מאנגלית: אבי גיל
על הצורך האנושי לדחוק
לונדון. אתה הולך במעלה רחוב קַמדן-הַיי, הכיוון הכללי צפון. ממש לפני הגשר תראה סמטה חשוכה שנדחפת עמוק בין החנויות והיא תמיד חשוכה. אל תכנס לשם.
בבוקר, בדרכי לבית הספר, הייתי מקצר מהסמטה. אחרי הצהריים הייתי מסתובב בדרך כלל עם החבר’ה, ולא חזרתי משם. פעם אחת התעכבתי בכיתה עד הערב וחזרתי לבד דרך הסמטה. ארבעה נערים גדולים עמדו שם בגבם אלי. כשהבחינו בי צחקקו. אחד מהם הרים את ידו ותקע טמפון לבן בתוך עיני הימנית. לא ממש בתוך, יותר קרוב לאף, ובכל זאת כואב. עד שהתאוששתי מהכאב וההפתעה הארבעה נעלמו בצהלות.
חיכיתי כמה דקות בסמטה, דומע. כשיצאתי לרחוב נותרתי עם כאב קטן ועלבון גדול. לא הלכתי הביתה. הסתובבתי ברחובות ותהיתי. לא הבנתי את העלבון של עצמי. על מה יש להיעלב? הרי אתה מכיר את זה. לעתים קרובות אדם מחזיק בידו דבר והוא חייב, פשוט חייב לדחוק אותו לתוך איבר כלשהו. המחשבה מרגשת אותו. כמו רעד שחייבים לשחרר בכתפיים, כמו אצבעות שחייבים לפכור – האדם חייב לדחוק.
אבל העולם איטי יותר מרצונו של האדם. מהיכן יבואו כל כך הרבה דברים, איברים ודחיקות? איך ידביקו את הקצב שבו עולה הרצון? את האדם כל זה לא מעניין. הוא רוצה ריגוש, רעד ופכירה. הוא תופס מה שניתן לתפוס, ודוחק לכל מקום שאליו ניתן לדחוק. אם כך הדבר, על מה העלבון?
ובכל זאת – עלבון. בשלב הזה הייתי רחוק מאוד מהסמטה. לפתע הצטערתי שלא לקחתי איתי את הטמפון המעוך. רציתי מזכרת.
על מפגש בגינה הציבורית
ישבתי על ספסל בגינה הציבורית ואכלתי את ארוחת הצהריים שלי. מאחוריי המתינו בסבלנות ארבע או חמש יונים וסנאי אחד. שוטר גבוה בכובע-שוטרים מצחיק עצר לידי והצביע על הסנאי: “אתה לא מתכוון להאכיל אותו, נכון? זה מטרד אמיתי.” הוא לא חיכה לתשובה והמשיך הלאה. היו לו שיניים סוסיות. מעין השיניים הבולטות שניתן להסיק מהן את הגיל ואת המצב הבריאותי.
סנאי ויונים הם באמת מטרד. ואדם שיושב לבד על ספסל הוא מטרד גדול מהם. כך גם שתי הבחורות שישבו במרחק ממני, כל אחת על ספסל דהוי משלה. מטרד ומטרד.
קמתי וניגשתי לאחת מהן. היא אכלה כריך צמחוני ופירורים נשרו על מכנסיה. הסנאי הזדנב מאחוריי. “את לא מתכוונת להאכיל אותו, נכון?” הצבעתי על הסנאי וחשפתי שיניים. אמי תמיד אמרה לי, ויש לי גם עדויות מסייעות, שהחיוך שלי יפה.
התיישבתי על הספסל לצד הבחורה האוכלת ושאלתי אם אפשר לשבת. “כדאי לנער את הפירורים,” אמרתי והצבעתי על המכנסיים שלה, “לפעמים הם לא מתאפקים.”
היתה לי לפחות עוד חצי שעה של הפסקה. הייתי יכול לאסוף את הבחורה בזרועותיי (אמא תמיד אמרה שיש לי פוטנציאל לידיים חסונות, וחבל שאני לא מתמיד במכון הכושר). הייתי יכול לשאת אותה אל השיחים, לתת לסנאי ללקט את פירוריה, לכרוע ברך ולהציע לה את הירח, להפריח יונים, לעשות הכל, הכל, ואז להודות לה בנימוס ולצאת מהגינה. אמא אמרה שלא משנה מה – חייבים להודות.
“אני יכול לקחת קצת ולהאכיל אותו?” שאלתי אותה והצבעתי על הפירורים שעל ירכיה. היא סימנה לי שחתיכה גדולה של כריך נתונה בפיה. היא לא יכולה לדבר. עלי לחכות רגע עד שהיא תבלע. חיכיתי ואיתי חיכו סנאי וארבע יונים.
מסתבר שנדרשו לה שלוש-ארבע לעיסות מעבר למה שתוכנן מראש. עוד רגע, היא סימנה לי. קשה לבלוע גוש כזה בבת אחת. יכול להיות שקודם, כשקמתי לעברה, היא התרגשה וטעתה בגודל הנגיסה. אפשר לראות עליה שבדרך כלל היא עדינה יותר – אוכלת בנגיסות קטנטנות כדי לשמור על פה פנוי למקרה שמישהו ירצה לשוחח איתה. ארבע יונים הביטו בי בציפיה. העזתי ושלחתי את ידי לפירור שעל קצה הברך של הבחורה. הסנאי הרים את זנבו מאחוריי.
השוטר הופיע משום מקום. “אתה לא מתכוון להאכיל אותו, נכון?” אמר לי כאילו נפגשנו בפעם הראשונה, “זה מטרד אמיתי.”
“לא, אדוני,” אמרתי וקמתי. הבחורה סיימה ללעוס. הסנאי והיונים נמלטו לתוך השיחים.
תצלום: אריאל נשרי
