עטוף בלילה

1.

רק הזקנים יזכרו מה היה כאן לפני המחלפים, לפני הפקקים, לפני הרמזורים האדומים הארוכים. הרמזורים שמעמידים מולנו המוני מכוניות שאפשר לגשת אליהן ולהציע לשטוף את החלון או לקנות מצית. והכל מהר מהר כדי להספיק לקבל את הכסף. רק הזקנים, אולי בני חמישים, יזכרו שפעם היו הכבישים שטוחים ובלי גשרים, שהשמש היכתה בהם, סדקה אותם, והילדים נסעו באופניים קטנים ממידותיהם, והחיים זרמו בלי כיוון או מטרה ובלי רמזור שיחתוך אותם לקטעי זמן קבועים. 

הרמזורים שייכים לילדים. אף נהג לא יקנה צעצוע פלסטיק או מצית מהומלס מזוקן ומוזנח כמוני. ילד מוזנח מעורר רחמים. מבוגר מוזנח מעורר פחד. ממני כולם מפחדים. כשאני נכנס לשכונה הישנה שלי אמהות קוראות לילדים לחזור מיד הביתה. בחורים צעירים דוחפים אותי לפעמים לאחור, שאלך למקום אחר.

2.

איזה לילה יפה. ישבתי על ראש הגבעה והשקפתי על המכוניות, על האורות. פנסי הרחוב סימנו רחובות מעוגלים על הגבעות שממול. ריח של אדמה עמד באוויר, ריח של כוכבים. המכוניות עברו והעננים עברו, העצים נעו ברוח והעלים התחככו אלה באלה. כמה פעמים צריך לשבת על ראש הגבעה כדי להרגיש שהיא שלך? אני מופתע ממנה בכל לילה מחדש.

הרוח התחזקה. פתחתי את שק השינה שלי. עד לפני יומיים היה לי צריף קטן, שבניתי מקרשים וגרוטאות. ואז הגיעו פקח, פועל ושוטר כדי לפרק. הם מגיעים פעם בחודש. אנחנו מכירים והם יודעים שאני לא אתנגד ובכל זאת הגיע השוטר. על ידיו כפפות חד פעמיות שחורות, שלא יידבק. והפקח לקח אותי הצידה בזמן שהפועל הרס את הצריף הקטן ולקח את השברים.

בינתיים הלילה העמיק. הכבישים התחילו להתרוקן. הירח הלבין את הגשר וריח האדמה התחזק. הריח עלה ועטף אותי ואני נרדמתי כמו תינוק, עטוף בלילה.

3.

הבוקר התחיל לאט. השמיים כוסו עננים והשמש החלשה הניחה לי לישון עוד קצת. חמש בבוקר, שש, שבע, הציפורים צייצו והשתתקו. המכוניות המהמו וכמעט לא צפרו.

ואז כַּלְבּ בא לבקר אותי. בפעם הראשונה שבא קראתי לו כַּלב, כי לא ידעתי מה שמו. כשהתרגלנו זה לזה והוא נתן לי ללטף אותו גיליתי שמתחת לפרווה העבה והמלוכלכת יש לו קולר ועליו כתוב “אנריקו”. החלטתי להמשיך לקרוא לו כַּלב. מדי פעם הוא בא לשבת איתי.

אנחנו אוהבים להסתכל ביחד על הכביש. לפעמים אני מחכה לתאונה. תמיד יש תאונות. אני מחכה לתאונה גדולה. לא כדי שאנשים ייפגעו. אני וכַּלב, אנחנו סתם, אוהבים תאונות. משהו שיעצור את הזרימה האינסופית, את הדיוק של הילדים שמסתובבים בין המכוניות בזמנים קבועים ומנסים למכור משהו.

אני וכַּלב ישבנו ומעלינו רכן עץ אורן גדול ונטוי. הזבובים החלו להציק לנו וכַּלב ניסה לתפוס אותם בפיו. אני לא חושב שהוא הצליח אי פעם. הוא איטי מדי.

“זה רק אתה ואני, כַּלב.” אמרתי. הסתכלתי הצידה וראיתי שאני לבד. כַּלב הלך למקום אחר. אולי יש עוד הומלס על הגבעה הבאה שבהמשך הכביש.

4.

נרדמתי ובצהריים העירו אותי הילדים. הטוב שביניהם הוא חמודי. לימדתי אותו המון. למשל, אל תתחנן לנהגים. אתה רק תבזבז לעצמך זמן. צור קשר עין, חכה שלוש שניות ותמשיך הלאה. ותתגלח. נהגים לא אוהבים לראות נערים עם זקן בתולי. ותתקלח. אנשים נרתעים מקבצנים מלוכלכים. ואל תגיד להם תודה. מספיק להסתכל עליהם כשהם נותנים לך את הכסף. הם יזכרו את המבט שלך כשיעמדו שוב ברמזור הזה.

חמודי הוא מד הרגש שלי. כשהוא מבסוט אני מבסוט. כשהוא מרגיש שמשהו לא בסדר בכל המצב הזה, אני מרגיש שהייתי רוצה לשנות את העולם. אבל מה אפשר לשנות. שום דבר. ואז אני מרגיש רע.

“איך הולך היום, חמודי?” שאלתי.

“השבח לאל.”

שמחתי לשמוע.

“איך אצלך?” שאל חמודי.

“יום יפה היום,” עניתי.

5.

הילדים ישבו על הגבעה לאכול ואני הלכתי למרכז המסחרי. מאחורי הסופרמרקט יש מגרש חניה קטן למשאיות של הסחורה. העובדים שם מכירים אותי ונותנים לי דברים שנופלים מהארגזים. אם לא נופלים – אפשר להפיל. ואם מנהל המחסן במצב רוח טוב הוא מכין לי קפה על חשבון הבית.

מצב הרוח היה טוב ואני התיישבתי על ספסל עם כוס קפה קטנה ועשיתי חשבון. אני בן חמישים. ועכשיו אני בתקופה הטובה ביותר של חיי. העיניים והאוזניים עוד עובדות, הידיים חזקות, השיניים יציבות, מערכת העיכול מתפקדת. עכשיו אני צריך ליהנות מהחיים. אחר כך נראה. חשבתי פעם למכור כליה כדי שיהיה לי כסף ליהנות עכשיו. אפילו שאלתי אנשים. כשאחד נתן לי מספר טלפון נבהלתי והפסקתי לשאול. אנשים כמוני חיים עד גיל שבעים וחמש. יש לי עוד עשרים וחמש שנים להעביר.

חמודי שאל אותי פעם אם אני מרגיש שנשארתי מאחור.

“לא,” עניתי. “אני במקום שלי והעולם במקום שלו והכל עומד, לא מתקדם.”

“ואהבה,” שאל אותי חמודי. “חוץ מכַּלב, אתה לא צריך אהבה?”

“אהבה, אתה מתכוון אשה, ילדים, משפחה?”

“מה שאצלך הוא אהבה.”

“אהבה היא לא אמיתית. אהבה היא סם של רגע אחד. אני מסתכל על הזמן והוא יותר ארוך מאהבה. לא אכפת לי להרגיש בודד מדי פעם. התרגלתי.”

“זה לא נכון,” התנגד חמודי, “לא התרגלת. אתה צריך לכעוס, להאשים את העולם. לא לשחק את המאושר.”

“אני לא מאושר. אמרתי שאני מרגיש לפעמים בודד.”

“אתה מדבר סתם. העולם הוא נגד כולנו. נגדי ונגדך באופן אישי, ונגד כולנו ביחד. אתה צריך לכעוס על העולם, לא לוותר.”

על הספסל שליד הסופרמרקט חשבתי על מה שחמודי אמר. אולי הוא צודק. אני אנסה לכעוס על העולם, לחשוב שהוא נגדי. אבל אני לא רוצה להיות חלק מהכעס של ה”כולנו” שלו. אני רוצה לקחת רק את החלק שלי בכעס.

6.

החזרתי את כוס הזכוכית למנהל המחסן והודיתי לו. חשבתי על זה שאין לי שום דבר לתת לו בתמורה לקפה. התודה שלי לא שווה כלום. יום אחד יימאס לו ממני והקפה ייפסק.

כשחזרתי לגבעה כַּלב חיכה לי. הוא ידע שלקראת ערב אני מגיע עם אוכל. הנחתי לידו שקית עם כמה עצמות והוא שמח. 

כשסיים לאכול קראתי לו שיבוא לשבת לידי מתחת לעץ. כיסיתי את שנינו בשק השינה, כי הרוח התחזקה. כמעט נרדמתי כשרעש גדול הרעיד את הגבעה. כַּלב התחיל לנבוח.

“תאונה?” צעקתי והבהלתי את הכלב.

“תאונה!” צעקתי לעץ האורן, לשק השינה, לגבעה.

למטה היתה מהומה. ניסיתי להבין. משאית ענקית חצתה את הצומת, כנראה באור אדום. כמה מכוניות נמחצו בין המשאית והגשר. אנשים הגיעו בריצה כדי לעזור.

התלבטתי אם לרדת למטה. בעוד אני חושב החלו להופיע אמבולנסים, מכוניות משטרה, כבאים, חיילים, טלוויזיה. הכביש התמלא באורות אדומים וכחולים, באנטנות. מי צריך אותי שם. עדיף להסתכל מכאן.

כַּלב החליט שהספיק לו ורץ לגבעה הסמוכה. נותרתי לבד והחלטתי לרדת בכל זאת. הלכתי בזהירות, שלא ליפול במדרון. נאחזתי בשיח הגדול. בעטתי באבנים קטנות. כשהתקרבתי לכביש דרכתי על צינורות ההשקיה החומים שחילקו בשתי וערב את האדמה החומה.

7.

כשהגעתי למטה הלכתי לפינת הצומת, לאיזור המוצל שליד הרמזור, שם הילדים נוהגים לעמוד כדי לפתות את הנהגים. איש לא הפריע לי להתקדם. אחד הילדים אמר לי שחמודי נפגע. ילד אחר אמר לי שחמודי מת. השמועה התפשטה במהירות ועוד ילדים אמרו לי שחמודי מת.

חבל שירדתי למטה. עליתי בחזרה לגבעה. כַּלב חזר והתיישב לידי. מכאן אי אפשר לראות מה עם חמודי. ישבנו שנינו והסתכלנו למטה. השמש החלה לשקוע. רוח קרה נשבה. התעטפתי בשק השינה. כַּלב לא הסכים להצטרף וישב במרחק ממני. המשכנו להסתכל למטה עד שנרדמנו.

תצלום: אריאל נשרי