משה רחמוט
נולד וגדל בישראל. מלמד עברית ולימודים כלליים באוניברסיטת Portland State. מנהל עסקי ויועץ מס של ותג החתולאיקה ShalomPDX. 

להתראות ילדים

צ'פלין היה של כולם אבל קודם כל של החלשים: של העניים, של שבורי הלב, של המהגרים, של היתומים ושל אלה שלא ידעו אנגלית.

אין מקום שרואים זאת טוב יותר מבסרט "להתראות ילדים" של לואי מאל. בסרט האוטוביוגרפי מ-1987, מאל מספר את סיפור השבועות האחרונים של בית הספר הקתולי שבו למד, בצרפת הכבושה של 1944. אב המנזר, המנהל את בית הספר, קיבל שלושה ילדים יהודים מבלי ליידע את התלמידים האחרים ואת הוריהם. הוא הציג את הילדים היהודים כפרוטסטנטים כדי להסביר את בורותם במנהגים הקתוליים. בסוף הסרט הגרמנים תופסים את הילדים היהודים, לוקחים אותם ואת אב המנזר פֶּר זָ'אן וסוגרים את בית הספר. לפני שפר ז'אן יוצא מהשער, מוקף בחיילים, צועקים אליו התלמידים שנותרו מאחור: "להתראות, אבי". פר ז'אן מסתובב ואומר: "להתראות ילדים". לואי מאל, הבמאי, מספר לנו בווייס אובר, שגם אב המנזר וגם שלושת הנערים שניסה להציל נספו במחנות. ה"להתראות" של האב מקבל משמעות של "להתראות בעולם הבא."

פר ז'אן הוא האב של כולם, של היהודים כמו של הנוצרים, של הקורבנות כמו של הפושעים והוא אוהב את צ'פלין. הסצינה היחידה בסרט שבה יש אחווה קבוצתית היא הסצינה שבה הנזירים, המורים, עובדי בית-הספר והתלמידים צופים ביחד בסרט "המהגר" של צ'רלי צ'פלין ("שַרלו" היה שמו של הנווד בצרפתית). השולחנות מוזזים הצידה, המורה לפסנתר, שכולם מאוהבים בה, מנגנת את פס הקול וכולם גועים מצחוק. על המסך אוניה מטלטלת בדרכה מאירופה לאמריקה, נושאת בבטנה קבצנים, קלפנים, נוכלים, בריונים, זקנה חולה ובתה ואת הנווד שמנסה לשרוד את המסע ואולי גם למשוך את תשומת ליבה של הבת. המצלמה של "להתראות ילדים" מקפצת בין המסך לבין אלה הצופים בו, מבוגרים וצעירים, קתולים ויהודים. באחד הפריימים אנחנו רואים את פר ז'אן ואת ז'וזף, נער המטבח, צוחקים זה אל זה ברגע של חברות שמתקיימת רק באותו הרגע. ז'וזף הוא אנטגוניסט של אב-המנזר. בעוד שהאב ז'אן דואג תמיד לכולם ואף מוכן להקריב את חייו עבור תלמידיו, ז'וזף גונב מהמטבח, סוחר בשוק השחור ומדיח את התלמידים למכור את צנצנות הריבה שהם מקבלים מהוריהם. אותן ריבות שאב המנזר מבקש מהם לחלוק עם התלמידים מעוטי האמצעים. כאשר ז'וזף נתפס, האב ז'אן מפטר אותו וז'וזף נוקם בו ומלשין עליו ועל שלושת הילדים לנאצים.

אך מול הסרט "המהגר", השניים האלה, הפושע והקדוש, הבזוי והנערץ, מתחברים לרגע של אחווה. יש משהו בנווד שרלו (צ'פלין אמר עליו פעם שהוא יותר מורכב משנדמה) שגרם לאנשים בכל העולם למצוא בו את עצמם. לעתים הוא נראה כמו קבצן שמצא חליפה, כובע ומקל וניסה לשוות לעצמו מראה של אדם מהיישוב, אדם שמנסה להיראות (כמו רבים מאיתנו?) קצת יותר גדול ממה שהוא באמת. לעתים הוא אדם חסר בית, שלא מהסס לחלוק את פיסת העצם האחרונה שלו עם כלב עזוב. הוא התפרן שמאמץ תינוק נטוש וסועד אותו כמו אם ואב, אך גם זה שמלמד את הילד כיצד לגנוב. גם אב המנזר וגם נער המטבח יכלו לראות בשרלו את החלקים שנאבקו זה בזה בתוך נפשם: החלש, המבוהל, העלוב, הנעלה והאצילי.

המאבק בין הגבוה לנמוך מתבטא בשוטים (shots) שאיתם בוחר לואי מאל לסיים את הציטוט מהסרט "המהגר". שוט של פסל החירות, סמל התקווה לחיים חדשים בעולם חופשי, ומייד אחריו שוט מתוך האונייה: ברגע שהיא עוגנת, פקיד ההגירה ממהר להקיף את הנוסעים בחבל, כמו צאן מובל. התקווה לחופש נגמרת בסרט שבתוך "להתראות ילדים" וכך גם בסרט החיצוני. הצופים מסיימים את הערב האחד של חירות, אחווה ושיוויון וחוזרים לתפקידיהם בצרפת הכבושה.

אבל באנו להלל את צ'פלין, לא לקבור אותו. בזמן שהשוטר קושר את כל המהגרים, הנווד, שנמצא מאחורי החבל, נותן לשוטר בעיטה בתחת. כשהשוטר מסתובב הוא לא מצליח לאתר מאין הונחתה עליו המכה, כי הנווד שוב עוטה את הפרצוף התמים והמפוחד. הפחד שלו אותנטי. הוא לא רוצה להיות מגורש מהארץ שאליה הגיע בקושי רב. התמימות שלו, לעומת זאת, מזויפת. הוא מבחין היטב בניגוד שבין ההבטחה של פסל החירות למציאות של כח הזרוע. מה שמיוחד אצל הנווד, בניגוד ליתר המהגרים, הוא האומץ שלו לקחת סיכון ולבעוט בנבל ומה שנדיר עוד יותר אצל צ'פלין ביחס ליוצרים אחרים היה האומץ שלו לעשות זאת מבלי להסתתר. ללעוג לרשויות ההגירה בכלל והאמריקאיות בפרט.

והוא שילם על כך מחיר אישי כבד. ג'יי אדגר הובר, מי שלימים עמד בראש ה-FBI ובתחילת שנות העשרים היה המשנה לראש ה-BOI, הגירסה המוקדמת של הFBI-, הוסיף את צ'פלין לרשימה השחורה שלו בעקבות הסרט "המהגר". הבעיטה בשוטר הסתיימה בלי עונש ובכך, לדעת הובר, החלישה את רשויות החוק באמריקה. הפטריוטיות של צ'פלין, שנולד באנגליה, הוכתמה עוד בשל העובדה שסרב לקבל אזרחות אמריקאית בטענה שהוא "אזרח כל העולם", ובשל תמיכתו בזכויות לעובדים. בתחילת שנות החמישים הכוכב המזדקן מצא את עצמו ב"רשימה השחורה" של הסנטור מקארתי – רשימת כוכבי הוליווד שנחשדו בתמיכה בקומוניזם.  צ'פלין הכין עצמו לעדות מול ועדת הסנאט לחקר מעשים "לא אמריקאים" אך לא זכה להגיע אליה. הוא תיכנן להופיע לבוש בבגדי הנווד עם המקל, הכובע והשפם. תקוותו הייתה לעורר את דעת הקהל ולהסביר שמה שהם מכנים "קומוניזם" אינו אלא הרעיון של תמיכה בחלשים. ומי הם אותם חלשים אם לא יתומים, נשים לא נשואות, מהגרים חדשים או קורבנות המשבר הכלכלי שלאחר 1929 – האנשים שאותם הנווד ייצג כשבעט בישבנו של פקיד ההגירה. אבל גם הובר הבין, כנראה, שלא כדאי להזמין את צ'פלין לשימוע והחליט לנצל את העובדה שלנווד לא היתה אזרחות אמריקאית. כששרלו עלה על אוניה לאירופה, בדרכו לקדם את הסרט "אורות הבמה", הודיעו לו שלא יוכל לשוב עוד לארצות הברית.


תצלום: כרזת הסרט "להתראות, ילדים", מתוך ויקיפדיה