בדידותו של היוצא דופן
“וכך פסע הקיסר בתהלוכה תחת החופה היפה, וכול הקהל ברחובות וליד החלונות אמר: חי נפשי! בגדיו החדשים של הקיסר נאים מכול מה שהיו לו. איזה שובל נפלא! איזו התאמה מושלמת! איש לא רצה שיחשבו כי אינו רואה דבר, שכן פירוש הדבר הוא שאינו מתאים לתפקידו או שהוא שוטה גמור.”(1)
גם סרן קירקגור לועג לאותו הציבור הנכנע לתכתיבי האופנה המתחלפת ולעיתונות המעודדת אותם ולעיתים אף מכתיבה אותם, ואומר “הציבור אינו עם, הוא אינו דור, הוא אינו קהילה, לא אגודה… הציבור מורכב מיחידים שכול אחד מהם כשלעצמו הוא ממשות, אך ברגע שהיחיד מצטרף לציבור הוא הופך לאפס. הציבור הוא משהו ענקי, מעין חסר וואקום מופשט שהוא הכול והוא לא כלום”(2). והילד הקטן הממשי יוצא מן הציבור ואומר: “הביטו, אין לו בגדים… אין לו בגדים! יש שם ילד קטן שאומר שאין לו בגדים! … באמת אין בגדים לגופו, צעקו הכול לבסוף.”(3)
השניים הללו, אנדרסן וקירקגור, מהלכים להם ברחובות קופנהגן הקטנה כשני אאוטסיידרים, עריריים וחריגים בתוך חברה דתית ושמרנית עד אימה. לרגע תופסים את עצמם כברווזונים מכוערים וברגע אחר כברבורים מלכותיים, גאים ויפי תואר.
גם אנדרסן (1805-1875) וגם קירקגור (1813-1855) חיו בערך באותה התקופה, התארחו באותם חוגים חברתיים קובעי תרבות, וגם הכירו זה את זה. אנדרסן שאף להיות שחקן, סופר והוגה דעות, וקירקגור שאף להיות משורר, סופר ומחזאי. שניהם מימשו, אמנם מבלי שהיו מודעים לכך, ובדרך שונה במקצת, את מרבית שאיפותיהם אך שאיפתם הכמוסה ביותר היתה להאָהֵב. גם אנדרסן וגם קירקגור שאבו את כוחות יצירתם מכאב הבדידות של היוצא דופן.
קירקגור כותב ביומניו משנת 1849, בשנת פרסומם של חולי עד מוות, הדרשות על שושני השדה ועוף השמים והמהדורה השנייה של או – או: “לעיתים אני מודאג על ידי המחשבה שהקוץ בבשרי, כאב שאני נושא בסבלנות, יעזור לי להפוך לקוץ בעיני העולם.”(4) ועוד הוא כותב בסֶלָה: “הדיספרופורציה של גופי היא שרגלי הקדמיות קצרות מדי בדומה לארנב מהולנד החדשה ורגלי האחוריות ארוכות במיוחד. בדרך כלל אני יושב בשקט וכאשר אני מתנועע הרי זה בקפיצות ענק, לחרדת כל אלה שאליהם אני קשור בקשרים עדינים של קירבה וידידות.”(5) ואנדרסן, בשם הברווזון המכוער: “האביב היפה בא… והנה היישר לפניו הגיחו מבין השיחים שבאגם שלושה ברבורים יפהפיים… הברווזון זיהה את היצורים המרהיבים ותחושה מוזרה של עצבות תקפה אותו. אעוף אליהן ואתייצב מול הציפורים המלכותיות האלה. הן ינקרוני עד מוות על שמעז אני, בריה מכוערת שכמותי ליקרב אליהן… אך מוטב להרג על ידן ולא להיות מנוקר על ידי הברווזים.”(6)
אנדרסן החל לכתוב את אגדותיו הנצחיות אך במקרה. הוא שאף להיות שחקן ובשל כישרונו המולד ליחסי ציבור הצליח לקבל חסות של משפחות אמידות בעלות מעמד בעולם התרבות של קופנהגן. עוד בהיותו נער עזב את עירו אודנסה כדי לחפש את גורלו בעיר הבירה קופנהגן (שביום הגיעו אליה נערך בה פוגרום ביהודים). הוא דאג להצטייד במכתב המלצה אל אנשי מעלה, שאמנם לא קיבלו אותו כשחקן זמר או רקדן, אך דאגו להשכלתו ולכלכלתו.
קירקגור, בן לאב אמיד, בעל קשרים וקנאי דתי, הכשיר את עצמו לכמורה, אך עד מהרה עבר לכתיבה עצמאית מחוץ למסגרת כלשהי. הוא עורר שערורייה גדולה בקופנהגן כאשר ביטל את ארוסיו לרגינה אולסן. מיד אחר כך נסע לברלין כדי לשמוע הרצאות מפי פ. שלגל, תלמידו של הגל. אז גם התחיל לכתוב את או – או, יצירתו המרכזית העוסקת באסתטיקה ובאתיקה.
התנועות המהפכניות באירופה של המאה התשע-עשרה השפיעו גם על חוגי המשכילים בדנמרק. ב-1849 חתם המלך פרדריק השביעי על החוקה החדשה ונעשה לשליט קונסטיטוציוני. הוקם פרלמנט בעל שני בתים שנבחר בבחירות כלליות. השנים מ-1848 ואילך היו שנים של שגשוג כלכלי, אך התיעוש שהחל אחרי 1870 יצר גם שכבת עניים מרודים כתוצאה מן המעבר מהכפר אל העיר. אך טבעי הוא שאנדרסן, שעקב מוצאו מן המעמד הנמוך נזקק לתמיכת מצנאטים כמעט עד סוף ימיו, הדגיש ביצירתו את הפן הסוציאלי (‘מוכרת הגפרורים הקטנה’), בעוד קירקגור, שירש את אביו האמיד ולא ידע מחסור עד סוף ימיו, לאחר שביזבז את כל ירושתו, התרכז יותר בנפש האדם ובחיפוש הדתי אחר האמת.
בדבר אחד אין ספק, שניהם היו רומנטיקנים. הרומנטיקה של ראשית המאה התשע-עשרה, שמקורה בעיקר בגרמניה, גרמה לשחרור הדמיון ולפריחה תרבותית. המאה התשע-עשרה בדנמרק הצמיחה כמה ענקי ספרות ופילוסופיה המוכרים כיום בכול העולם. מאחר שבקופנהגן כולם הכירו את כולם, אין זה פלא שגם אנדרסן וקירקגור הכירו זה את זה, אם כי לא באופן אישי ממש. לאחר פרסום ספרו של קירקגור חרדה, שזכה לתשבחות ולתהודה רבה, פנה אליו אנדרסן שקרא את הספר וביקש את חוות דעתו על רומן שכתב, בשם הוא רק כנר. קירקגור השיב בביקורת ארוכה ומפורטת שלא החמיאה במיוחד לאנדרסן. אנדרסן נפגע מאוד וכתב שנגרם לו הלם וכי ידידו הטוב נאלץ להשקותו בסם הרגעה. ידידו של אנדרסן, המשורר ב.ס. אינגמן, כתב אליו לאחר שקרא את הביקורת “אני מניח שהביקורת של קירקגור ציערה אותך. אינני מוצא בה כל מרירות או רצון להכאיב. ייתכן שהכוונות שלו כלפיך טובות יותר מאשר הצליח לבטא. סוף המאמר מרמז על כוונה טובה, אולם גם לדעתי אין למתוח ביקורת בקול וללחוש את ההערכה והתשבחות, ולהבליט את השלילה באותיות דפוס ואת החיוב לכתוב בדיו בלתי נראית.”(7)
ריח הוורדים
דנמרק של המאה התשע-עשרה היתה מדינה דתית. בין הזרמים הנוצריים השונים, שאחדים מהם היו קנאים במיוחד, ניטשו ויכוחים מרים. קירקגור, כזכור בן לאב דתי קיצוני, נלחם בכול מאודו בממסד הדתי, ונודע כהוגה הראשון של האקזיסטנציאליזם הדתי. הוא הדגיש את סיפור האהבה והמחילה של ישו ושליחיו בברית החדשה כיסוד העיקרי לאמונה הנוצרית, ולדידו לכנסייה אין כל מעמד בקשר שבין האדם לאלוהיו. קירקגור רואה את המוות כאמת סובייקטיבית, לשיטתו צריך אדם לחיות מתוך מודעות מתמדת לפריכות החיים. ב-Post Script (כתבים אחרונים) הוא מביא דוגמה לשני ידידים שנפגשו באקראי. האחד הזמין את חברו לאירוע. החבר הסכים, אך ברגע שנפרדו פרצה סערה, לבֵנה התנתקה מבניין והתנפצה על ראשו של הידיד שלא הצליח, כמובן, להגיע לאירוע. לכן על פי קירקגור המודעות לנוכחות המוות היא זו שצריכה לתת טעם לחיים, ולכן אל לו לאדם לדאוג שיש לו חור בגרב או שצבע מכנסיו אינו תואם את צבע מקטורנו. אלבר קאמי, שהושפע רבות מקירקגור, סילק את הגורם הדתי מיצירתו. בהזר מוצא הגיבור לראשונה את טעם החיים לאחר שהוא מגרש את כומר הווידויים מתא הנידונים למוות, ואז מבעד לסורגי החלון הוא מריח לראשונה את ריח הוורדים ורואה את הירח מעל מסגרת הגיליוטינה.
גם אנדרסן וגם קירקגור משתמשים במוטיב הוורד ביצירתם. האגדה של אנדרסן ‘הוורד היפה בעולם’ מספרת על מלכה שבגנה צמחו הפרחים הנפלאים ביותר מכל ארצות העולם ובכל עונות השנה. המלכה אהבה במיוחד ורדים ולכן היו בגנה כל סוגי הוורדים מכול קצוות העולם, ורדים שהיו שונים זה מזה בצבעם, בצורתם ובריחם. למרבה הצער שכבה המלכה על ערש דווי, והחכם מבין רופאיה אמר שתתרפא רק אם יביאו אליה את הוורד היפה בעולם, ורד שיבטא את האהבה הנעלה והטהורה ביותר, שיניחו אותו לפניה בטרם תעצום את עיניה, ואז היא תחיה. שליחים שנשלחו לרחבי הממלכה לחפש את הוורד הביאו לפניה ורדים מכל הסוגים ומכל המינים, אך דבר לא הועיל, עד שבא בנה הצעיר ובידיו ספר כרוך בקטיפה ובכסף, וקרא אל אמו: אמא, הקשיבי למה שקראתי בספר – מי שמת על הצלב כדי להציל את בני האדם, אין אהבה גדולה מאהבתו. לפתע-פתאום הופיע גוון ורוד על לחיי המלכה ועיניה זהרו, כי ראתה שמבין דפי הספר פרח הוורד היפה ביותר, שהנץ מתוך דמו של ישו על הצלב. והמלכה אמרה כי מי שרואה את הוורד היפה ביותר בעולם לא ימות.
אנדרסן כתב עוד אגדות רבות המסתיימות בפואנטה נוצרית, אלא שאלה לא תורגמו לעברית. ב’מוכרת הגפרורים הקטנה’ הוא אמנם מותח ביקורת חברתית על העוני ששרר בתקופתו בקרב שכבות מסוימות בדנמרק, אך אפילו בסיפור הנורא הזה, רגע לפני מותה, לאחר שהציתה את כל הגפרורים כדי להתחמם, מוכרת הגפרורים הקטנה רואה את הכוכבים בשמים כעץ אשוח עטור נרות ואת סבתה האהובה אוספת אותה אל בין זרועותיה. הנוכחות המתמדת של המוות קיימת גם בסיפור ‘הברווזון המכוער’, במסעותיו עד לרגע שבו הוא פוגש בברבורים, כמו גם בסיפור “הוורד היפה בעולם” ובסיפורים אחרים שלא הוזכרו ברשימה זו.
גם קירקגור משתמש במוטיב הנוצרי של הוורד בציטוטיו מן הברית החדשה: “ולַלבוּש למה תדאגו, התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות, אינן עמלות ואינן טוות ואני אומר לכם כי גם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה… הלא יודע אביכם שבשמים כי אתם צריכים לכל אלה. אך בקשו בראשונה מלכות אלוהים ואת צדקתו ונוסף לכם כל אלה. לכן אל תדאגו ליום מחר כי יום מחר הוא ידאג לעצמו ודיו ליום צרתו.”(8)
על הצניעות
השושנה או הוורד הינם סמל נוצרי לאהבה הנעלה והטהורה, לכן קירקגור משתמש גם במשל שושני השדה כדי לבטא את עמדותיו ביחס לצניעות, להסתפקות במועט ולסכנה שבהשוואה בין מה שיש לאחד לבין מה שיש לאחר. על בסיס המשל של שושני השדה מן הברית החדשה הוא בונה משל משלו בדרשה ‘ומה יאמרו שושני השדה’(9). המשל מספר על שושנה שפרחה לה, שמחה וחסרת דאגה, במקום נידח ליד פלג מים קטן. יום אחד הגיע אנקור לבקרה. למחרת היום חזר ואחר כך נעלם לכמה ימים ושוב חזר. בשל ביקוריו החוזרים וסיפוריו על השדות המופלאים התאהבה השושנה באנקור והחלה להאמין שאכן במקום אחר תהפוך ליפה יותר ואהובה יותר. ביום בהיר אחד הופיע האנקור, עקר אותה ממקומה, הניח אותה מתחת לכנפיו, והשושנה נבלה בדרך.
אצל אנדרסן מתאהבת בת הים הקטנה בנסיך, עוזבת את משפחת בנות-הים ולאחר עלותה על הספינה כדי להיות עם אהובה הנסיך, היא הופכת לאד. בשני הסיפורים הללו מופיע המוטיב הרומנטי של אהבה עד מוות בנוסף למוטיב הנוצרי של השושנה, אך בעיקר, בדומה לשושנה, כשבת הים מוותרת על טבעה האמיתי, האותנטי, היא מוותרת על חייה.
אף שהאמונה של אנדרסן, כפי שהיא מתגלמת בכתיבתו, היא אמונה תמימה וכמעט פשטנית, הוא אינו שונה בהרבה מקירקגור, שכן גם הוא בסופו של דבר מפנה את הקורא אל כתבי הקודש כסמכות בלעדית: רק הם ולא כל ההיררכיה הדתית מלמדים סליחה, חמלה ואהבה אמיתית.
המשל על שושני השדה ועוף השמים ממתי פרק ו’ בברית החדשה היה ידוע לכל יודעי קרוא וכתוב בדנמרק. אותו משל עומד בבסיס התרבות הדנית עד היום. אף כי דנמרק היא כיום מדינה חילונית, עדיין הצניעות, ההסתפקות במועט והרתיעה מהתבלטות הם סימן היכר כמעט גנטי בה, מימי אנדרסן וקירקגור ועד היום.
1. ה.כ. אנדרסן, ‘בגדי הקיסר החדשים’, בתרגום שמואל שניצר.
2. סרן קירקגור, מתוך העת הזאת (כרמל, 1908), בתרגום מרים איתן.
3. ‘בגדי הקיסר החדשים’ שם.
4. סרן קירקגור, מתוך או – או כרך א’, (מאגנס, תשני”ו) בתרגום מרים איתן.
5. או – או , שם.
6. ה.כ. אנדרסן, ‘הברווזון המכוער’, בתרגום שמואל שניצר.
7. מתוך הביוגרפיה של ה.כ. אנדרסן מאת אליאס ברדסדורף (פיידון, 1975). תרגום חופשי מאנגלית – מרים איתן.
8. הברית החדשה, מתי פרק ו’, פסוקים 28-.34
9. סרן קירקגור, מתוך מה יאמרו שושני השדה – שלוש שיחות בונות, בתרגום מרים איתן, יראה אור בקרוב ברסלינג.
2. סרן קירקגור, מתוך העת הזאת (כרמל, 1908), בתרגום מרים איתן.
3. ‘בגדי הקיסר החדשים’ שם.
4. סרן קירקגור, מתוך או – או כרך א’, (מאגנס, תשני”ו) בתרגום מרים איתן.
5. או – או , שם.
6. ה.כ. אנדרסן, ‘הברווזון המכוער’, בתרגום שמואל שניצר.
7. מתוך הביוגרפיה של ה.כ. אנדרסן מאת אליאס ברדסדורף (פיידון, 1975). תרגום חופשי מאנגלית – מרים איתן.
8. הברית החדשה, מתי פרק ו’, פסוקים 28-.34
9. סרן קירקגור, מתוך מה יאמרו שושני השדה – שלוש שיחות בונות, בתרגום מרים איתן, יראה אור בקרוב ברסלינג.
