דוידי היה גדול כמו מקרר. מצד שני, אני הייתי קטן לגילי, אז יכול להיות שדוידי היה פחות מקרר ויותר ארון אמבטיה, אם כי בין הנערים של הצפון החדש של תל אביב גם ארון אמבטיה היה עניין מרשים. בגלל זה קראנו לו הרקולס. זה היה לפני שהוא פיצח את תעלומת ההיעלמות של דני, הבן של מושיק מהמכולת, שאחריה התחלנו לקרוא לו הרקול. לא רק בגלל עניין הבלשות. גם בגלל שהיה לו ראש ביצה כמו של פוארו, ואפילו שלא היה נמוך כמו הבלש הבלגי, השפם שהחל להתנוסס מעל שפתו העליונה, פלומה שחורה שלא היה אפשר להתעלם ממנה, לא השאיר מקום לספק. דוידי היה “הרקול פוארו” לוין של עבר הירקון הצפוני.
כשדני, הבן של מושיק מהמכולת, נעלם, אף אחד לא עשה מזה סיפור. אפילו לא מושיק עצמו. יותר מאוחר התברר לנו שהוא היה רגיל להיעלמויות האלה. דני היה טיפוס נעלם. פעם היו יותר כאלה. לפני שהרחובות נהיו מפחידים כל כך.
לפעמים הוא היה נעלם ליותר מיום שלם אבל גם אז מושיק לא היה מודאג במיוחד כי דני תמיד חזר. אם לדני היתה אמא אולי היא היתה דואגת יותר, אבל היא נפטרה כמה שנים קודם לכן ואף אחד לא היה יכול לדעת אם היא דואגת או לא.
אף אחד לא ידע בדיוק מתי דני באמת נעלם.
מושיק אמר שזה היה ביום חמישי אבל זה גם יכול להיות ביום רביעי. הוא לא בדיוק זוכר. מושיק היה מאוד עסוק וכשהוא לא היה עסוק הוא היה מאוד מסוגר וגם לדני היה קשה להיכנס לו לבועה. אביחי אמר שהבועה של מושיק היא בועה של עצב ודוידי אמר שזאת בועה של אטימות ובכל מקרה דני תמיד נשאר מחוץ לה.
מושיק אמר שזה היה ביום חמישי אבל זה גם יכול להיות ביום רביעי. הוא לא בדיוק זוכר. מושיק היה מאוד עסוק וכשהוא לא היה עסוק הוא היה מאוד מסוגר וגם לדני היה קשה להיכנס לו לבועה. אביחי אמר שהבועה של מושיק היא בועה של עצב ודוידי אמר שזאת בועה של אטימות ובכל מקרה דני תמיד נשאר מחוץ לה.
כשהוא אמר את זה היה לו מבט כועס בעיניים.
אחרי שדני לא חזר שלושה ימים, התחלנו לראות קמטים של דאגה על הפנים של מושיק. מישהו אמר שבטח קרה לו משהו או שאולי תפסו אותו או אפילו, ואת זה הוא אמר בלחישה כדי שהגורל לא ישמע, חס וחלילה רצחו אותו.
דוידי אמר שאם הוא יתפוס את מי שעשה את זה הוא ירצח אותו בשתי הידיים הגדולות האלה שלו ובשביל להדגים הוא סחב למושיק מלון מהמחסן האחורי ואחרי שהוא רצח את המלון ישבנו על הגבעה שמאחורי הבריכה ואכלנו אותו בידיים נוטפות עסיס מתקתק שגרם לנו לשכוח מהדאגות של מושיק. אבל אחרי ששטפנו את הידיים בברז של ההשקיה וזרקנו אחד על השני גושים של חמרה, הדאגות חזרו כי זה האופי שלהן.
אני אמרתי שצריכים לעשות משהו ואביחי שאל מה וכשטענתי בהתחמקות שצריך לחשוב – דוידי אמר שלא צריך לחשוב. צריך לעשות.
בשביל להראות שבאמת צריך לעשות דוידי התרומם, ניער את החול ואת העלים מהמכנסיים ותקע שתי רגליים גדולות באדמה הלחה כדי לתת תוקף להצהרה.
בשביל להראות שבאמת צריך לעשות דוידי התרומם, ניער את החול ואת העלים מהמכנסיים ותקע שתי רגליים גדולות באדמה הלחה כדי לתת תוקף להצהרה.
ידענו שהוא צודק, רק שלא ממש ידענו מה בדיוק צריך לעשות. דוידי אמר, בנימה של אחד שקרא יותר מספר אחד בחיים שלו, שאם אגתה כריסטי היתה צריכה לכתוב על התעלומה הזאת ספר, היא היתה שולחת את מושיק מהמכולת לאותו הרקול פוארו כדי שיעזור לו כי המשטרה לא מוצאת אפילו קצה חוט.
אמרתי לו שהמשטרה בטח בכלל לא יודעת שדני נעלם כי לא נראה לי שמושיק סיפר להם ואז דוידי אמר שאולי למושיק יש סיבה והוא צימצם את העיניים כאילו הוא חושב אבל לדעתי הוא עשה את זה כדי שהמילים יהדהדו לנו בראש.
בלילה חלמתי שמושיק זורק משהו כבד בתוך שקית ניילון שחורה גדולה למכולה של הזבל של המכולת ומכסה אותה בקרטונים של חומרי ניקוי. בעיקר אקונומיקה. אולי כי אמא שלי אהבה לנקות עם אקונומיקה והריח היה נוראי וכל פעם כשהיא היתה מנקה רציתי לברוח אבל אימא אמרה לי תישאר ותעזור ואקונומיקה זה טוב לנשמה. היום אני חושב שנשמה בלי כתמים היא נשמה אבודה.
יומיים חיכינו שהתעלומה תפתור את עצמה אבל דני לא הופיע ומושיק הפסיק לחייך ואפילו התחיל להחזיר עודף בלי לעגל את הסכום לטובתו. אמא אמרה לי שמשהו לא בסדר עם מושיק ושהוא קצת מפוזר. לא סיפרתי לה שדני נעלם כי לא רציתי שהיא תתחיל לשאול אותי שאלות. אמא אף פעם לא התרצתה עד שלא קיבלה תשובה ברורה וחד-משמעית ולא היתה לי כזאת.
עברו עוד יומיים והרגשתי שאני לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. בבית של טלי, שלא היתה ממש חברה שלי אבל זה לא הפריע לה לתת לי לגעת לה בזמן שהקשבנו לתקליט של פינק פלויד שאח שלה השאיל לנו, הרגשתי שהדאגות מרחיקות אותי מהאדמה. הייתי עף עם המחשבות והן היו כהות וכבדות כמו עננים של גשם.
סיפרתי לאביחי על הדאגות המטרידות האלה והוא סיפר לי שהוא חלם על דני ושהוא לא יודע מה זה היה ואיפה אבל זוכר שהוא שמע קול חלש מרחוק ונראה לו שדני קרא לו לעזרה. לא היתה לנו ברירה ושיתפנו את דוידי בדאגות שלנו. תמיד היתה לי הרגשה שדוידי יכול לסחוב על עצמו יותר דאגות מאחרים.
אחרי שישבנו וחשבנו כמה זמן והראש שלנו התחיל להתערפל מרוב מחשבה או בגלל הסיגריות שדוידי הביא מהמחבוא של אבא שלו, החלטנו שאני אלך למושיק למחרת אחר הצהריים, בשעות שאין לחץ ואשאל אותו אם הוא רוצה שננסה למצוא בשבילו את דני.
זה לא היה רעיון שלי.
כשלעצמי, חשבתי שזה לא רעיון טוב. לא הייתי בטוח שנוכל למצוא אותו ולא רציתי לעורר תקוות. אני מודה, גם לא היה לי נעים לחשוב על העיניים של מושיק ומה יהיה אם השאלה שלי תציף אותן בעצב ומושיק ינסה להסתיר כי הוא איש מבוגר וגאה והוא יראה שאני רואה ויתבייש.
אביחי אמר שהוא מבין אותי אבל בגלל שאני זה שמכיר את מושיק הכי טוב (כי ההורים שלי קונים שם כל הזמן ואביחי ודוידי קונים אצלו רק קרטיבים ומסטיקים) אז כדאי שאני אהיה זה שידבר איתו. לי הוא יקשיב, הם אמרו, ולי לא היה לי טיעון נגדי.
אחרי שהחלטנו מה שהחלטנו, דוידי הוציא עוד שלוש סיגריות ושלושתנו שכבנו על הגבעה עם הראש מתוח לאחור ככה שיכולנו לראות את הבתים הפוכים ואני חשבתי שאם זה היה ככה באמת, אולי דני היה נופל החוצה מאחד הבתים וכל הסיפור היה מסתיים לפני שאני צריך ללכת לדבר עם מושיק.
למחרת הלכתי למכולת של מושיק וחיכיתי בחוץ עד שהתרוקנה מקונים וברגע שראיתי אותו מתיישב עם העיתון ובודק דבר ראשון את העמודים האחרונים של החדשות, הסתכלתי לכל הכיוונים לראות אם לא בא לקוח, נכנסתי פנימה וכיחכחתי בגרון. מושיק הרים את העיניים שלו ואמר לי שלום בקול עייף. היו לו עיניים אדומות והעיתון שהוא החזיק רעד.
אמרתי לו.
הייתי בטוח שלרגע הוא עצר את הנשימה שלו אבל מיד אחרי זה הוא נשף ואמר לי שהוא עסוק ושאני מדבר שטויות, אבל כשסיפרתי לו על הרקולס הגדול ועל זה שהוא קרא כבר יותר מעשרים ספרים של אגתה כריסטי – הוא הסתכל עלי וצימצם את העיניים ואפילו דרך החרכים הדקים שבין עפעפיו הפצועים מגירוד יכולתי לראות את הנצנוץ של התקווה. הוא הסכים. הוא אפילו אמר שהוא יעזור ושאולי כדאי לבדוק בחדר של דני, אולי יש שם איזה רמז.
אמרתי לו שיהיה בסדר ושאני מרגיש שאנחנו יכולים לעשות משהו. “במיוחד הרקולס, אתה יכול לסמוך עליו”.
אני לא יודע למה אמרתי לו את זה. כנראה רציתי לראות עוד פעם את ההבזק של התקווה בעיניים שלו כי זה העביר לי תחושה נעימה בבטן.
כבר באותו הערב היינו בחדר של דני.
מושיק הסתכל והעיניים שלו רצו ממקום למקום כאילו שהן רעבות.
מושיק הסתכל והעיניים שלו רצו ממקום למקום כאילו שהן רעבות.
החדר של דני היה יותר מסודר ממה שציפיתי. החלונות היו סגורים ווילונות כחלחלים מילאו את החדר באור עגמומי. הלכתי לחלון והסטתי מעט את הווילון כדי להביט דרכו על השכונה אבל זה היה אחד מהבתים האחרונים ברחוב והחלון פנה לחורשה ולגבעה של מגדל המים. היתה לי הרגשה שאני רואה את עצמי יושב שם עם דוידי ועם אביחי כשהשמש רק מתחילה לעלות בבוקר יום שישי, ושלושתנו קורעים פיסות חלה חמות מהארגז של החלות שהיו מניחים מול המכולת לפני שמושיק היה פותח אותה.
חשבתי שאולי דני ראה אותנו וגילה למושיק ולחשתי את זה לדוידי אבל הוא העיף מבט זעוף אל מושיק שישב שם ודיפדף בפיזור נפש באחת מהמחברות שהיו על השולחן, ואמר שדני לא גילה למושיק כלום. ואז הוא הוסיף – אף פעם. אבל לא היה לי מושג מה זה אומר.
“כשאתם מחפשים רמזים, אל תסתכלו על המובן מאליו,” אמר דוידי והתחיל להסתובב בחדר במבט בוחן. הוא נתן לנו כמה טיפים שלמד מפוארו. “חפשו דברים שזזו לא מזמן. חפשו דברים שלא אמורים להיות איפה שהם, תסתכלו על תמונות, אולי תמצאו משהו. אולי אפילו את התשובה.”
המילים שלו, גם אם נלקחו מתוך ספר וגם אם דוידי, ככל שידענו, לא הצטיין במחשבה חדה, נסכו בנו ביטחון מוזר שאנחנו יכולים לעשות את הלא-ייאמן. אפילו מושיק נראה נלהב לעבור בין הדברים של דני ולחפש רמזים.
התחלנו לחפש. אני הסתכלתי על החפצים הפזורים ולא הצלחתי לדלות אפילו רמז אחד ששווה לדבר עליו. גם אביחי נראה אבוד אבל דוידי, כך נדמה, ידע איפה להסתכל ובאמת, אחרי דקות ספורות הוא עלה על רמז, מעולה כדבריו, ולא עבר הרבה זמן והוא עלה גם על הרמז השני.
אחרי זה הוא סיפר לנו שהוא למד את השיטה מהרקול של אגתה. הרקול היה יודע שמשהו זז מהמקום אם הוא משאיר אזור נקי מאבק או שהצבע שם שונה כי השמש לא הצליחה להצהיב את מה שמתחתיו. ככה הוא עלה על זה שחסרה תמונה על הקיר. מושיק לא הצליח להיזכר מה היה בתמונה. הוא אפילו לא זכר שהייתה שם תמונה ודוידי אמר בקול שרק אנחנו יכולים לשמוע שהוא מתפלא שמושיק בכלל זוכר שיש שם קיר. הרמז השני היה תמונה שדווקא כן הייתה שם.
בתמונה ראו את דני יושב על כיסא ומחזיק גיטרה ומאחוריו, על הקיר, הייתה תמונה שעכשיו הייתה חסרה בדיוק במקום שנוצר ריבוע שהיה לבן יותר מהקיר שסביבו. הסתכלנו על התמונה וראינו שם מישהי בשמלה מחזיקה תינוק. מושיק הסתכל על התמונה ובקול זכוכית אמר לנו שזאת אימא
של דני. נעמי.
של דני. נעמי.
דוידי הימהם משהו והניד את ראשו בהדרת חשיבות.
חשבתי לעצמי שהוא למד גם את זה מפוארו. “הוא לקח את התמונה של אמא שלו,” הוא אמר. “כן, עושה רושם שההיעלמות שלו קשורה אליה באיזושהי צורה,” ואז הוא פנה למושיק בעיניים שורפות ואמר בנימה של האשמה שהיית צריך להכיר את דוידי בשביל לשמוע אותה, “אולי יש לך מושג במה מדובר?”
חשבתי לעצמי שהוא למד גם את זה מפוארו. “הוא לקח את התמונה של אמא שלו,” הוא אמר. “כן, עושה רושם שההיעלמות שלו קשורה אליה באיזושהי צורה,” ואז הוא פנה למושיק בעיניים שורפות ואמר בנימה של האשמה שהיית צריך להכיר את דוידי בשביל לשמוע אותה, “אולי יש לך מושג במה מדובר?”
מושיק הניח את אחד החפצים שבהה בהם באקראי והביט בדוידי בהפתעה. הוא לא ציפה שהנער המגודל הזה, עם הפלומה מעל השפה
העליונה, יגיע לאיזושהי מסקנה וכל כך מהר. גם אנחנו הסתכלנו על דוידי בתדהמה אבל דאגנו להשפיל את העיניים כדי שלא לסדוק את רגע הניצחון שלו.
העליונה, יגיע לאיזושהי מסקנה וכל כך מהר. גם אנחנו הסתכלנו על דוידי בתדהמה אבל דאגנו להשפיל את העיניים כדי שלא לסדוק את רגע הניצחון שלו.
ואז מושיק התחיל לספר לנו פתאום על נעמי, אמא של דני. איך היא חלתה פתאום, איך הוא טיפל בה חודשים ארוכים, איך מתה בסוף. זה היה סיפור ארוך ואפילו משעמם לעיתים, אבל הרקול הקשיב לכל מילה ואני חשבתי שהוא מחפש פינות אפלות גם כשמושיק פותח לרווחה את החלונות של הנשמה.
אף אחד מאיתנו לא ידע מה לעשות כשמושיק התחיל להשתנק, וכשהוא סובב את הראש סובבנו גם אנחנו כדי שלא נראה איך הוא מנגב בסתר את הדמעות אבל דוידי שכנראה היה כבר בוגר מאיתנו ולא רק בגלל הפלומה והגודל, ניגש אליו ואמר לו שהוא חושב שיהיה בסדר.
מושיק הניד בראשו לתודה והלך להכין לנו תה חם. דוידי אמר שהוא בטוח שדני ברח בגלל הגעגוע. “לאן הוא ברח?”, שאלתי אותו. הוא חשב לרגע ואז אמר, “לא משנה לאן הוא ברח. משנה מה יחזיר אותו בחזרה.”
“ומה המחשבה שלך בנושא?”
שאלתי, כי ראיתי לו בעיניים הגדולות שיש לו אחת.
שאלתי, כי ראיתי לו בעיניים הגדולות שיש לו אחת.
“געגוע,” הוא אמר, ואני זוכר את זה עד היום כי זה אין לי מושג איך מכל האנשים דווקא דוידי יבוא עם משפט כזה, “געגוע מנצחים רק עם געגוע יותר גדול. כשאתה מתגעגע כמו דני, אתה מבין כמה שזה כואב. בגלל זה, אם יש לך נשמה, לא תיתן לאף אחד לסבול את הכאב הזה. ודני,” הוא אמר כאילו היה חבר שלו כל החיים, “יש לו נשמה.”
כשמושיק חזר עם התה אחרי חצי שעה נראה היה שהוא הזדקן אבל אביחי ואני היינו שקועים במחשבות על געגועים ולא נתנו למושיק להרגיש שאנחנו רואים. שנינו הסתכלנו על דוידי שעשה רושם שהוא מבשל עוד משפט. גם מושיק הסתכל עליו והיה לו מבט של שאלה ודוידי ישב וחשב והעיניים שלו היו מצומצמות וראש הביצה שלו התנודד מעלה ומטה עד שבסוף הוא הרים את העיניים, הסתכל על מושיק ואמר: “אני חושב שאני יודע מה אתה צריך לעשות.”
אחרי יומיים התפרסמה מודעה בעיתון באחד העמודים האחרונים של החדשות. “דני. מתגעגע. אבא.” אני חשבתי שזה יבש מדי ואביחי טען שמשלמים לפי מילה וכנראה למושיק יש תקציב מוגבל אבל העובדה היא שלמחרת דני חזר הביתה.
את האמת שמענו רק אחרי הרבה שנים, במפגש מקרי בפארק הירקון. אביחי זיהה את דוידי ראשון. עדיין נושא את אותו ראש ביצה ואפילו קרחת מתאימה ושפם של ממש. הוא דמה יותר מתמיד להרקול פוארו ואפילו קומתו לא היתה גבוהה במיוחד. לפחות לא כפי שזכרנו אותו. הוא סיפר לנו שהוא רואה חשבון ויש לו אישה ושני ילדים.
הפארק נראה כל כך שונה מהגבעה ההיא ומן הסתם כבר לא נאכל מלון ככה עם הידיים כי לא עושים דברים כאלה בגיל שלנו אבל לשנייה אחת הרגשתי שאנחנו עדיין קצת ילדים. סיפרתי לדוידי שאני כותב למחייתי אבל לא נכנסתי לפרטים כי בעצמי לא ידעתי מה אני כותב וגם “מחייתי” היא מילה יותר מדי פתוחה לפרשנות. אביחי סיפר שיש לו שלושה ילדים אבל הוא גרוש וקרא לאחד מהם, שהיה כמעט נער, ואמר לו – אתה רואה? הנה דוד הרקול שסיפרתי לך עליו.
דוידי פרץ בצחוק ואמר לאביחי שזה לא יפה לשקר לילדים וחוץ מזה שאולי הוא נראה קצת כמו הרקול פוארו ההוא, אין לו שום קשר לענייני בלשות. אחרי זה ילד אחד בא אליו ואמר לו “אבא, דני מציק לי,”
ודוידי הרים את קולו והקול שלו היה יותר גדול ממנו.
ודוידי הרים את קולו והקול שלו היה יותר גדול ממנו.
“דני, מספיק עם השטויות, טוב? אתה כבר לא ילד.”
השתרר שקט לרגע. ראיתי שגם אביחי נזכר.
“תגיד,” אמרתי לדוידי.
“אתה זוכר מה היה שם? עם דני. זוכר? שהוא נעלם?”
“אתה זוכר מה היה שם? עם דני. זוכר? שהוא נעלם?”
“הבן של מושיק? נו, בטח שאני זוכר. איזה סיפור זה היה, אה? “
אביחי ואני הינהנו ואביחי שאל בסקרנות: “מעניין איפה הוא היה כשהוא נעלם. הוא סיפר לך פעם?”
דוידי חייך ואז שאל אותנו אם אנחנו זוכרים את החדר הקטן ששימש אצלו בבית כמחסן.
שתקנו כמה שניות כדי לעכל.
אחרי זה אביחי אמר “וואללה.”
אני לא אמרתי כלום אבל נזכרתי במה שדוידי אמר אז על געגוע.
תצלום: רונית פורת
