א.
מנהג עשה לו הרבֶּה. מעת לעת היה מרחיק מלושביץ’ אל ישוב מן הישובים ושוהה שם למהלכה של שבת. באותה העת כבר הלך שמו לפניו ולפיכך התקבל בברכה ואף בהתלהבות וברוחב לב בכל מקום שהגיע אליו. כשהיה בא, צנום שכמותו, אך מקל בידו וצרור קטן מוטל על שכמו, ידעו חברי אותה קהילה שמביא עמו הרבֶּה חדשות מן העולם הגדול, ידעו שתהא דרשת שבת מעניינת, שאף אם אינה תמיד מובנת הרי שתמיד מעוררת היא הנהונים מלומדים – כאלה היפים לנפש הצמאה לכל מה שאינו עמל ודחק המאפיינים את ימיה. גם ידועות היו ברבים אוזנו הקשבת ותבונתו החדה של הרבֶּה המאפשרות ניקוי חדרי הלב כולל בפינות ועזרה מרובה בכל עניין שמתעורר, כדרכם של עניינים.
באותו בוקר יום שישי שבו מדובר הגיע הרבֶּה מלושביץ לפרברי העיירה גמזו. הפרבר היה למעשה שני בתיהם וחצרותיהם של עקיבא ושכנו אברום-אברום, שחלקותיהם נחשבו כפחותות בין חלקות גמזו. ניכר היה שמלבד סלעים ודרדרים לא תצמיח אדמתם דבר. ואכן עקיבא ואשתו פסיה היו חוטבי העצים ויצרני הפחמים בכפר ואברום-אברום מעין בטלן-כפר שחי מן היד אל הפה ומשאריות מזל של אחרים. מיד מעבר לבתיהם התעקלה הדרך והפכה לרחובה הראשי מרוצף האבנים של גמזו ומשם המשיכה לעבר יער עצי אשוח ואורן שבעונה זו של השנה גזעיהם שחורים וענפיהם נוקשים ונפיצים מקור, והם חשופים מעלים ומירוקת.
כשהתגלה הרבֶּה לעיניו של עקיבא יצא זה משער החצר לעבר הדרך ונופף בידו לשלום. לידו ניצבה אשתו ומכיוון שחשוכי ילדים היו, אחזו ידיה הריקות בשק פחמים גדול וכבד שאותו אמרה להעמיס על מריצת עץ מגושמת ולחלק לכמה בתים לקראת שבת.
“ומה שלומו של רבי, ימים רבים חלפו…”
“אכן,” השיב הרבֶּה, “וכיצד עברו אלה עליכם?” ופסיה ועקיבא לא אמרו דבר, רק עקיבא נשא כפות ידיו אל על ואת מבטו הפנה לשלג העכור מבוץ שלרגליו.
גם לרבֶּה לא נמצאו מילים. קפוא מקור היה ועייף. זה היה עיצומו של חורף ופיסות ערפל צמיג מעורב בעשן ממדורת התמיד בכבשן של עקיבא ופסיה נתקבצו סביבם חרישיים וסומים. הרבֶּה ניצב לצידם כמה שהיה דרוש ואחר המשיך בדרכו וחלף על פני ביתו של שכנם אברום-אברום.
בקתתו היתה מרופטת, החצר הצמיחה שיחים קוצניים חסרי תועלת, ובמרכזה, קרוב לקיר שטלאי זפת אחדים נאחזו בו בעייפות ולחבית מי גשמים חלודה, היתה אדמתה גלויה וטרשית וחמור היה שם וראשו מורכן. לידו עמד אברום-אברום ושמיכה מטולאת עוטפת אותו ונדמה היה לרבֶּה שהוא מדבר לאוזניו של אותו חמור, אם כי קשה היה להבחין לבטח מבעד לכתר הקוצים שצמח סביבם.
ב.
אחר הצהריים, היום נטה ללון, ובמטבח שבביתו של הגבאי הסמוך לבית הכנסת, לאחר טבילה באמבט נדיב ומהביל, הם ישבו קרוב לתנור ולגמו תה רותח. כבר היו עטופים בבגדי השבת, תכף ילכו לתפילת יום שישי, תכף יפליא הרבֶּה להנעים בקולו את מזמורי קבלת השבת. רצפת העץ תחת רגליהם ממורקת, סירים מעלים אדי ניחוח ומכוסים בבדי כותנה גסה ונקייה כבר שוכנים במקומם על התנור, חלה טרייה נתונה ביניהם ולצידה זקופים הנרות. הגבאי ממהר לפרוק את אשר על לבו טרם ייצאו:
“אוי רבי, מה אגיד. הכל בסדר. ילדַי בריאים, אשתי טובה בעינַי, וראה את הסירים הגדושים. ואף על פי כן ליבי כבד. כל הימים נדמים לי כאחד, כל מעשי נראים שלא לצורך, חסרי תכלית, לא קל לי ולא קשה, לא מר ולא מתוק, לא חדש ולא ישן.”
“וכל יום זה ככה?”
“ככה בכל יום. בדיוק אותו דבר. מה עלי לעשות רבי?”
הרבֶּה הביט בו והביט סביב, הבחין באשת הגבאי המציצה בפתח, בילדיו יפי המראה המשחקים בחדר השני ואמר: “אם כן, הרי שאתה סובל ממצב חמור של יציבות. זוהי צרה גדולה הגורמת לשעמום הנפש. חרפת שיעמום מרחפת בקרבך. עליך לשנות את הרגליך, לנסות להיכשל וליפול בדבר מה, הרי לשמוח במצבך לא תוכל וכידוע קל לו לאדם להצטער מאשר לשמוח. אם כן, חפש לך סבל כלשהו, איזו תקלה, ומובטח לך שתכף ומיד תרגיש צער, ואחרי הצער תבוא גם השמחה, וחוזר חלילה.”
הגבאי הביט בו ותימהון ופליאה במבטו. “אך היזהר לבל תפריז בדרך זו,” סיכם הרבֶּה, רוחו היתה טובה עליו, “לבל יסבלו יקיריך ואוהביך. ועכשיו קום והתנער, הגיעה השעה לתפילה שתרומם את הרוח לגבהים הראויים לסירי התבשילים האלה. האם ריח כרוב ממולא עולה באפי?”
ג.
אך יצאו מן הפתח והנה מבין פתיתי השלג שהחלו לרחף במורד הדרך לעבר היער וגדמי ענפיו ומתוך דממת העד המתלווה אליהם, נשמע קול גובר, הולך ונורא, של חילופי גידופים וחרפות. הרבֶּה והגבאי אימצו את מבטם מבעד לסופת הנוצות עד שהבחינו כי אלה אברום-אברום ועקיבא הרבים בקולי קולות עד שהחרידו את תושבי גמזו היוצאים בשעה זו לעבר בית הכנסת.
בפני השלג המכסה את הדרך לשם כבר טבועות היו עקבות רגליים טריות, וכעת הן הולכות ומתרבות כשהן מזדרזות לעבר בית הכנסת ולעבר צמד הנצים שכמעט מניפים ידיים להכות.
“גנב, רשע,” צועק אברום-אברום.
“שקרן, מפר הסכמים,” זועק עקיבא.
“הוא לא נועד לזה. הוא סבל,” מכריז אברום-אברום לאוזני תושבי גמזו הנקהלים סביב.
“הוא חמור, לזה הם נבראו,” משיב להם עקיבא וקולו מהדהד מקצה גמזו ועד קצה. ואף שמעורפל הנושא ניכרת הסכמה לדבריו שדופי אין בהם – מקצת מן האנשים שנקהלו סביבם החלו להנהן.
הרבֶּה ראה את המתרחש ובטרם תתפתח התקרית לחילופי מהלומות כינס בסיוע הגבאי את היריבים למטבח, הושיבם על כיסאות ושילח החוצה כמה פרחחים נמרצים שהתגנבו פנימה. הגבאי מיהר למזוג תה ומעבר לחלון מטושטש האד הצטופפו כמה פרצופים סמוקי קור ופעורי עיניים.
“יש תופינים?” שאל הרבֶּה את הגבאי ואשתו מיהרה למזווה.
“ומה בפיכם? מדוע אתם רבים?”
אברום-אברום ישב קרוב לתנור והוא אפוף באדים שהתאבכו מהשמיכה הנושנה והלחה שעטפה את כתפיו, ועקיבא חבק בידיו את גופו, מנסה לכבוש את רעידות העלבון והכפור שתקפו אותו. היטב ניכר בו שיצא בחיפזון מן הבית כשאינו לבוש כהלכה. השלג בחוץ התגבר ופני המציצים בחלונות הכחילו והלכו, אך לא נמצא בהם אחד שייטוש את מקומו. אשת הגבאי הגישה לשולחן צלחת גדושה עוגיות קינמון זהובות שפירורי סוכר נוצצים בהן כשמשות רחוקות.
“את החמור אני מבקש. שיחזיר לי השודד את החמור לאלתר,” פתח אברום-אברום.
“גם אני מבקש בדיוק את אותו החמור, שקרן מוּעד אתה,” ותכף היסה אותם הרבֶּה, “חדלו, ראו מה אנחנו עושים במקום להתפלל. אני מבין שעוסקים אנו בסוגיה של חמור ששניכם מעוניינים בו עד מאד. אם כן, ראשית לכול הרשו לי לשאול היכן הוא כעת אותו חמור מריבה.”
“אצלו,” אמרו שניהם.
“אצל מי?” שאל הגבאי.
“הוא הסתיר אותו,” אמרו שניהם ובפתח הנידו אשת הגבאי וכמה שכנות את ראשיהן מצד לצד, מעקיבא לאברום-אברום וחזרה.
“אם כן, איננו? הרי הבוקר משבאתי לגמזו ראיתי חמור בחצר של אברום- אברום.”
“היה ואיננו,” השיב אברום-אברום, “גנב יש בגמזו” ונעץ בעקיבא מבט רושף.
“וכי מדוע אגנוב חמור שנתת לי בהסכם ממילא? אתה גזלת אותו מאיתנו אחרי שנתת, זה יותר גרוע מגנב פשוט,” ענה עקיבא מניה וביה.
“אני מודה שאיני מבין דבר” אמר הרבֶּה מלושביץ’, “דבר זה כשלעצמו אינו חידוש בשבילי, שהרי אינני מבין דברים לרוב, אך בפרשה זו רב מדי הנסתר על הנגלה. עלינו להתפלל כעת. לאחר מכן נתכנס כולנו כאן בתקווה שכבר נהיה ראויים סוף-סוף לסיר המרק הזה.”
“טוב מרק ממריבה,” אמר הגבאי, ואשתו, שושנים פרחו בלחייה מגאווה על דבריו הנחרצים.
ד.
מעולם לא התפזרה כך דעתו של הרבֶּה מול ארון הקודש. תפילתו היתה בפיו כמפתח ביד רועדת. כמה שניסה וחרק שיניים במזמורי השיר ליום השבת, לא פתחה זו שערי שמים. בקרבו כרסם כבר הרעב ומאחוריו נשמעה המיית הקהל רמה ושוככת, גוברת ודועכת וניגוניה כולם חולין גמור.
מצד אחד של בית הכנסת ישב עקיבא, מוקף באנשים תאבי דעת על אודות הפרשה המסעירה והוא אינו חוסך להם בפרטיה, ומעליו בעזרת הנשים ישבה אשתו בוכיית העיניים במקום מכובד ליד אשת הגבאי, ולא כרגיל בפינה הדחוקה שליד קערת המים וערימת המעילים. מן העבר האחר ישב אברום-אברום וסביבו מצטופפים גברי גמזו במספר לא קטן מהסובבים את עקיבא ואף הם אוזניהם ערלות לפסוקיו של הרבֶּה המנסה להגיע ללבם – “התעוררי התעוררי כי בא אורךְ קומי אורי, עורי עורי שיר דברי, כבוד אדוני עליך נגלה”מתוך תפילת הלכה דודי שבימים כתיקונם מעוררת את המתפללים כהוגן והם עונים כאיש אחד שקולו רם ויציב ומבשר טוב: “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה” – שכן מה שבפיו חוצב הלהבות של אברום-אברום מעניין אותם עשרת מונים יותר.
לרבֶּה זה הספיק.
הוא חדל מן התפילה, טיפס על המדרגות המובילות אל ארון הקודש, נפנה אל מתפללי גמזו שפערו, מי את פיו ומי את עיניו, בפליאה על ערב שבת שכה השתבש, ואמר: “רוח סערה של חול משתוללת בקרבנו. מניסה את השבת מפנינו. לא נותר לנו אלא לדחות את כניסתה ולהרגיע את הרוחות. יקומו-נא עקיבא ואברום-אברום ויפרקו את אשר על ליבם ואחר כך נתפלל, ואחר כך נאכל. דרשה כבר לא תהיה היום. ניחא. אם כן, קום עקיבא ונשמע טענותיך אחת לאחת ואולי במהרה בימינו נזכה כבר להיות ישובים אל השולחן.”
וכעת כבר אמרו כולם אמן.
ה.
נאום עקיבא:
יודע רבי את עונינו ואת לחצנו. בכל בוקר אני חוטב בעצים, בכל לילה אני מזין את הכבשן ושומר על האש, בכל צהריים נושאת אשתי במריצה את הפחמים לבתים, והימים קשים כולם. והנה יום אחד מופיע השכן הזה הבטלן ואחריו הולך חמור. לא ידענו מהיכן השיג את הכסף לקנות חמור, הרי אפילו מעיל אין לו, אבל הסבר לא נתן, רק רמז שגדולות ונצורות בפתח. אתם מכירים אותו. את החמור שיכן בחצר והוא עומד לידו כל היום ומדבר ומדבר. מה הוא אומר לו לא ידוע. ואנחנו, כל היום בין העצים ועם הפחמים, שורפים וסוחבים, מקוששים את לחמנו בקושי והוא, מתבטל כל היום עם החמור ומדבר ומדבר.
ואשתי אמרה לי שכפות ידיה פצועות ורגליה כושלות ומדוע לא נשאל מאברום-אברום את החמור לסיבוב הצהריים ויישא הוא את המשא. גם תמורה הצענו לו – פחמים כל צורכו. אחרי משא ומתן שהוא משך וסחב הוא הסכים אם כי דרש וקיבל, בנוסף לפחמים כל צורכו, גם שליש מעוגת השמרים שאשתי אופה בכל חמישי.
והנה, הגיע היום, זה היה שלשום, והוד מעלתו הוביל אלינו לחצר את החמור שראו עליו שאין לו חשק לשום דבר. הוא נפרד מהחמור בחיפזון והלך והסתגר בבית. אנחנו העמסנו את שקי הפחמים על גבו כמקובל, אשתי אחזה באפסר כבקיאה ויודעת מימים ימימה ומשכה אותו אל הדרך. תכף ומיד הוא התנגד. תקע רגליים בארץ ולא הסכים להינתק ממנה ולו לצורך פסיעה אחת. הוא לא נעתר בשום אופן למשיכותיה של רעייתי ונאלצתי לבוא מאחוריו ולהוסיף דחיפה הגונה כדי שיבין.
ככה דחפנו ומשכנו אותו כמעט עד הבית הראשון ורק משם המשיך באי-רצון ובעצלות. וזה לא לפני שהשאיר לי כמה מתנות על המגפיים אם אתם מבינים למה אני מתכוון, לא רוצה להגיד מילים לא יפות כשאשתי שומעת. בכל אופן, חזרתי הביתה כדי להביא לאברום-אברום את מנת הפחמים שלו ואת העוגה וראיתי אותו עומד בין הקוצים שהוא מגדל ומשקיף על הדרך. הנחתי הכל ליד השער והלכתי להתרחץ. הוא לא אמר כלום, כאילו לא ראה אותי. לא חשוב. לבסוף חזרה אשתי, החזירה את החמור לאברום-אברום, גם לה הוא לא אמר כלום, ונכנסה הביתה. ושתדעו לכם, למרות הסרבנות של החמור וכל הדחיפות האלה שכבר סיפרתי, כוחה עדיין היה במותניה, כי גם חמור עצלן עדיף על מריצה.
למחרת, משהגיעה שעת הצהרים והחמורים לא באו, ניגשתי אני אליהם כדי לדרוש את מה שמגיע לי ולאשתי מתוקף ההסכם. הם סירבו לפתוח את הדלת ודרך החלון אמרו רק שההסכם בטל ומבוטל ושאני יכול לקחת את מה שנשאר מהפחמים בחזרה. מהעוגה לא נשאר פירור. פסיה יודעת לאפות. לא האמנתי למשמע אוזנַי. גם אשתי לא. איש נורא, היא אמרה עליו. ילדים אין לנו, בכתה מרה, אין מי שיקל עלינו את הנטל, ולו לא אכפת. ואני מודה, חשבנו לקחת בכוח את החמור. בהחלט חשבנו. אבל זו היתה מחשבה בשעת צער, ודבר מזה לא עשינו. למחרת התעוררנו משנתנו בהשלמה וחזרנו להרגלינו הישנים מימים ימימה ובעצמנו דחפה אשתי את המריצה.
והנה היום, בשעות אחר הצהרים, אחרי שהרבֶּה עבר אצלנו, וכלום לא אמרנו לו, גם לא אשתי, הופיע פתאום אברום-אברום מפר ההסכמים שרק החמור שלו עצלן ממנו, והוא צועק ומאשים אותי ואת אשתי בגניבה. והוא לא חסך בקללות שאשתי נאלצה לשמוע, ואני אומר לכם כאן בפירוש: לא גנבתי מימי, לא חמור ולא זברה, גם אשתי חס וחלילה, ואין לי כוונות לגנוב מאף אחד חמור אפילו שלאף אחד זה יש חמור שלא מגיע לו. זהו. הוא מפר הסכמים והוא מאשים בהאשמות שווא. ואין לי מה להוסיף.
ו.
החורף זעף בחוץ.
צללים נחבטו בתריסים, רוחות פרא שרקו בין בתיה הריקים של גמזו. תושביה כולם נמצאו בשעת ליל שבת מאוחרת זו בין קירותיו האיתנים של בית הכנסת והם נועצים עיניים באברום-אברום העולה לבימה וכולו אש ולהבה. משערות זקנו המדובלל עלו עדיין שאריות אד, ומבטו התרוצץ וחיפש נמל בית ידידותי. בעזרת הנשים הוקפה פסיה בעדת תומכות שהגישו לאפה מטפחת אחרי מטפחת. אברום-אברום לא היה אהוד שם בזה הרגע. מעולם לא היה דמות מופת אבל ללא ספק היתה זו נקודת שפל שכמותה לא ידע. הרבֶּה מלושביץ ראה את אברום-אברום והוא אינו יודע את נפשו.
“אם כן אברום-אברום, נסער אתה. ואכן דברים קשים בפיו של עקיבא. האם צודק הוא בדבריו על ההסכם?”
אברום-אברום החיוור ענה: “היה הסכם. הסכם היה. אבל בטעות יסודו. שלושה מעורבים בדבר אבל רק שניים הסכימו.”
הרבֶּה הביט בו בעניין: “שלושה? כלומר גם פסיה אשת עקיבא?”
“לא. פסיה ועקיבא חד הם, השלישי הוא החמור עצמו. את פיו לא שאלנו ואת ההסכם הוא זה שצריך לקיים.”
“ומה, אם נשאל כל חמור וכל בהמה להסכמתה לכל עבודה הרי פחמים לא יהיו, וגם לא שדות חרושים.”
“איני מכיר את שאר הבהמות, ואינני יודע מה טיבן,” סומק טיפס ללחייו, “אבל ידוע לי כי חמור זה נועד לגדולות, לא לעבודה קשה. וכך או כך, לא זו הבעיה. הבעיה היא גניבת החמור. ברגע זה ממש מוסתר החמור החטוף ומי יודע אם קורת גג לראשו או שמא קפא. מי אחראי לזה? הרי לברוח ממני לא ברח. להפך. הוא שואף לקרבתי כל הימים, ובעת שסוער עולמו הוא חוסה במטבח כאחד האדם. אמת שהסכמתי בזמנו
בשמו של החמור, לא היתה ברירה, הוא עדיין אינו מדבר בשטף פה, וגם הריח של העוגה. ראיתי כיצד היא סוחבת, הרי לב יש לי, אבל לאחר היום שבו לקחוהו לעבודה, משכו ודחפו ואף דיברו בו סרה, הוא חזר לחצר ורק עמד והסתכל עלי ככה עד שלא יכולתי,” אברום-אברום זקף את קומתו והחל לנופף בידיו, “אספר לכם כיצד הגיע לרשותי. חושבים אתם שכלי ריק אנוכי, עצלן בטל ממעש, ואינכם יודעים שלעיתים קרובות רוח של שירה נושבת בקרבי, ואף שאינני כותב דבר הרי שהיא בוקעת ממני ועולה אבל רק כשאני לבדי ואין אוזן כרויה סביב. אני משוטט בפסגות רחוקות ונושא את דברי לרוח. ורצה הגורל והנה לפני שבועות אחדים שמעה אותי נפש חיה אחת,” וקולו עלה ורם, משולח כל רסן: “הו אתם בני שׂררה ומעל, עד מתי מדוחי נפשכם אתכם יבהמוּ… ושכחתי את ההמשך. מיד כשסיימתי את דבר השיר יצא אלי חמור מבין השיחים ואת ראשו הניד מעלה-מטה כמאשר. ואחר כך נצמד לחיקי. הבנתי מיד ששמע את רוח השירה וכמוני, גם בעורקיו היא זורמת. הוא הלך אחרי באשר הלכתי ומאז הוא בחצרי מוסיף דעת וחכמה עד שכמעט והוא יודע לדבר כבר.”
רחש עלה מן הקהל.
ראשים פנו מצד לצד, הסברים הוסברו ושאלות נשאלו. אחת בעיקר. “כן,” המשיך אברום-אברום, היטב שמע אותה,”הוא כמעט מדבר.”
“מדבר?”
“כן, להקשיב הוא כבר יודע. דרכו סלולה. הרי אמרתי, צמא דעת הוא, אברך בחצרי, אין נפשו כשירה למשא פחמים. עומדים אנו יחדיו כל הימים ואני מרביץ בו תורת בני האדם. ועכשיו, אל ביתי לקחתיו, אנוכי מטפל בו, על חשבוני אני משקהו ומאכילהו והנה נגנב. עוד בבוקר הבחנו ברבֶּה בא בדרך ובשעות אחר הצהרים עוד היה בחצר. כשהחל השלג והוא לא בא למטבח, יצאתי אליו ולבי נשבר – החמור איננו לגמרי. מי שגנב חנן אותו הבורא בידיים ארוכות ובלב קצר.”
כעת הופנו מבטים אל עקיבא, ומקבילים להם אל פסיה בעזרת הנשים. פרשייה כזו מזמן לא נתגלגלה אל שולחנם ולעת עתה היא משׂביעה אותם וסירי המרק נשכחים מלב. הרבֶּה הניף ידו ומשנשתתקו כולם אמר: “אם כן, ראשית, צודק עקיבא. קשים ימיהם. מובן צערם. מניע לקחת את החמור יש להם, אך אמינה עלי פשטות דבריו שלא ידו נשלחה לחמור. מנגד, מתאר אתה אברום-אברום תיאורים מפליגים בשבחו של החמור ומדבר בו נכבדות כמי שנפש אנושית כלואה בגופו. אמנם כזאת טרם ראינו, אך לעומת זאת ראינו למכביר נפש חמור השוכנת בגוף אדם, ולכן לא לנו לשפוט. ימים יגידו. מאידך, בכל הקשור לטיפולך המסור בחמור מצחצח אתה בלשונך כאותו אחד המצחצח כתמי שמש על הקיר ביום קיץ ואומר ראו מה יפה עשיתי. הרי מעצמו בא אליך החמור, מעצמו אוכל הוא את הקוצים שצומחים ממילא בחצרך, מרצונו הוא כמעט ומדבר. לא אתה הוא שיוצר את כל אלה. כמו כן לא לי לשפוט את טיב שירתך, אולי טוב שנשתכחו ממך השורות, אולי נביא שוכן בקרבך, גם זה ימים יגידו. אבל למרות הכל, אמינים עלי גם דבריך ועיקרם שנפשך קשורה בנפש החמור, שרואה אתה את מצוקת שכניך, ושלא הסתרת אותו כדי שתוכל לטעון שאינך יכול לעמוד בהסכם. אם כן, היכן הוא החמור? מי לקח אותו ממך? אינני יודע. כעת הניחו לי כולכם לנפשי ואעיין בדבר.”
ז.
תכף בשוך הסערה יצאו גברי גמזו וחיפשו אחר החמור. עברו בכל בית, גיששו באפלת כל חצר וכל אותה העת מצויים היו הרבֶּה ומחשבותיו בבית הכנסת שרק נר התמיד נותר בו דולק. אור צהבהב חלוש ומרעיד המרקיד צלליות במחול רוחות ושדים על הקירות ועל גבי ספרי הקודש והחוכמה המונחים בערימות על המדפים שבכניסה.
בשעות הקטנות והצנועות של הלילה נכנס הגבאי לבית הכנסת ונד בראשו לשלילה למראה השאלה הניבטת מפניו של הרבֶּה. סיר קטן ובתוכו כרוב ממולא היה בידו אך איש לא חפץ בו. הרבֶּה רכן מעל חומש פתוח ולא הפך בו ולו דף אחד.
“יודע אתה,” אמר לגבאי כל כך בשקט עד שנדמה היה לו שמתוך ראשו הוא מדבר, “יש דרך נוספת, ואולי מתאימה לך יותר, ועיקרה תן משהו למישהו בלי שביקש, עשה טוב, גם זה יפרע את אדישותך.” דומה שהגבאי הבין את דבריו מפני שלא השיב לו ושקע גם הוא במעין תנומה. כעבור זמן רב נכנס בלאט אברום-אברום המותש והמצטמרר והצטנף, הוא ושמיכתו, קרוב- קרוב לגבאי, עד שחטפתם כולם השינה.
ח.
עם בוקר, לאחר אותו ליל חיפושים ומחשבות שעבר על אנשי גמזו, נאספו כולם לתפילת שחרית ועיניהם דלוקות.
הערפל החל לסגת לעבר היער, מקום שם יסתבך עוד שעות ארוכות בין הענפים הגרומים. מה שהותיר אחריו היה גמזו לבנה ובוהקת שקוויה צחים ומעוגלים משלג ושכבת קרח דקה נקרשת על פניו, מבהיקה אותה כיהלום.
“לא בוקר תפילה הוא לנו,” אמר הרבֶּה והתנער משרעפיו האחרונים, “לא בוקר תפילה. ראשית עניין הוא ההסכם שבין אברום-אברום לעקיבא ופסיה. אם לא החמור אזי יתכבד אברום-אברום עצמו ויעזור לפסיה, וידחף הוא את המריצה וזאת תמורת מה שהוסכם – פחמים כל צורכו וגם עוגת שמרים, האם מקובל?” וכל הקהל, ופסיה ועקיבא ואפילו אברום-אברום, הסכימו כאיש אחד.
“אם כן, יפה. וכעת, חשוב יותר, החמור עצמו. מי האחראי להיעלמו. ברור לכול שאין עקיבא גנב, ואברום-אברום לא הסתירו. הרי הוא האהוב עליו מכול. אף אין איש אחר מאנשי גמזו המעורב בפרשה, הרי חצרותיכם כולן ריקות מהחמור. אם כן, המוצא היחיד מן הסבך, מה שנשאר לצערי לאחר גריעת כל האפשרויות האחרות הוא אני עצמי. נראה שבי מצויה הסיבה. לעיתים מתרחשים הדברים כך שאתה נמצא בדיעבד אחראי על צרתו של אחר. לא שלקחתיו במו ידי, אלא מששמע החמור שאני בא, ומתוך טבעו יוצא הדופן כפי שתיאר אברום-אברום, מעצמו יצא החמור מהחצר ובא אלי. והיכן הוא? אם כן, ערב אני לכם שתמצאוהו במקום היחיד שבו לא חיפשתם, במקום הקרוב לכאן, מאחורי בית הכנסת.”
מהומה קמה בקהל. ראשון יצא נחפז כרוח אברום-אברום, אחריו רצו עקיבא והגבאי ואחריהם כל העדה כולה על זקניה וטפיה. רק הרבֶּה נשאר יחידי בבית הכנסת. וכיוון שכך, פנה לעבר ארון הקודש והתפלל שחרית של שבת בשם גמזו כולה.
ט.
הם מצאו אותו צמוד לחלון האחורי של בית הכנסת ופניו בזגוגית. עינו השחורה לטושה בדמותו של הרבֶּה ואזנו צמודה לסדק קטן שבמסגרת. נוקשה היה כאבן ועורו לבן מכפור, רק שמץ נשמה נותרה באפו. כשמשכו אותו משם נותרו אניצי שער ופיסות עור מלחיו דבוקים לחלון. אברום-אברום כיסה אותו בשמיכתו המטולאת ושפשף את גופו בחזקה, מן הפרסות ועד לעפעפיים, מן הרעמה ועד לזנב, והוא הומה באוזנו המיה רכה.
משראה הגבאי שמחבק אברום-אברום את צוואר החמור ורק כותונת לגופו, מיהר ופשט את מעילו ועטף בו את אברום-אברום. משראה עקיבא שהגבאי נטול מעיל, הסיר מיד את מעילו שלו והלביש בו את הגבאי. מיד נתן לו שכנו העומד לידו את מעילו ושכנו שלו נתן לו, וכך הלאה והלאה, שוב ושוב עברו המעילים מאיש לאיש, מבעל מעיל לחסר מעיל, הלוך ועבור, הלוך וסבוב, וכך עד קץ החורף וקץ הימים הקרים כולם.
