הייתי חייל, לקראת סוף הצבא, בן עשרים וקצת. עליתי לישראל כמה שנים קודם לכן. חשבתי שאני מתחיל להתאקלם, שאני מתחיל להבין איך הדברים עובדים כאן וכנראה לא הבנתי כלום. היה מאוחר בלילה ואני חזרתי הביתה לירושלים, וירדתי בתחנה המרכזית. הייתי מהחיילים המרופטים האלה, שהמדים שלהם קרועים בכוונה במקומות שלא רואים, ושרוכי הנעליים שלהם קשורים אחרת, והם לובשים מתחת למדים חולצה אסורה ומכפתרים עד הסוף שלא ייראו. היה לי רובה גדול ומגושם, שהתרגלתי אליו ובכל זאת הוא הציק. ובירושלים, כרגיל, היה קר.
יצאתי מהבניין של התחנה המרכזית והלכתי במהירות לכיוון התחנה שלי, נלחם בקור. בירושלים הרגשתי תמיד שאני מסתובב בין חורבות, שאריות היסטוריות של תקופה אחרת, מפוארת יותר, שאף פעם לא היתה. כאילו אני צריך לבקש סליחה בזמן שאני דורך על גופות מלפני אלפיים שנה. לפי החישובים שלי נשאר רק עוד אוטובוס אחד. אם אפספס אותו אצטרך לקחת מונית יקרה או ללכת ברגל הביתה. חוץ מזה ירד גשם טורדני.
כשעברתי את הכביש רצו אלי שני נערים חרדים. “חייל,” הם צעקו, “חייל, מהר, מהר.” הם לא העזו לגעת בי ולכן רק דרבנו אותי במילים. “מהר, מהר.” הישראליות הבתולית שלי וחוסר הבטחון בעברית הניעו אותי לרוץ אחריהם בלי לשאול מה קרה. אחרי כמה מטרים נעצרתי בכל זאת. הנער הגבוה יותר לקח פיקוד. “הערבים,” הוא קרא בהתרגשות, “שני ערבים, הם יהרגו את כולם, בוא, מהר.”
“מחבלים?” שאלתי וקיוויתי שלא, לא מחבלים. אני לא הגיבור שיסתער קדימה. רק דברים רעים ייצאו מזה. ולמה אני החייל היחיד כאן? איפה כל החיילים שהיו איתי באוטובוס?
“חייל, תכניס את המחסנית?” קיווה הנער הנמוך.
“חייל, כמה מחסניות יש לך?” שאל הגבוה.
הייתי גדול מהם בשנתיים או שלוש והפער בינינו היה עצום. הם העריצו את הכוח שניתן לי. ראיתי את עצמי בעיניהם ולא ידעתי מה לעשות עם תחושת האחריות שהתעצמה בי, של גיבור-על שצריך להציל את העולם. כמה מחסניות יש לי באמת? שתיים, בתחתית התיק. ליתר בטחון פתחתי את התיק ומששתי את תכולתו. להוציא אחת?
“בוא מהר,” האיץ בי הגבוה.
“אתה תירה בהם,” אמר הנמוך.
“הוא יירה באוויר,” אמר הגבוה.
“הוא יירה באוויר, יזהיר אותם ויתקרב ויירה ישר,” אמר הנמוך.
“הוא לא צריך בכלל להתקרב,” אמר הגבוה, “עם רובה כזה הוא יכול לירות מרחוק.”
“יש שם הרבה אנשים, הוא יכול לפגוע בהם בטעות.”
“נראה לך שזה יקרה? הוא מאומן.”
“תכניס מחסנית,” הציע שוב הנמוך.
לא הכנסתי אותה. סגרתי את התיק והלכתי בקצב מהיר. החלטתי שזה לא ייראה טוב אם חייל ג’ובניק כמוני ירוץ ברחובות עם נשק ושני נערים. חשבתי גם שאם יש שם הרבה אנשים, אולי כדאי שאסדר את הכומתה על המעיל, ואכניס את החולצה למכנסיים. במצב כזה צריך להיות ייצוגי. ידעתי שהמחשבות שלי מתפזרות, ובכל זאת התלבטתי אם ליישר את הגב או ללכת דווקא בכתפיים שמוטות. משום מה חשבתי שחיילים קרביים הולכים כפופים ולכן נראים מאיימים יותר. שאלתי את הנערים מה קרה.
“תיכף תראה אותם,” אמר הנמוך.
“תיכף תוכל לירות,” אמר הגבוה.
חומת אבן ושני עצי אורן הסתירו את המשך הכביש. האטנו והתקרבנו בזהירות. לבסוף יכולתי לראות תחנת אוטובוס מוארת ובה חמישה אנשים שהיו שקועים בענייניהם.
“הם ברחו,” התאכזב הגבוה.
“פחדנים,” אמר הנמוך.
“אמרנו להם שיחכו,” אמר הגבוה.
“לא, אתה אמרת להם: חכו חכו,” אמר הנמוך.
“ואחר כך אמרתי שיחכו,” אמר הגבוה.
התקרבתי לתחנה. האנשים שעמדו שם נראו משועממים ורדומים. אשה דתיה שקראה בספר תהילים לאור הפנס הרימה את מבטה ואמרה “הם רבו קצת והלכו.”
“רבו?” שאלתי.
“כן, הם דחפו.” האשה חזרה לספר ומלמלה את הפסוקים.
הנערים הסתכלו עלי. “זה הם התחילו,” אמר הנמוך.
כעסתי על עצמי. לפחות לא רצתי ולא הכנסתי את המחסנית. הצצתי בשעון וראיתי שאצטרך ללכת הביתה ברגל. חצי שעה של הליכה עדיפה על תשלום למונית. הסתובבתי בלי להגיד מילה והתחלתי ללכת.
“ומה אם הם יחזרו?” קרא אחרי הגבוה. המשכתי ללכת. לפחות לא היה לי כבר קר. לפחות האוויר היה נקי וחריף, מעיר את המוח. והיה חצי ירח, ואור פנסים לאורך כל הדרך, ואיש לא חיכה לי בדירה. יכולתי ללכת לאט ובכל זאת להגיע.
תצלום: רונית פורת
