תרגום: אבנר שץ
מסילת ברזל קטנה בלב רוסיה: הייתי שם רק שנה אחת, זמן שדי בו ללמוד שני שירים ממפקח מסילות הברזל. השירים היו “אנה תלכי, ילדה קטנה, ביער?” ו”רֵעים עליזים, שלכם אני”. שירים מתפתלים, חסרי נעימה, כל אחד אלף בתים אורכו, שהתפזמו ללא סוף על רקע האופק הדרומי הבלתי-משתנה שכלפיו פניתי בכל יום, מסובב באיטיות את כיסאי כדי לעקוב אחר התקדמותה של השמש. הראשון ביניהם היה שיר קינה – שקט, עם רטט עמוק הצומח בחזה, והתייפחויות אחדות. ככלות הכל, זה היה שיר על ילדה אבודה.. השיר השני הושר על פי רוב אחרי הארוחות, והיה יללה נובחנית, גבוהה, של עונג חסר טעם. הרכבת הגיעה לעתים נדירות, כמובן. בחמשת החודשים שבהם הוצבתי שם, ראיתי אותה פעמיים. היא הגיעה ועל סיפונה מפקח מסילות הברזל; כעבור שבועיים, שבהם לא עשינו כמעט דבר חוץ מלשתות, לשיר שוב ושוב את השירים ולהירדם לבסוף זה בזרועותיו של זה, עטופים במעילינו העליונים מפני הקור, היא חזרה מקאלדה כדי לאסוף אותו. כאשר הגיע הנה, היתה רק נוסעת נוספת אחת מלבדו, עֶגְלה שצבעה חום. לא היה מבקר שיסגור את הדלתות, וכאשר נכנסו תשעת הקרונות הריקים לתחנה, היא פסעה אל המעבר בין הקרונות והיססה, שוקלת אם לרדת לרגע למרעה בזמן שהקטר ממלא מים. קרבתי באיטיות, שלא להפחיד אותה. היא רעדה, וחוטמה היה יבש. האישונים הרבועים של עיניה החומות לכדו את תשומת לבי. נדמה היה לי שאני רואה שם דבר מה – השתקפות של נוף, אבל כזו שלא היה לה שום קשר לסככה שלי, לתמרור, למגדל המים או לערבה חסרת התווים שסביבנו. ראיתי סירה זעירה מתנודדת על נהר, שעצי ערבה בוכייה תולים ענפיהם מגדותיו, וקני סוף מסביב. השמש זהרה ושפירית הרטיטה בטיסתה את פני המים. ואז עצמה העגלה את עיניה. הקטר כיסה אותנו בעננת קיטור והחל לנסוע. המפקח בא לברך אותי לשלום. הוא הציע לי וודקה, והתחיל ללמד אותי את השירים.
כאשר, לאחר שבועיים של אובדן חושים, סיימתי בהצלחה את שירותי במסילות הברזל, שאלתי אם אוכל לנסוע ראשית כל לקאלדה, בקצה המסילה, לפני שאשוב הביתה. אין הרבה לראות בקאלדה: עיירה זעירה, אפורה, שקירות בתיה מרוחים ברישול בשכבת טיח, כמה כיכרות קטנות, בקבוק שבור או שניים; שאפילו הרוח באה אליה מיוגעת, לאחר שנשבה מרחק אלפי מילין מן הגבעות הקרובות ביותר. בקאלדה, (כך אמרו), אף על פי שענני השכבה טסים ממעל, חולפים בתוך דקה מאופק אל אופק, האוויר שעל פני הקרקע דומם.
נשים עוטות שחורים נעות לאיטן ממקום למקום, משוחחות בחטף זו עם זו במסלולן היומי מן השוק אל הכביסה. אחר כך הן מחממות את ארוחת הירק שלהן, בצלֵי בר, בסירי ענק הנחים בתוך ערימות של כבול מעלה עשן. אין להן דבר למוכרו ועל כן גם לא דבר לקנותו; האוכלוסיה קשישה מאד, אפילו גוועת, כל הגברים הלכו משם, ומסילת הברזל תיסגר בקרוב. כך נודעה ברבים קאלדה, שנחשבה לנקודה המרוחקת ביותר של הציוויליזציה שלנו.
ובכל זאת היה שם מישהו שעמד לקבל עגלה. חיוך בוהה עלה על פניה כשהבטתי אל תוך עיניה, ואז, כשהרכבת חרקה ונעה, היא התנודדה בעדינות מצד לצד, בלי להסיר ממני את מבטה, בנדיבות, בעדנה. בתוך עיניה התנדנדה הסירה. כשהפניתי את ראשי לחפשה, עיני מלאו קיטור. ואז היא נעלמה – לחיי עבדות, להיות למאכל, מי יודע. היא צדקה בכך שלא תרה אחר חירות בקערת הענק ההפוכה של הערבות. אני הייתי חופשי, לכאורה – דבר לא החזיק בי פרט להבטחה לשכר – ובכל זאת, כפי שאומרים כולם, המישורים הם כלא. רחוב עירוני אחד ובו חנויות, יש בו יותר בריות מאשר במישור הגבוה כולו. אדם אבוד או מטורף, שעשוי לעורר את רחמינו, הופך במהירות לערימה לא מזוהה של עצמות יבשות, שאינה זקוקה עוד לחסדים. העגלה ידעה זאת, ובחרה מרצונה (אני משוכנע בכך) בחיים בקאלדה ולא בהסגר של הערבות.
חיכיתי שישה חודשים לרכבת הבאה. החורף חלף ללא אירועים. שלג כיסה את העשב וליגיונות של עכברושים גוועים ברעב נהרו מן הצפון. הרוח לא חדלה לעולם. ואז, לבסוף, ירד גשם, הפרגים פערו את לועיהם הכתומים, השמים לבשו זוהר חיוור של שחר, ומזווית משופעת, מגובה פני הקרקע, נראו הערבות ירוקות. במהרה ראיתי סמור צד עכברים. ואז הגיעה הרכבת, בתוך כתם איטי של עשן צבעוני. לאחר מכן המתנתי עוד שבוע, מתנדנד על פסי עץ הרעועים.
הפעם היה נוסע נוסף, איש מבוגר עם משקפיים עבים וכובע צמר שלא בעיתו. הוא קרא שוב ושוב אותה כותרת עיתון בעוד אני מאזין לפסי הרכבת, מתבונן בנוף החוזר על עצמו ובצללים הנעים לאיטם בקרון עד לרדת החשיכה. הקרונות לא חדלו להתנודד מצד לצד, וכשעצמתי את עיני הרגשתי כאילו אני נמצא על סירת משוטים עוגנת. השינה לא היתה אפשרית בתנועה המתמדת. קרון המסעדה היה בקצה המזרחי של הרכבת, בגלל הרוחות השכיחות. פעמיים ביום חלטתי לעצמי ספל תה וגנבתי כמה רקיקים מקופסת פח עתיקה, לא מסומנת, מתחת לקופה הרושמת. הבאתי תה לנוסע המבוגר. הוא מעולם לא עזב את מקומו אלא על מנת להשתין בין הקרונות. הוא התבייש לעשות זאת מול הפתח, לנוכח האופק האינסופי.
כשהגענו לקאלדה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, חמימה ושקטה. האיש הזקן הפנה גבו למסילה ופילס לו דרך, גונח ממאמץ, לבדו, אל תוך העשב הגבוה.
היה לי לילה אחד בקאלדה לפני שהרכבת תיסע שוב למשך ששה חודשים, וכמו מלח בחופשת-חוף, לא ידעתי כיצד אבלה אותו. לא יכולתי להישאר אפילו שני לילות, בלי שאאלץ ללכת רגלי בחזרה לעיר, דבר בלתי-אפשרי. אולי יכולתי להגיע עם עגלת שוורים הנושאת מים, אבל למיטב ידיעתי היה רק בעל חיים יחידי בקאלדה. התחנה פנתה אל כיכר מאובקת שסביבה בתים נמוכים, אפורים. בחלונות לא היו זגוגיות, כאילו איש לא השתמש בהם זמן רב.
נרדמתי. כשהתעוררתי, העגלה הקטנה ליחכה את ידי. לחיה נחה על ירכי ושפתיה הופשלו כלפי מעלה בחיוך. היא הביטה אלי בעיניים שחורות כזפת. דבר לא נראה באישוניה, אבל בקרום הזגוגי יכולתי לראות את השתקפותי שלי. זקני היה ארוך, אפור ואדום, ועיני יצרו מעגלים כהים. פנַי היו צרובות שמש פה ושם, ואפי היה כמעט סגול. פתאום חשתי את שפתי ולשוני, והתאמצתי ללחלח את פי ברוק. פי ועיני היו מלאי אבק. ליטפתי את ראש העגלה בעוד היא מחייכת ומנסה ללקק את ידי. השמש צנחה פתאום אל מאחורי האופק, ושמתי לב שנעשה קר.
מעולם לא היתה בקאלדה אכסניה. העברתי מטבע לכיס חולצתי והתחלתי לחשוב לבקש לי מקלט. התבוננתי סביבי וראיתי דמות מתקרבת. היא היתה עטופה בשחורים ואחזה במקל הליכה כבד. אזני העגלה נזקפו והיא חדלה ללקק אותי לרגע. כשהאישה קרבה אלי מאוד, קרובה די הצורך לראות כי מתחת לזוהמה והעייפות יש לי עור של איש צעיר, היא הסירה את כיסוי הראש שלה. היה לה שיער רך, מאובק וצהוב שנפל בכבדות למטה מכתפיה והיה תחוב בתוך מעילה. היא היתה כבת עשרים חמש, לא יותר.
קמתי על רגלַי וניגבתי את פי מן האבק. העגלה דחקה את חוטמה אל מתני, והובילה את שנינו במורד הרחוב השקט, השחור, אל ביתה.
בבוקר, במקום לשוב לתחנה, הלכתי לבדי לשדות לקצור את שיחי החרדל מן השנה שעברה ולהפוך את האדמה. כל דבר אחר שהייתי עושה היה משול לרצח. לא היו גברים צעירים בקאלדה, ולא עודפים שניתן למכור כדי לשלם את מחיר הנסיעה לזקנים ולזקנות על מנת שיעזבו לערים. איש לא היה חסון דיו ללכת מאה מילין ברגל, שלא לדבר על אלף. כך שהרכבת נסעה ריקה הלוך ושוב, והאנשים אכלו בצלי-בר. בעזרתי, יהיו גם תפוחי אדמה.
שמה היה מרי. אמה נראתה בתחילה שקטה וגאה מאד, אבל כעבור זמן רב התגלה לי שהיתה קורבן לבעל מכה. הוא הותיר אותה אילמת. בכל אופן, תמיד כשראתה אותי זקפה את סנטרה לפנים.
העֶגלה הייתה שייכת למרי. באמצע יוני, כשהאוויר מעובה מרוב זבובים שחורים ויתושים, היא המליטה עגל. היא חיה בחצר בקצהו של חבל קצר עשוי עשב. מרי לחמה באומץ על החלב, אבל נראה לי כי הפרה הקטנה והמורעבת הצליחה איכשהו לשמור את המיטב לעגל. החלב שנתנה לנו היה רזה וחמוץ. מרי עשתה ממנו גבינה. היא אמרה שאם תמכור די גבינה בעיר, תרוויח די הצורך לעזוב את קאלדה. אני עודדתי אותה, אבל חשבתי שלא הצליחה להבין את המסחר העירוני. אפשר לשלוח ראשי בקר לקאלדה, ואיש פרט לבעלים החוקיים לא יחשוב לקחתם, אבל גבינה אינה מוכרת את עצמה. ובכל זאת, לא התנדבתי לעזוב אותה לשישה חודשים כדי למכור גבינה. אמרתי לה שאוכל לשכנע את המבקר לתת לה כרטיס נסיעה בהקפה, תמורת ערך הגבינה, ונעזוב את קאלדה יחד. מובן שהייתי משלם עבור הכרטיס בעצמי. מה שווה הגבינה לאחר שלושה חודשים בחום הקיץ? הקדשנו לילות ארוכים לדיון בגורל הגבינה. ערב אחד הערתי, כלאחר יד, שנוכל למכור את הגבינה לאדם ששלח לה את הפרה.
“זאת לא הפרה שלך?” היא שאלה, בנימת תמיהה חקרנית.
“אם כך, היא ודאי שייכת למישהו אחר,” אמרתי.
היא כרכה את זרועותיה סביבי. “אני מטפלת בפרה כי אתה בעלי. מוטל עלי לטפל בכולנו כעת, להרוויח כסף כדי שלתינוק שלנו יהיו בגדים.”
לראשונה עמדתי להפוך לאב. חיבקתי אותה בלהט. כשהגיע הסתיו הייתי חזק וגאה. מעבודת השדה נעשו ידַי חזקות ומיובלות. הלכנו אל התחנה עם אמה של מרי ושק הגבינה. הרכבת נכנסה לתחנה לאיטה. איש צעיר, נוסע, אחז במעקה ונשען הרחק החוצה מן הרכבת, מצל על עיניו. “מרי! מרי!” קרא.
היא רצה אליו, אוחזת בבטנה. “אני כבר לא יכולה להיות אשתך,” אמרה לו. אמה רטנה.
“אני סולח לך על הכל,” הוא אמר. היא פרצה בבכי. הוא אחז בה ברכות. הלכתי אל הבית והתרתי את הפרה ואת העגל מחבליהם. הם רצו אל העשב הגבוה.
כשחזרתי בדרך אחרת אל התחנה, מרי ובעלה לא נראו בשום מקום, ואני קניתי מושב במחלקה השנייה. המפקח הצטרף אלי תחנה אחת לאחר התחנה שבה הוצבתי לפני כן. כששמע את סיפורי, ירד מן הרכבת כדי לקנות בקבוק של הוודקה הזולה ביותר. הוא לימד אותי שיר אהבה, מארש חסר מילים מלוּוה בתנועות ידיים. השתכרנו עד כדי כך שהכוכבים דהרו מתחתינו כמו אורות קרנבל המשתקפים בבאר. אבל אפילו כעבור שבוע היו חיבוקיו של המפקח כה חסרי תועלת לנוכח כאבי, עד שקפצתי, בחשאי ובזהירות, בלי להיפרד לשלום, אל ערבת העשב הגבוה, ליד נהר, באזור פורה מנוקד עיירות. הלכתי בשביל בין הקנים לגדת נהר שבה נחה הסירה המתנודדת תחת חופת ערבות בוכיות שהסתיו הצהיבן. הסירה המתינה זמן רב, במשך גשמי הקיץ והשלכת, והיה צריך לגרור אותה ולהפכה, לנקות אותה ולהשאיר אותה בשמש למשך יום. אז, עם כספי המצטלצל בכיס, התחלתי במסעי במורד הנהר.
עצרתי בכל הזדמנות לגלות את הארץ. בעיר שוק בינונית בגודלה ביקרתי בחנות ספרים. בין הספרים הישנים והלא-מפוענחים היה ספר מאת המפקח, מוקדש לי. השוליים היו מלאים בהערות בכתב ידו. הוא נכתב על אודות מסילת הרכבת של קאלדה.
“דבר כמעט אינו ידוע ברבים על מקורותיה של קאלדה,” כתב. “אולי אין זה מפתיע שעיירה צצה לה בבידוד, במקום שאין בו צורך בעיירה; אבל שעיירה כזאת תזכה במסילת ברזל, הרי זה עניין מוזר באמת. רבים הם הכוחות הגורמים לאנשים אשר בדרך כלל הינם מתבודדים, שנחלותיהם המבודדות, שאיש לא מבקר בהן ושאין בהן שום גיוון של מגע אנושי, פרט להיוולדו של תינוק מדי פעם, מה שאינו יכול להיחשב גיוון בהינתן ההשפעה המעצבת הבלתי-משתנה של הסביבה,” (לא אמרתי שהמפקח היטיב לכתוב; רק זאת, שהוא כתב) “לבנות פורום, אם ניתן לכנות זאת כך, לצורך מגע ושיג ושיח יומיומי. יש שיאשימו את שוכני הערבה הבודדים בנטיות רומנטיות או פואטיות מסוימות, אבל בין עובדי מסילת הברזל, שהנני, יש לומר, אחד מהם, מתהלכות אגדות ולפיהן במקרה של קאלדה פותו המתבודדים מאזור עצום בגודלו בפנים הארץ לחבור יחד למקום אחד לשם מטרה משותפת אחת: השגת שירות רכבות.”
“הפרוטוקולים של החלטתה הראשונית של הרכבת לדון בבניית הקו לקאלדה מזכירים את קיומו של סחר שוקק בפרוות יקרות של צובל ובונה, מקום שבו מוצרים ביתיים רגילים דוגמת מסננות, המיובאות ממרכזי היצור, יוחלפו תמורת משקלם בזהב. העובדה שסיפורים אלה זכו לאמון אינה מעידה על תמימותה של חברת הרכבת, אלא על כשרון ההונאה וההטעיה הגדול של אנשי קאלדה – או, ליתר דיוק, מתבודדי הערבות אשר, למשך מספר ימים, לפני שנים רבות, מילאו את העיר האומללה, האפורה, שהקימו מבוץ וסיד, על מנת לקדם בברכה את הרכבת הראשונה, שעליה, אני גאה באופן מוזר לומר זאת, שירת אבי כמפקח ראשי. אין תושבים בקאלדה, כפי שאין עיר ששמה קאלדה. להסביר כיצד תופשת עיר שאיננה קיימת מקום מכובד על המפות של מולדתנו, ואפילו, בשל הבידוד המיוחד במינו שלה, על אטלסים עולמיים – זוהי מטרת המאמר הזה; הגנה, וניקויו של אבי מכל אשמה, אני מקווה, הינה מטרה נוספת, אמנם משנית בחשיבותה.”
כאן, בשוליים, רשם המפקח: “מרי”.
הכתוב המשיך:” על אופייה המבודד מיסודו של קאלדה לא יחלוק איש שביקר בה. אך בצער רב עלי לציין עד כמה מעטים הם אלה היכולים לטעון כי עשו זאת! את כל מה שאכתוב יבטלו מן הסתם, כעדותו של אדם אחד כנגד אלף, שכן לכל אדם יש דעה משלו על העיר קאלדה, דעה שתמיד אחז בה. אני, שחזרתי אחרי שראיתי בעיני את השיממון הנורא שמטילה היריעה העצומה של שמים אפורים, המעיקה על פנים הארץ בכלל ועל עיר הרפאים קאלדה בפרט – המתייחדת, למיטב ידיעתי, בכך שאיש שכף רגלו דרכה על אדמת אותו חבל ארץ אינו יכול להימלט מ..” – כאן חשתי בבת אחת, כמו עול עצום הרובץ עלי, את ההאדרה העצמית המכבידה של הפרוזה שלו, ופניתי אל הנספחים. מרי הוזכרה רק פעם אחת, כפריט חמישי ברשימה אלפביתית של תושביה המזויפים של קאלדה: “יפהפייה שתכונותיה, בהינתן יותר מרחב, היו יכולות לבוא לידי ביטוי כלשהו, אלמלא איבדה את כושר הדיבור שלה: אבל הנושא של ספר זה הינו העיירה עצמה, וניקויו מאשמה של אבי.” הספר היה משעמם מאד.
המחיר היה שערורייתי –”נדיר ביותר”, אמר המוכר, וחטף אותו מידי בחרדה. אצבעות החמאה שלי הותירו הילה שקופה סביב כל מילה שנגעתי בה, וקרינה שמנונית עדיין זרחה מן העמוד שבו כתב המפקח, “מרי,” מודגשת פעמים רבות באצבע המורה הנדהמת שלי. בעיניו של מוכר הספרים דימיתי לראות את העגל, כחוש, בטנו הנפוחה מתנשמת, שוכב על אדמה עירומה במקום שבו נחצתה הערבה לשניים כמו על ידי מסרק. חיפושית-קברנית עצרה בפינת התמונה, אינה בטוחה לאן ללכת.
“גם אתה הכרת את מרי?” שאלתי את מוכר הספרים.
הוא עצם את עיניו ופנה אל ירכתי החנות. ריח כבד, כאילו לא רחץ זמן רב, עלה ממנו, וציפורניו שלא נגזזו נקשו על אריחי הדלפק. פיזמתי רכות אל תוך אוזניו המאדימות: “רֵעים עליזים, שלכם אני, חיש זורם הנהר, נושא אותנו יחד הלאה, לא נדע לאן: היש בכם יודע מנין בא ואן ילך מכאן?” המוכר נמלט מן החנות, ואני החלקתי את הספר לכיסי ולקחתי אותו לסירה כדי לקרוא בו.
כשהלכתי, שרתי את השיר השני:” אנה תלכי, ילדה קטנה, ביער? אבא ואמא בבית ממתינים, אבל את אצה הלאה, ראשך שחוח, כמחפשת אבידה בינות לאורנים. מדוע זה תלכי עם שחר אל החשיכה אשר במערב?” שכבתי בסירה ואכלתי לחמניות בחמאה. חשבתי לשיר את שיר האהבה נטול המילים, אבל במקום זאת חיסלתי את שקית הלחמניות.
המשכתי לקרוא. “ברגע שחווים זאת מכלי ראשון, מרוקנת הרמייה הברוטאלית של קאלדה מיד את חיי האדם מכל משמעות. טענה זו קשה להוכחה בלי התייחסות לפרטים אישיים מאוד, ואני מתחנן שתתנו בי אמון בנקודה זו. הקורא הרגיש יסיק בקלות את דבר השפעתה של קאלדה, וימנע מחקירה מיותרת אשר לגורמיה. הכבוד לזכרו של אבי דורש לא פחות מכך.” כשנשמט מעבר לדופן, שקע הספר במהירות. התפרקדתי לאחור והבטתי בהערצה בקווי המתאר החדים של העננים שמעלי. הנהר היה רחב ורוגע כמגש.
הערת המתרגם: בשנת 1914, בימים שבהם כתב את “המשפט”, החל פרנץ קפקא לכתוב סיפור נוסף בשם “זיכרונות ממסילת קאלדה” (Erinnerungen an die Kaldabahn). בסופו של דבר נותר הסיפור בלתי גמור, ורק בשנות החמישים, עם פרסום יומניו ע”י מקס ברוד, הופיע בדפוס, לצד מעט דברים שכתב קפקא ביומנו על יסורי הכתיבה והניסיון שלא הבשיל.
הסיפור נכתב בתוך היומן גופא, ב-15 באוגוסט 1914. ב-21 באוגוסט כתב קפקא: “התחלתי בתקוות שכאלה, ואחר כך נהדפתי אחור על ידי כל שלושת הסיפורים, היום יותר מתמיד. אולי נכון הוא שעל הסיפור הרוסי לעולם אין לעבוד אלא אחרי “המשפט”.”
“זיכרונות ממסילת קאלדה” הוא אם כן “הסיפור הרוסי” של קפקא שלא הושלם; לא רק תפאורת הערבות האינסופיות והריקות מעניקה לו את הניחוח הרוסי, אלא גם האבסורד העקרוני של מסילה שאינה מובילה לשום מקום, ודמותו של המפקח על המסילה – באלה אפשר למצוא הדים ברורים לסיפורי גוגול, ויש שימצאו אותם גם ביצירות אחרות של קפקא.
אחת הפרשנויות לסיפור הלא גמור מקשרת אותו ליחסיו הסבוכים והכאובים עם פליציה באואר; אירוסיהם בוטלו בפעם הראשונה בסתיו של אותה שנה, וכמו גיבור הסיפור – לטענת הפרשנות הזאת – התלבט קפקא בין בחירה בחיי בדידות ויצירה לבין בניית קשרים חברתיים ואנושיים: “ככל שהמתה סביב אזני בדידות רבה יותר, היה זה טוב יותר בעיני, ולכן איני רוצה לקבול על כך גם עכשיו.” (תרגום חיים איזק).
הסיפור של נל זינק נכתב בעקבות הסיפור שלא הושלם; הוא מאמץ את נקודת המוצא, ואת נקודת המבט, של המספר הקפקאי, אבל ממשיך למחוזות אחרים.
