אנוק איימה), מעצבת שנושלה מן העסק שלה על ידי בנה המושחת. והסצנה הזאת על כל ניגודיה – הליריות, ההתרסה, החשיפה הרגשית והביצוע המסוגנן – היא מחווה מודעת ויפהפייה ל’בגדי המלך החדשים’. לא רק בגלל העירום, אלא בגלל הפונקציה שהוא ממלא: התהלוכה הקטנה חושפת את אופיין של הדמויות ואת יחסי הכוחות בין המשתתפים – בין האם לבנה, למתעשרים שקנו את המותג, לעיתונאים המסקרים את הארוע, לצופים המביטים זה בזה (כמו אצל אנדרסן) ומחליטים בסופו של דבר להריע.
זאת ועוד: קיטי פוטר (קים בסינג’ר), הכתבת הבלתי-נלאית של תחנת טלוויזיה טקסנית, מנסה להתאים את עצמה לנסיבות. בתחילת השידור היא מכשירה את התצוגה במבחר קלישאות (התואר “חדש” חוזר שוב ושוב, כרמז נוסף, אולי, ל’בגדי המלך החדשים’). אבל תוך כדי דיבור היא עוברת מהפך: כל כמה שהיא מתאמצת היא לא רואה את הבגדים, והיא מסיקה, ממש כפי שהבטיחו הנוכלים, שאינה מתאימה למשרתה.
אני מסיימת, אם כן, במונולוג הפרישׁה של קיטי פוטר, המפלרטט עם סיפורו של אנדרסן:
“אתה מצלם? כאן קיטי פוטר, בשידור חי מפריס, מתצוגת האופנה של סימון לו. ובכן… מה אני יכולה להגיד? סימון לו הראתה לנו ה-כל! זאת אומרת, אני לא יודעת כמה מזה יגיע בסוף לטלוויזיה, אבל זה… זה… משהו חדש. זאת אומרת, אה, לגמרי עתיק. זאת אומרת… אה… היא מראה את זה כמו שזה. זה… אה… זה כל כך עתיק וכל כך אמיתי. כל כך אמיתי שזה חדיש. זה המראה החדיש העתיק ביותר. המראה העתיק החדיש ביותר. זה… אפשר להגיד ש… סימון לו יצרה מראה חדש-חדש… לכל איש, אישה וילד. מראה שכו-לם יכולים להרשות לעצמם. זה נקרא “המראה החשוף”. אז הידד לסימון לו… על מה אני מדברת לעזאזל… זאת אומרת, וואו וואו, בשם אלוהים, ממ…מה קורה פה בעצם? אתם יכולים להגיד לי מה קורה בפלנטה הזאת? זזז…זאת החגיגה של המטורללים שקורית פה לעזאזל. האם זאת אופנה, זאת אומרת? האם יש כאן איזה מסר? הרבה אנשים מסתובבים כאן בלי בגדים, זאת אומרת. נצח שלם אני מנסה להבין את החרא הזה, ואתם יודעים מה? אתם יודעים מה? נמאס לי. נמאס לי. שלום, או-רבואר. סופי – [מושיטה לעוזרת שלה את המקרופון] כרגע זכית בקריירה.”
1. “מה שאירע למלך עם הנוכלים שארגו את הבד” מתוך הרוזן לוקנור מאת דון חואן מנואל, 1282-1349.
2. הציטוטים מן הסיפור הספרדי בתרגום אביעד אליה.
3. ראו בסיפורי האחים גרים למשל: ‘החייט הקטן והאמיץ’, ‘על החייט הפיקח’, ‘שלוש הטוות’, ‘רומפלשטילצקין’ וכן הלאה.
4. שרל דה קוסטר, מעשה טיל אולנשפיגל ולמֶה גודזק, עברית אברהם שלונסקי, ספריית פועלים 1951.
5. דבורה ברטונוב, מסע אל עולם הריקוד, הוצאת ספרים, 1982.
6. מרסל מרסו 1923-2007, פנטומימאי צרפתי-יהודי נודע ומייסד בית ספר לפנטומימה.
7. בגדים מן הקולב, דרג הביניים בין אופנה עילית לבין ייצור המוני. בגדים ייחודיים המיוצרים בכמויות קטנות ומוצגים בערים הגדולות, פעמיים בשנה ב”שבוע האופנה”.
