זה היה בַּסדר האחרון עם אוֹמה. משהו התחיל לחלחל לתודעה של קרן – קרן בפי מיודעיו, עו”ד קרן בפני לקוחות, ויהושע רק בפי אשתו. אחרי ששרו “דיינו” מצא עצמו מעביר מבט עייף על פני השולחן. כבר שלושים שנה פלוס מינוס שהוא עורך את הסדר בבית. הערב חש עייפות. לרוב
היה מתרגש, מתכונן היטב, מתכנן מה יגיד, בדיחות קבועות שאיש לא צחק מהן אבל הוא עדיין חשב שהן שנונות ונהנה לתבל בהן את דבריו. השנה התחיל לחשוב לבקש מחתנו לערוך את הסדר, ממש כפי שחמיו ביקש ממנו. אבל חמיו היה כבר חולה אז, ואילו הוא, עוד כוחו במותניו. לא אלמן ישראל.
היה מתרגש, מתכונן היטב, מתכנן מה יגיד, בדיחות קבועות שאיש לא צחק מהן אבל הוא עדיין חשב שהן שנונות ונהנה לתבל בהן את דבריו. השנה התחיל לחשוב לבקש מחתנו לערוך את הסדר, ממש כפי שחמיו ביקש ממנו. אבל חמיו היה כבר חולה אז, ואילו הוא, עוד כוחו במותניו. לא אלמן ישראל.
הוא כחכח בגרונו, ולרגע אחד היה שקט. רגע נדיר למדי, בהתחשב ברמת הנוכחות המלאה. לא בכל שנה כולם היו כאן. לעתים בתו הקטנה, טלי, נאלצה להסב בַּסדר אצל הורי בעלה. ואלה ערכו סדר ארוך, מלא שירים והצגות לילדים. קרן לא אהב להאריך מדי. הוא ידע שכולם מחכים לאוכל. אבל הפעם טלי היתה כאן, עם בעלה ושלושת הילדים. ותמרי הגדולה גם, עם האמריקאית הזאתי, שתמיד הוא שוכח איך קוראים לה. נו, שוין. והילד שלהם, תום, ילד בלונדיני ממושקף וחמוד. “איזה מין שם זה תום?” הוא התרעם כשבחרו בשם הזה. “שם שישמע טוב גם כאן וגם שם,” אמרה לו תמרי. מילא השם, אבל העובדה שהחליטו לא למול את הילד, הוציאה אותו מדעתו.
“בשואה יהודים מתו בגלל זה,” הוא כעס עליה. תמרי הביטה בו כלא מבינה.
“השואה נגמרה, אבא.” הוא רצה להגיד עוד כמה דברים, אבל ידע שיהיה לה מענה לכל מה שיעלה בדעתו. כשגמלה החלטה בלבה, אי אפשר היה להניא אותה ממנה. היא חקרה הכול וידעה הכול, והוא תמיד היה גאה בה על כך, גם כשהתנגד למעשיה.
“אהההה,” הוא התחיל ולא ידע בדיוק איך להמשיך, תהה אם להביא איזו שנינה, ואז המשיך, ב”בכל דור דור”, מרים את קולו כדי להתגבר על מהומה קטנה בצד השני של השולחן. גם כך הדברים נשמעו היטב. “ברלין,” אמרה תמרי, “מי בכלל רוצה להישאר כאן בארץ?” ואוֹמה, הסבתא, חמותו בת ה-99, מלמלה משהו. אבל הפעם בלע קולו את דבריה, וזמן לא רב לאחר מכן הובא הגפילטע פיש אחר כבוד אל השולחן.
אחרי שגמרו לאכול, ותמרי הסיעה את אוֹמה לבית האבות, ולקחה אותה לחדר, וטלי וכל החבורה שלה נסעו לדרכם, ושוב השתרר השקט הרגיל, נזכר קרן בַּסדר ההוא לפני חמש עשרה שנים או אולי יותר, שבו התחיל להבין שבתו והאמריקאית הן לא רק שותפות. שנים לא עלה בדעתו אותו סדר, ועכשיו, כשנזכר בו, יכול היה לשמוע את קולה הצלול של תמרי. זה היה חלק מוויכוח על שחקני קולנוע או משהו שטותי מעין זה. הוא היסה את הדיון, אבל המשפט “הריסון פורד? את מי בכלל מעניינים גברים?” נותר בתודעתו. זה היה מין משפט כזה, שעבר ליד האוזן ברגע הראשון, אבל כמה שעות אחר כך היה לחתיכה חסרה שפתרה לו פאזל, שכבר היה נדמה לו שהוא שלם. ועכשיו ברלין. הוא חשב על ההכרזה שהכריז בַּסדר לפני חמש שנים, שיפרוש ביום הולדתו השבעים, כמה רחוק זה נראה אז – ועל כך שהיום הזה כבר נושף בעורפו והוא עוד לא החל לטפל במכירת המשרד, על אף שרבים הקופצים. עמד מול הראי בחדר האמבטיה, מתיר את קשר העניבה, מביט בקמטים שהחלו לחרוש את פניו, בלחיים השקועות, ולקח הפעם שתי גלולות שינה. עם כל המחשבות האלה, ועם החור האפל בבטן, הוא לא יירדם כל כך מהר. ברלין.
*
פנינה גם היא נזכרה באותו ליל סדר היסטורי. היא לא היתה אשה של סנטימנטים. כלכלנית בכירה כמוה במשרד האוצר, שהגיעה קרוב למנכ”לות אבל נדחפה הצידה בידי צעירים תאבי שררה ומלחכי פנכה, לא יכולה להיות רגשנית מדי. את הרגשנות השאירה לליטיגציות של בעלה. היא היתה אשה של מספרים וגרפים וסטטיסטיקות, ובשפה היעילה והיבשה הזאת דיברה גם עם בנותיה. מה טוב ליהודים, מה רע ליהודים, כמו שאהבה לומר. המצב של אמא מתדרדר, חשבה לעצמה, צריך לדבר איתם בבית האבות שתעבור למחלקה הסיעודית. לכאורה רוב הזמן היא בסדר, תמיד מתלבשת יפה לפני שהיא הולכת לארוחה בחדר האוכל, ומדי פעם, כשמבקשים ממנה, עוד מנגנת איזה שופן בפסנתר הישן והלא מכוון להזוויע שעומד שם. אבל אם היא מתחילה לחשוב שתמר היא פרלה, זו כבר תחילת הסוף. פרלה. מי יודע אם בכלל היתה קיימת במציאות. התמונה כל כך מטושטשת, אי אפשר לדעת אפילו אם זאת אמא שם. וברלין. מה יש לתמר מברלין, העיר הזאת שהקיאה מתוכה את אביה ואמה, העיר שפנינה, שראתה קצת עולם, מעולם לא רצתה לבקר. אפילו אמה, שלא חדלה לספר על נפלאות אותה העיר, מעולם לא חזרה אליה. רוב השנים היה מסובך מדי בין כה וכה. העיר החצויה היתה בלב-לבה של גרמניה המזרחית, ה-DDR. וכשנפלה החומה, ואפשר לנסוע, היא היתה זקנה מדי, כבר אז. פנינה לא הבינה למה כל הצעירים נוהרים דווקא לשם. אולי כשתמר ביקשה את כל המסמכים בשביל האזרחות, היא היתה צריכה להגיד משהו, להציב תנאים. בשביל מה הן צריכות את זה בכלל, לאלן יש כבר אזרחות אמריקאית, שיסעו לשם. הסכום ששילמו לעורך הדין שטיפל בעניין היה יכול לשמש אותן לצרכים אחרים. למשל, למורים הפרטיים של הילד המחונן שהן מחנכות בחינוך ביתי. עוד איזה שיגעון תל אביבי, שעליו פנינה הסכימה לשלם. בלבה התרעמה על שביקשו ממנה, אחרי הכול תמר הרוויחה לא רע מהסרט ההוא שהפיקה, יש לה שֵם, “אבל שם זה לא תמיד מספיק,” אמרה לה תמר פעם. ובכן, המעשה נעשה ואין להשיב. ועכשיו הן כמובן רוצות לנסוע. מה התועלת שבנסיעה כזאת לא ידעה, ואולי יותר מכל הציקה לה אותה תחושה עמומה, שנדדה מהבטן התחתונה לעליונה, לחזה ולוושט, שם התגלמה לה בצורת צרבת כרונית. היא לעסה עוד כמוסה, ושוב בלא הועיל.
*
ברור שטלי התעצבנה. היא שוב עושה את זה, תמי. למה היא תמיד חייבת לעשות את זה, לדבר על משהו יוצא דופן, להיות כל כך יוצאת דופן. עשתה טובה שהבן שלה בכלל משתתף בַּסדר, הוא כבר אמר לבן שלי שהוא לא מאמין ביציאת מצרים וכל זה. בן שמונה וכבר יש לו בדיוק את הפוזה שלה אפילו שהוא לא דומה לה בגרוש, התורם שלו בטח היה איזה רוסי חתיך. והססטוסים שלה בפייסבוק עליו, “אמא, למה שירתת בצבא, הרי את נגד הכיבוש”. ילד בן שמונה צריך לדעת על ה”כיבוש”. מלים גדולות. היא אי פעם נסעה לשם? אח של אלי גר באורנית, והאחות שלו שחזרה בתשובה גרה בבית”ר עלית, והיינו אצל שניהם וזה לא כזה סיפור. אפשר לחשוב שטקסס שם, או משהו. לא, אנשים חיים, עובדים, הכול בסדר, ואין שם את כל הפקקים האיומים וזיהום האוויר שיש בעיר. רק היא, עם הסיסמאות האלה שלה, והסרט על המחאה החברתית, וההצטרפות לחד”ש. והיא חושבת שהיא משנה משהו. כאילו למישהו איכפת.
אז עכשיו היא נוסעת. מתווכחות לי על ברלין או לונדון, איפה שווה יותר, ועוד בזמן הסדר, כשכולם שומעים. ואוֹמה. הזקנה הזאת ממש לא בסדר בראש. העיקר, תמי תיסע לשם, תשאיר אותי פה לבד עם שני החופרים האלה! לא להאמין איזה נאום ספגתי מאמא כשסיפרתי שאני בהריון עם האחרון. על הפרינציפ התחשק לי להביא תאומים. היה לה דחוף להעיר שלהביא ילד, במצב הכלכלי הנוכחי זה לא צעד חכם. אמרתי לה בדיוק מה
שאני חושבת: שאם היא לא רוצה לעזור, לא צריך. נסתדר לבד. אז היא סתמה. והמשיכה לתת לנו את התווי-שי שקיבלה מהעבודה.
שאני חושבת: שאם היא לא רוצה לעזור, לא צריך. נסתדר לבד. אז היא סתמה. והמשיכה לתת לנו את התווי-שי שקיבלה מהעבודה.
מישהו צריך להגיד לתמי שאין לה זכות. אין לה זכות לעזוב אותי ככה כאן לבד איתם. ועם אוֹמה הסנילית הזאת. אף פעם לא אהבתי אותה, כל הקפדנות היקית הזאת, והשיעורי פסנתר הבלתי נסבלים, והסוכריות הקשות מדי. והכול תמיד מעומלן כל כך, והחלונות תמיד סגורים, והריח של הזׅקנה בבית. שלא לדבר על זה שהיא דיברה כל הזמן גרמנית. ועכשיו הקטע הזה. מצד שני, אולי באמת הגיע הזמן.
*
וולפי רוצה ללכת למועדון הזה, המפורסם. וולפי כזה חמוד ועדין, “הוא יהיה בעל טוב,” אמא אמרה לי. “הוא דואג לך, תראי איך הוא דואג לך, איך הוא מכבד אותך. הוא באמת מקסים, יש לו טעם נפלא בבגדים, ולא רק בבגדים,” ואמא אמרה, “תגמרו את הלימודים ותתחתנו.” ואני עדיין לומדת, אבל הוא סיים כבר את בית הספר וחזר מדסאו עם דיפלומה של ארכיטקט מבית הספר הכי מודרני בעולם, והיא אמרה, “יש לו ביד מקצוע מצוין.” אבא היה סקפטי, הוא תמיד היה סקפטי, אבא, מרים מבט עם המשקפיים העגולים שלו מאחורי העיתון, וכולם יודעים שהוא עומד להמהם איזו הערה ביקורתית ככה, מתחת לשפם שלו. והוא בדרך כלל צודק. כמו ב-1919, כשכולם כל כך התרגשו שתהיה מהפיכה. אפילו אבא יצא לרחוב, כל כך הרבה אנשים היו שם. אבל הוא חזר הביתה מהר. “אשה יהודיה,” הוא אמר, “אשה יהודיה.” לפי המבטא שלה הוא ידע שהיא אוסטיודה, מפולין. “אשה יהודיה מנהיגה את המרד הזה, זה לא ייגמר טוב. החולצות החומות מסתובבים שם יותר מדי,” הוא אמר, “והיא יהודיה. ואשה. היא כבר ישבה בכלא,” הוא אמר, “זה לא הספיק לה? הם קוראים לזה בשם רומאי, מרד הספרקטקיסטים, אבל זו אשה יהודיה,” הוא חזר ואמר ופעם הצצתי מהחלון, גרנו גבוה מעל הרחוב, וראיתי אותה, כל כך קטנה היא נראתה שם, נואמת בהתלהבות לפני ההמונים שהציפו את הרחובות, את הכיכר. הם יכלו לעלות עליה, למחוץ אותה, לדרוס אותה בקלות לו רצו, אבל הם הריעו לה. “זה ייגמר לא טוב,” הוא אמר. והוא צדק, האבא היקר שלי, הוא צדק כי זמן קצר אחרי זה, הצבא והמשטרה והחולצות החומות חיסלו את המרד, והיא נעלמה, ומצאו אותה צפה כמו אופליה באגם בטירגארטן. “אמרתי לכם,” הוא אמר אז, “אמרתי לכם שזה יגמר ברע.” זה היה לפני הרבה זמן, אבל כשוולפי אומר שאולי ניסע לפלסטינה, ואמא אומרת, “מה יש לך לחפש שם, גמלים ובדואינים במדבר וחם שם כמו בגיהינום,” אבא דווקא לא אומר שהוא סקפטי. הוא אומר שכל המהפיכות זה שטויות, ויהודים צריכים לדאוג לעצמם עכשיו, ושאילו הוא היה צעיר יותר והיה לו יותר כוח, הוא היה נוסע בעצמו לבנות את פלסטינה. “לוולפי תהיה שם עבודה בלי סוף,” הוא אומר לאמא, “הם יסתדרו.”
וולפי רוצה לקחת אותי למועדון ההוא. כל כך הרבה הוא סיפר לי עליו, אבל אני קצת פוחדת, אומרים שהנאצים מסתובבים שם. וולפי חושב שזה שטויות, ואין מה לפחד מקומץ של חמומי מוח. “אם יעזו להיכנס, נראה להם מה זה,” הוא מניף אגרוף, ואני חושבת שאם באמת ניקלע לאיזו תגרה, חבל יהיה על המטפחות היפות והז’קטים של וולפי, ומתפללת שלא יקרה כלום. הוא מחבק אותי ואומר, “תחבשי את הכובע עם ההינומה, ותחזיקי עם פומית, אפילו שאת לא מעשנת, והשפתון דובדבן הזה כל כך יפה לך, רק בואי לא נתנשק כדי לא לקלקל אותו. הנה ככה את נראית נפלא,” הוא אומר, ואני מביטה בראי, וקצת מרגישה בתחפושת, אבל כשוולפי אומר לי שאני נראית נפלא, לא איכפת לי כלום, ואנחנו יוצאים ככה לרחוב. אנחנו מגיעים למועדון בדיוק בתחילת ההצגה. נערה-אשה בגילי מנסה לחקות את מרלן דיטריך. עיניים כחולות-כחולות, כובע צילינדר על שיער בהיר, כמעט לבן. היא יושבת שם, בגרביונים עם ביריות ותחתוני מלמלה מתחת לחצאית מופשלת, ומנסה לשחק את לולה-לולה, ולשיר את השיר שלה. והיא יפה, יפה מאוד, אבל משהו שם מוזר. וולפי מזמין לי משקה, ומדבר עם כל מיני בחורים שעוברים שם, ואז אני קולטת, זה הקול. היא שרה Falling in Love Again בקול עבה מדי, שהיא נזכרת להעלות אותו גבוה מאוחר מדי ובמקום להישמע כמו מרלן דיטריך, היא נשמעת כמו נער מתבגר, כמו הנערים שהציקו ללולה לולה ועשו את המוות לפרופסור. פיקת הגרוגרת שלה בולטת, ואני מבינה שהלולה הזאת היא בחור. קשה להבחין, הרגליים והחזה מגולחים לגמרי, שום בליטה מחשידה, אבל הקול הזה מעושה, והפנים, עם כל היופי שבהם, הם באמת גבריים יותר מנשיים. לקהל זה כנראה לא מפריע, כי כשהיא מנפנפת בצעיף הפרוותי שלה, ושרה-אומרת בקול המעושן הזה –
Men cluster around me like moth around the flame
הוא שואג וגם אני מוחאת כפיים, בסך הכול לא רע זה יצא. ואז נכנס בחור לבימה. אני עוצרת את נשימתי, כל כך יפה הוא.
וולפי מפנה מבט אליי, ומניח את כף ידו על שלי, ושנינו מחזירים שוב מבט לבמה. שיער משוך לאחור, וחליפה עם עניבת פרפר ועם אבנט מעומלן, הרבה יותר יפה מהנס אלברס המלוקק, אני אומרת לוולפי כמעט בלי להוריד מבט מהבחור. וולפי מהנהן בהסכמה. הנס אלברס ניגש למרלן, אבל היא דוחה אותו מעליה עם הצעיף, וכולם מוחאים לה כפיים כשהוא יוצא. ואז הוא מסתכל עליי, ואני מסתכלת עליו ובלב שלי “דהרת הוולקירות”. והוא בא אליי ולוקח אותי בריקוד לבמה, ומסחרר אותי מסביב, ומנשק אותי ככה לעיני כולם, ואז מחזיר אותי בקידה לשולחן. וולפי מסתכל עליי, קצת המום, והמופע ממשיך אבל אני עדיין קצרת נשימה. וולפי עוטף את זרועו מסביבי. “כל כך הרבה עשן,” אני אומרת לו והוא מבין. אנחנו יוצאים החוצה לשאוף קצת אוויר. האוויר הקר עוזר לי להסדיר את הנשימה, ואני נרגעת, ואז, בדיוק אז, ניגשת אליי בחורה גבוהה, שערה קצר, ואני מזהה בה את הבחור שאיתו רקדתי. הייתי מזהה אותה בכל מקום בעולם, גם בשמלה. “כל הכבוד,” היא אומרת, “רקדת נהדר. אני פרלה.” יש בגרמנית
שלה קמצוץ מבטא זר, לא מזוהה.
“זה ארוסי,” אני אומרת, “תכירו.” פרלה חזרה. אולי עכשיו נלך שוב להצטלם בסטודיו. היא תלבש את חליפת ההנס אלברס שלה ותסרק את השיער לאחור, ואני אחבוש את הכובע עם ההינומה, ואחזיק פומית. היא תהיה הנס אלברס ואני אהיה מרלן דיטריך. ובערבים נטייל שלובות זרוע באונטר דן לינדן. והכול יהיה כמו פעם, לפני הנסיעה לפלסטינה, לפני הכול.
*
בסוף לא נסענו לברלין. אוֹמה נפטרה יומיים אחרי הסדר ההוא. היא לא ירדה לארוחת הבוקר, גם לא לצהריים, לא ענתה כשנקשו בדלת, ואז הם נכנסו, ומצאו אותה במיטה. כל כך שלווה היא היתה, שלקח להם זמן להבין שהיא לא סתם שקועה בשינה. “מתה בחיוך,” אמרה המנהלת. דום לב בשינה היתה האבחנה הרפואית, מיתת נשיקה, חשבתי לעצמי. ראיתי אותה בחדר המתים, והיא באמת נראתה כמו ילדה שנישקו אותה נשיקת לילה טוב, הפנים היו כל כך פשוטים ונקיים, כאילו מישהו גיהץ את הקמטים. הם היו שם, היו ולא היו, והמוות, כמו שמש שמחליקה אדוות על מים צלולים, חשף מתחתיהם תווי פנים של ילדה, נערה, אשה צעירה. אוֹמה שלי. אמא לקחה את האלבומים ואת צילום החתונה של אוֹמה וסבא וולפי, את כל התקליטים הישנים, וגם את מערכת הסטריאו עם הפטיפון הישן. לפני שנים הבאנו לה מערכת עם נגן תקליטורים, אבל היא לא אהבה את
הצליל. התקליטים והמערכת עם הפטיפון הישן עברו איתה לבית האבות, גם האלבומים והתמונות.
הצליל. התקליטים והמערכת עם הפטיפון הישן עברו איתה לבית האבות, גם האלבומים והתמונות.
אמא לא בכתה, לפחות לא כשראינו. בחדר של אוֹמה, כשאספה אליה את התקליטים בחיבוק, בלי לבדוק אותם אפילו, לא יכולתי שלא להניח יד על כתפה. היא פנתה אליי, וחשבתי שתירתע, שתלך. ואז ראיתי את העיניים שלה, והיתה בהן עצבות נוראה, תהום שלא ראיתי מעולם, וליטפתי אותה עוד קצת, עד שזזה ממני, והניחה אותם בקרטון. “זה שלך,” היא הושיטה לי את התמונה של אומה ופרלה במסגרת העץ המגולפת, שהורידה רגע קודם מהקיר. אני לא העזתי להוריד אותה משם בעצמי. “תודה,” אמרתי, רגע לפני שלקחתי אותה, “תודה,” הוספתי שוב כשהתמונה היתה ביד שלי, מקווה שלא שמה לב לאנחת הרווחה שלי. לו היתה לוקחת את התמונה לא הייתי אומרת דבר וחצי דבר. אבל היא הושיטה לי אותה. הבטתי בה. ראיתי אותה כל כך הרבה פעמים, מאז שאני זוכרת את עצמי היתה תלויה באותו מקום תמיד מעל המיטה, תמיד ליד תמונת החתונה. כל כך הרבה פעמים ראיתי אותה, עד שכבר לא ראיתי אותה. ועכשיו היא היתה ברורה וחיה וקיימת, כאילו עמדו שתי הדמויות למולי. והבנתי. כאן, ורק כאן, בתמונה הזאת, בין פרלה שהיתה הנס אלברס לגרטה שהיתה מרלן דיטריך, בין הפומית להינומה ולעניבת הפפיון, נמצאת ברלין שלי.