זכרון. אימא ואני, בן שבע, מטפסים לעבר חדר האוכל של בית ההבראה. איפה היו אבי ואחותי איני זוכר. אולי הם היו שם איתנו. אימא הנמיכה ציפיות, הכינה אותי לכך שהסרט שנראה, “אורות הבמה”, הוא לא הצ’פלין שראיתי בקולנוע, עם המקל, השפם והכובע, אלא צ’פלין אחר, זקן.
למרות מה שאימא אמרה, בניתי על הסרט שבדרך כי הנווד היה כמוני – חסר שליטה בחייו. בבית ההבראה “מעלות”, אתם מבינים, לא היו הרבה סרטים לילדים. קראו למקום “בית-ההבראה” מעלות למרות שזה היה בעצם כפר נופש. אלא שאז, בסוף שנות השבעים, חברי קופת חולים הכללית לא באו לבלות אלא להחלים. בכל שנה נסענו “עם העבודה של אבא” לשבוע במעלות כדי להתחזק. ולטובת בריאותנו היו שם בריכת שחייה, שש ארוחות ביום, מגרש מיני גולף (ללא מקלות או כדורים) ודשא מכוסה במחטי אורן. היה שם איש בידור, נתן במלעיל, עם שפם שדמה יותר לזה של סטלין מאשר לשפם של צ’פלין. הוא היה טרוד כמונו, הילדים, בחיפוש אחר חלקים חסרים: היו לו חמישה פינים של באולינג, משחק טבעות ללא טבעות, מערכות שחמט ללא פרשים ולוח “ריכוז” בלי קוניטרה. (ייתכן, אמנם, שקוניטרה לא אבדה בגלל פיזור דעת אלא בגלל שבאותם ימים לא חשפו בפני ילדים את קיומם של ערבים מחוץ לספרי דנידין הרואה ואינו מביט. רק אחרי הצבא למדתי שלכל מעלות יש תרשיחא.)
אבל בואו נניח לתרשיחא ונשוב, אמנים ונאמנים, אל צ’פלין. איש הבידור, נתן (במלעיל), שכאמור היה עני במשאבי בידור אחז בקלף מנצח: מסרטה. בכל ערב הוסטו שולחנות חדר האוכל הצידה ועליהם הונחו קופסאות פתי-בר וקערות עם ריבת תותים. הכסאות סודרו בשורות ונתן היה מגיע, לבוש בחולצת כפתורים לבנה קצרה שמכיסה השמאלי בצבצו משקפיים, ובידיו גלגלי הסרט של הערב. ייתכן שאינני זוכר דבר ואת כל זה אני ממציא ממה שקראתי על אחרים אבל נדמה לי שבערבי הסרטים תמיד אכלתי ביסקוויטים, תמיד מרחתי אותם בריבה אדומה ותמיד נרדמתי – האנשים על המסך דיברו באנגלית והכתוביות התחלפו לפני שהספקתי לקרוא.
כשמעכת שני פתי-ברים זה על זה הריבה זרמה למעלה דרך חורים קטנטנים. ואם, במקום לנגוס, ליקקת רק את האדום-האדום שהציף, אפשר היה להאריך את התענוג עד אינסוף. לא שהגעתי לאינסוף. תמיד נרדמתי בגלגל הראשון והתעוררתי כשהדליקו את האור, אחרי שהכל נגמר.
לכן שמחתי כל כך לשמוע שיש סרט של צ’רלי צ’פלין, הסוג היחיד של סרט שמדבר גם לילדים שלא ממש יודעים לקרוא, הסרט האילם. כמובן, שכמו כל דבר בבית ההבראה מעלות, המציאות הייתה אפרורית יותר מהחלומות ואימא ניסתה להכין אותי לזה. טיפסנו בשביל – אני מדמיין בטון אפור שעליו מודבק חצץ מחוספס, כפות רגליי יחפות – ואימא סיכמה לי את הקריירה של כוכב הקולנוע העולמי הראשון. לא הבנתי הרבה. המילה שחזרה שוב ושוב הייתה “מֶמודרמה”. המורה למתמטיקה שילדה אותי לא אהבה את הפנייה של צ’פלין הקשיש לממודרמה. בעיניי זה דווקא היה מסתורי, הממודרמה, כמו מלים אחרות שאימא הייתה אומרת לילדים גדולים, למשל סינוס, קוסינוס וטאנגנס, הבטחות לעולם גדול ועתיד רחב, סודות שאפשר למשוך לאינסוף, אם רק מלקקים אותם לאט מספיק.
נתן איכזב: הקערות היו עמוסות בריבת משמש עכורה, מהסוג שלא נוזל לשום מקום. היום לא יחליפו לכם את ריבת התותים בלי להודיע מראש. גם לא יגנבו לכם את חוויית הצפייה הראשונה בלי להתריע מראש שעומדים לספר לכם את העלילה. אה, כן, אנחנו נכנסים לעלילה של “אורות הבמה” ונגיע עד סוף הסרט, אם אני זוכר אותו נכון. ונדמה לי שכן, כי יש לי זכרון טוב למפחי נפש.
ישבתי ליד אימא, השענתי את ראשי על זרועה והיא קפאה. היה לה עניין כזה. היא תמיד הפסיקה לזוז כשהנחת עליה ראש כאילו ניסתה לחקות כרית. כדי שלא תבין שהיא בן-אדם ותברח. לא חשוב, זה סיפור ליום אחר. הוא היה שחור-לבן, הסרט – זה היה טוב – אבל דיברו בו המון. זקן אחד הציל רקדנית שניסתה להתאבד אבל אז היא הייתה נכה (אולי חלתה בממודרמה). הוא טיפל בה ודיבר איתה, ודיבר איתה, ודיבר איתה. והיא צעקה ודפקה את היד על המצח, אז הוא דיבר איתה.
חיסלתי את הביסקוויטים שהיו לי ביד והריבה הקרושה השאירה לי טעם מר בפה. בקושי החזקתי את העיניים פתוחות אבל הייתה לי תקווה.
“מתי צ’רלי צ’פלין מגיע?” משכתי ביד של אימא.
“זה צ’רלי צ’פלין,” אימא לחשה כשהמסך התמלא בפניו של הזקן.
הוא היה כל-כך זקן. השיער שלו היה לבן, השפם שלו היה לבן, היו לו קמטים ליד העיניים ובצוואר. פתאום הבנתי מה זאת זיקנה והתחלחלתי.
“זה לא הוא,” אמרתי, “צ’רלי צ’פלין זה אחד עם רגליים גדולות שמסתכלות לצדדים.”
“אולי אני טועה,” אימא אמרה, וליטפה את הלחי הפנויה שלי, זאת שלא הייתה על הזרוע שלה, עם היד הפנויה שלה, זאת שלא התחפשה לכרית.
נרדמתי.
חלמתי על קרקס פשפשים, אחר-כך על צ’פלין הצעיר, האמיתי, נותן פרח לנערה בגינה באביב. פרפרים, סינוסים, אקורדיון בפינת רחוב.
הכתף של אימא התרוממה להעיר אותי אבל שלא כמו בפעמים האחרות זה לא היה אחרי שהאורות נדלקו בחדר האוכל.
“כדאי לך לראות את זה,” היא אמרה, “זה יצחיק אותך.”
היה שם הזקן, מחופש לקבצן, עומד על במה עם כינור ביד. חבר שלו ישב ליד הפסנתר. הם ניסו לנגן אבל לא הצליחו. משהו נדבק לנעל, לא מצאו את התוים, לא הצליחו לכוון את הפסנתר או את הגובה של הכיסא. וככל שהם ניסו ככה הדברים רק הסתבכו – הנעל נקרעה, הדפים נפלו על הרצפה, הכיסא התפרק, מיתרי הכינור פקעו, והפסנתר שפך את מעיו. אבל תוך כדי שהם נכשלו הם ניגנו מנגינה שהייתה יותר שמחה, יותר פרועה ויותר חסרת שליטה מכל דבר שאי פעם קרה בין הדירה שלנו בפתח-תקווה לבית ההבראה במעלות.
צחקנו כל-כך חזק. פחדתי וקיויתי שאתפרק ביחד עם הפסנתר. לא היה לי אוויר, הבטן שלי כאבה מרוב צחוק, התקפלתי והמצח שלי היכה בכיסא שלפני. זה היה שמיימי.
הפסנתרן דפק על הקלידים והכנר הסתחרר והסתחרר עד שמעד על קצה הבמה ונפל אל תוך התזמורת. נשאו אותו בחזרה לבמה, לכוד בתוף הבס, ראשו ורגליו מצד אחד של התוף, ומהצד השני התחת. הוא אמר משהו לקהל ואז נשאו אותו החוצה לקול תשואות סוחפות, בתוך הסרט ומחוץ לו, בחדר האוכל, לפני המסרטה של נתן, במלעיל.
ואז הכל נהיה עצוב מאוד ובסרט דיברו, והזקן שאולי היה צ’פלין שכב במיטה.
“מה קרה?” שאלתי.
“אני לא זוכרת בדיוק,” אימא אמרה כי גם היא לא הבינה אנגלית ולא הספיקה לקרוא את התרגום לעברית. היא הכירה את הסרטים מרומניה, שם צ’פלין היה מותר כי אהב עניים. “או שהוא מת כי נשבר לו הגב בנפילה או שהוא חטף התקף לב מהנפילה. בכל מקרה הוא מת.”
“לא יכול להיות,” אמרתי, “הוא יהיה בסדר.” כבר סלחתי לו שהיה זקן ורק רציתי שיחיה.
אבל הוא מת. כל הצחוק הזה שצחקתי כמו שלא צחקתי אף פעם לפני ואולי לא אחרי, היה טעות. עדיף שהוא לא היה מצחיק אותי. הוא היה חי ואני הייתי ישן עד שהדליקו את האור ולא חושב על זה.
“מטומטמת,” אמרתי לאימא, “למה הערת אותי?” וכשנתתי לה אגרוף קטן בזרוע, מהצד הרך של האגרוף שלא ממש יכאב אבל שתדע שאני כועס, היא קפאה שוב, מתחרטת שזזה, שהפריעה את שנתי.
נמלטתי מחדר האוכל כי לא רציתי שייראו אותי בוכה. צרצרים ניסרו ופנסים צהובים האירו את הדרך למטה. רקעתי באדמה בזעם אבל לא יכולתי לשנות את סוף הסרט. לכל מה שראיתי עד אז היה סוף טוב. היכרתי את המשפט “סוף טוב הכל טוב” וחשבתי שלהכל יש סוף טוב ולכן הכל טוב. גם אם בדרך יש היטלר, נאצר וערפאת, בסוף יש אותי ויש את סאדאת והכל טוב. אבל אם הסוף לא טוב, אם הסוף רע אולי הכל רע. אולי הצחוק הכי גדול של החיים הוא רע כי בסוף צ’רלי צ’פלין זקן ואחר כך מת.
אולי טעיתי, ויש המשך? ראיתי כבר סרטים שמישהו שחשבו שהוא מת חזר בסוף “בריא ושלם”. התחבאתי מאחורי שיח הדסים פורח והבטתי למעלה.בחדר האוכל כיבו את האור והאנשים שעבדו עם אבי בקרן הפנסיה של ההסתדרות הכללית, הם ובני משפחותיהם, יצאו לרחבה שלפני המבנה. נתן נעל את הדלת ומתחת לבית השחי שלו הציצו גלגלי הסרט. מה נשאר לי מהכעס על צ’פלין שסיים את הסרט במות הליצן? על אימא שהעירה אותי לסוף הסרט? נשאר שיעור פשוט: יותר טוב מוקדם. אימא לימדה אותי תמיד דברים שהרגשתי לא מוכן אליהם, כמו לקרוא, לכתוב ולחשוב. ביקשתי ממנה לספר שוב ושוב את זהבה ושלושת הדובים אבל היא רצה קדימה, דיברה על פחד מוות ואימת חיים, על סקרנות, על אומץ, על הסבל של התבגרות במדינה טוטליטרית, על האכזריות של אלוהים. כל זה היה תמיד מוקדם מדי. רציתי שנדבר על עניינים עמוקים, אבל רק כשיגיע הזמן הנכון. אני לא מאמין שהיא ידעה שתמות כה מוקדם. אבל היא הרגישה שהיא חייבת להתחרות על נפשי מול מבוגרים אחרים, אלה שבצבא עשו ממני בן אדם. היום אני שמח על הצלקת שצ’פלין נתן בי כשעוד הייתי רך ופתוח, על כל השיחות עם אימא שמתנגנות לי בין האוזניים, שיחות שלא היו לי אם היא הייתה מחכה לזמן הנכון. למדתי שלפעמים יותר טוב מוקדם מלעולם לא.
תצלום: כרזת הסרט “אורות הבמה”, מתוך ויקיפדיה
