עינת יקיר
סופרת ילידת 1977, חיפה. ספריה: מרכז בעלי מלאכה (כתר, 2007) ועסקי תיווך (כתר, 2002). תירגמה מרוסית את ספר הילדים זבובה זמזומובה מאת קורני צ'וקובסקי (כתר, 2006). סיפוריה הופיעו באנתולוגיות, במוספים לספרות ובכתבי עת. זוכת פרס ראש הממשלה לשנת 2009 ופרס הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2000.

מנורת הסדק

תמיד בשעה שרצתה כבר ללכת הופיע עוד אחד. כמה פעמים פנתה למזכירות בבקשה שלא לקבל חולים אחרי 12, ובכל זאת הופנו אליה.
עכשיו עמד לפניה זה. 
כשנכנס לחדר מוגף התריסים, מיצמץ דקה ארוכה כמשתאה. 
מן המקום שעמדה בו, בתוך העלטה, נראה רק אישון אחד בוהק בשומניות סמיכה. השמורה השנייה, השמאלית, היתה עצומה, ואף ידו כיסתה עליה. אך גֶרְדָה לא היתה צריכה יותר מזה.
בקיץ הזה היה חבוש מגבעת גבוהה, ולבש מכנסיים אפורים מבד עבה, ומקטורן חום הדוק שתחתיו חולצה לבנה מכופתרת, ופסי כסף דקים מעטרים אותה לאורכה. הוא נשם בכבדות, אך לא הסיר את המקטורן.
“את תסלחי לי, נכנס לי גוף זר לעין.”
עתה היה זה תורה למצמץ לעברו. משהו במבטא הזר, תחת מעטה של שנים בארץ, עירפל אותה, כאילו פנה אליה בבקשה מופרכת. בחלומותיה קרה לה הרבה, והיא רופאת עיניים, ובאים אנשים ומבקשים דברים. רק בשבוע האחרון היה זה דודה שאחז בידה בחום, מפציר בה לנסוע איתו לאינדיאנה לראות אינדיאנים, והיא בחלומה יודעת – אין אינדיאנים באינדיאנה, “אולי באינדיה,” אמרה לו שם, כמהה כל כך לנסוע לשווייץ פתאום, ועם שתי המילים הללו הקיצה. ובחלום אחר הופיעה חברתה, מבקשת ממנה בבכי לגזור שמיכות לשכנה הזקנה הערירית שגרה ממול. ובפעם אחרת נקראה בדחיפות על ידי מנהל המחלקה לקשור דגלים אדומים סביב צבי הים. עתה עמדה ובהתה ארוכות באיש הזה, שבינתיים חילץ מארנקו את הכרטיס המגנטי.
במחאה כבושה השיבה אל הקולב את התיק שכבר נשאה כדי ללכת, לבשה שנית את החלוק, נטלה מידו את הכרטיס וניגשה אל המחשב.
“אני עמדתי בחלון,” המשיך זה כממלמל, “פתאום נכנס לי משהו לעין.”
באימה בהתה בצג לנוכח השם שריצד לנגד עיניה. “אולי זו רק שריטה,” סיננה מתוך ההלם הכבוש. לא ייתכן. האומנם קָיי? האומנם קיי יוזפסון? 
ליבה הלם במרץ, בבת אחת הסמיקה. היא שלחה יד אל העורף להיטיב את תסרוקתה, ומשם אל השמלה המהוהה משעות ארוכות של ישיבה. היא ניגשה אל החלון ומשכה ברצועת התריס. האור פלש פנימה, גונב עוד ועוד מרצפות מוצלות.
“שב בבקשה,” זימנה אותו אל מנורת הסדק.
הוא הסיר את המגבעת, תלה אותה על הקולב, צעד לאט אל מנורת הסדק והתיישב.
היא שלחה לעברו ידיים רועדות, לפתה את ראשו משני צדדיו והיטיבה את מיקומו על הכן. פניו היו חמימות. היא חשה צמרמורת.
“להסתכל ישר,” הורתה לו, תוך שקרבה אל העדשה מעברה השני. “לפקוח עין, לפקוח, לא למצמץ עכשיו.” מרגע לרגע עטה קולה רוך.
נתנו עין בעין, נשימתו כבדה, עד התלכד המרחב לאישון אחד. לו יכלה להיעלם בו לנצח, חשבה, לחיות לקצב נשימותיו. משום מה נדמה היה לה עכשיו שגם אז נשם כך, כשעמדו במרפסת ההיא, נשענים אל המעקה, בוהים אל העמק הנפרש בין רסיסי האור בלילה הנפלא ההוא, הקר, של ירושלים. הוא היה שיכור דיו להודות באהבתו, אף שהכירהּ שעתיים לכל היותר. גם היא התאהבה עד כלות, שיכורה לא פחות ומוקסמת מן השם הזה, קיי, קיי, עם המבטא השבדי. קיי שעשה עלייה בגפו, שלמד עברית מחָבֵר, שמשום מה החליט ללמוד כאן רפואה. “עשיתי שטות,” צחק. “עשית שטות,” החרתה אחריו. היא תזכור את השם הזה לנצח, הבטיחה לו. קיי. הוא שואף להיות מנתח מוח, אמר לה. היא הינהנה בנימוס, “ואני עיניים,” השיבה לו, מורה על עיניה וחותמת, “הנשמה.” הוא הינהן, הנשמה, כן, כשהשעון צילצל 12, והוא מיהר לתורנות דחופה. בדיוק ברגע ההוא לגמה עוד מן היין. המשקה נחסם בגרונה, צורב, אך היה עליו ללכת. עוד היו  לה הרבה מילים לומר לו. למשל ברגמן, הסרטים שלו, רצתה לומר, ראתה את כולם, את כו-לם,
בהקרנות של צוותא. רצתה להזמינו להקרנה ביתית של “אורות הכרך”, אך הוא הלך. היא כמעט דמיינה שנסע במזחלת. אחר כך, כעבור חודשים, שמעה שנישא למנהלת מחלקת אף-אוזן-גרון. חודשים רבים עוד היתה ממלמלת באוזני חברתה בעצבות, “מה שווה לו אף-אוזן-גרון אם אצלי העיניים,” ואמרה את זה שוב ושוב, וגם בשנים הבאות, כשהדיבור הפך עקר. מעולם לא נישאה.
ברגעי בדידותה הקהים היתה רואה את שניהם נישאים על מזחלת בסימטאות מושלגות. היא ברדיד ענקי מצמר המכסה את כולה, ורק ראשה האדמוני מבצבץ מתוכו. הוא בקול בס. קיי יוזפסון. 
בחורפים יכלו לבחוש יחדיו בכוס התה, שבחשה בה לבסוף לבדה, ובעיתות הקיץ יכלו לנסוע לבית הקיט שלו מחוץ לסטוקהולם, זה שעוד הספיק להתהדר בו במרפסת, בית הקיט המיתולוגי, שעובר בירושה מדור לדור. אך כל זה נמס בלילה ההוא, כשהלך משם לתורנות בהדסה.
 
בהתה עמוק אל תוך האישון. בתוך הלחמית ריצד רסיס זכוכית זעיר. בשנות עבודתה הארוכות פגשה בו נדירות. לרוב היו אלה רסיסי מתכות וחול.
“זו זכוכית,” אמרה.
“איך זה יכול להיות,” נדהם, “אני עמדתי במרפסת.”
היא קמה ונטלה בקבוקון של טיפות הרדמה.
“אני אוציא את זה,” אמרה.
הוא סב אליה על הכיסא העגול.
“להסתכל למעלה,” הורתה לו.
תלה אישוניו מעלה. פניו לבשו ארשת טיפשית, מטומטמת ממש. לרגע נראה לה כמו כלב שמירה זקן ומעולף. חסרה רק הלשון הארוכה, הרירית. כמה עוצמה חשה לעמוד כך, מעליו, אוחזת בבקבוקון, וכמה עלובה היתה בעיני עצמה לנוכח שיכרות הכוח הזו המציפה אותה. ובכל זאת, במצב כזה, חשבה, יכלה להזליף לו עוד ועוד טיפות, עד אשר ישכח, ישכח, ישכח, וייזכר. פתאום היתה חייבת לומר לו דבר.
“מה שלום אשתך?” סיננה, נוטלת צמר גפן ומכסה על עינו ונוטלת ידו ומניחה על השמורה ומורה, “להחזיק.”
הוא נרתע לאחור על הכיסא. “מאיפה היא יודעת על אשתי?” שאל.
“אף-אוזן-גרון,” הפטירה בחיוך מר.
נעץ בה עינו הפקוחה בחשד גובר. “היא מכירה את אשתי?” חזר ושאל.
עקבה אחר מחוגי שעון הקיר הגדול, שהילך קצוב ומדוד. “בבקשה על הכן,” הורתה לבסוף.
בהיסוס-מה השיב לשם ראשו, ושוב היטיבה אותו. ושוב היו מגע פניו החמים, ונשימתו שנעשתה עתה תכופה יותר.
“היא מכירה את אשתי?” חזר ושאל.
היא נטלה פינצטה דקה ואמרה, “אותו. היא מכירה אותו.”
נשימתו כבדה.
“אתה בוודאי לא זוכר,” מילמלה, “היכרנו פעם, בירושלים, בחורף, על מרפסת, שתינו יין במרפסת, היית שיכור, הצעת לי נישואים, ירדת על הברכיים, אחר כך הלכת לתורנות בהדסה.”
עיניה הוצפו דמעות. בתוך הדממה הן שייטו שם, מקשות על ראייתה. היא לא יכלה ללכוד את הרסיס. כל עת שהתבהר לה בכתה עוד, ושוב נעכרו עיניה. היה נדמה לה כי לא תוכל לחלצו לעולם.
“תסלחי לי,” אמר לבסוף, קולו שטוף מבוכה, “אני לא זכרתי כזה סיפור.”
“שטויות,” מילמלה כנגד.
שוב היתה דממה בחדר, לתוכה הפליט, “אני מצטער מאוד… גברת –”
“גֶרְדָה,” פרצה פנימה, צוחקת פתאום.
“גֶרְדָה,” החרה אחריה, “אף פעם,” נשא אצבעו בדרמטיות מבודחת, מעושה, חנפה, עינו האחת עצומה, ראשו נתון בסד, “אף פעם, כנראה, לא ידעתי לשתות.”
“כן,” צחקה אחריו.
כל פניו הזיעו עכשיו.
היטיבה ראשו על הכן, אצבעותיה החליקו על פניו.
כיוונה שוב את הפינצטה והידקה את שפתיה. הרסיס נלכד.
נטלה משחה, משחה לאורך הלחמית, והניחה צמר גפן על עינו. “להחזיק,” הורתה.
הוא התרומם, ידו סוגרת על שמורת העין, וביניהן פיסת צמר גפן.
שבו אל השולחן, והתיישבו זה מול זו, לא כמו אז, כשעמדו זה לצד זו, חשבה, בעודה מקלידה.
נשם בכבדות, בתכיפות, פניו אדומים.
“אני אלמן,” אמר לבסוף.
חדלה מן ההקלדה. נשאה אליו עיניים שהלחלוחית עוד ריצדה בהן.
“אני אלמן,” חזר ואמר.
הם שתקו.
“אני מצטערת לשמוע,” ענתה.
סיכום הביקור נפלט מן המדפסת. ועוד באה מעל החותמת שלה, וחתימת ידה המקושקשת.
שלח ימינו לעברה. נתנה בה את התדפיס. נטלו בשמאלית ושוב שלח לעברה את ימינו. “את היד,” אמר, “אני מבקש את היד.”
הביטה בו כשואלת, היססה. לבסוף נתנה.
הוא לחץ לחיצה אחת, חזקה, חמה. לרגע אחד עוד אחז בידה, מְקַרֵב אל הלב. אלא שבמחצית הדרך נעצר, והרפה. ימינה נשמטה אליה, והוא פסע משם בצעד איטי.
 
לפני שולחנה, בוהה לפנים, יכלה עוד לשבת הרבה, אלמלא הבחינה לפתע במגבעת הגבוהה ששכח על הקולב. היא קמה אליה בטפיפות מהירות, עצבניות, ונעצרה לפניה. היא לא ידעה מה לעשות, מניעה משקלה מרגל אל רגל. לבסוף נטלה אותה ועצמה עיניה, ממששת באדיקות את פס הכותנה הפנימי הלח מזיעה. באופן הזה הקיפה את תוך המגבעת שוב ושוב, במשחק מתמסר.
אלא שאז נבהלה, ומיהרה לפתוח את דלת הקליניקה, שמא חזר לקחת.
המסדרון היה ריק, שטוף אור שמש.
היא שבה לחדר. עכשיו מוחה היה ריק. ככה עמדה, כמחפשת, עד שקלטה בזווית העין את המראה בוהקת לעברה. קרבה אליה והתבוננה פנימה. ביד אחת היטיבה את החלוק לגופה, מעל השמלה, ובטרם הספיקה לחשוב כבר היתה ידה השנייה מניחה את המגבעת לראשה. היא לא האמינה למראה עיניה. כמה קלה היתה המגבעת לראשה, כמה טוב היה לה. בזהירות, בעדינות הולכת וגוברת, אחזה בשוליה, נושאת אותה מעל הראש ומשיבה, נושאת ומשיבה, כמו בתמונת פרידה שראתה פעם, בקולנוע, לפני הרבה שנים. היא צחקה, שוב לא האמינה, הכל היה טבעי כל כך, כמו אצל צ’פלין, חשבה. היא הגבירה את קצב התנועה עוד ועוד ועוד, מנופפת לשלום, עד שמעדה כמעט. לקח לה שעה ארוכה לצאת את החדר.
 
 
 
תצלום: ירונימוס