רקע[1]
בחודש יולי נערך בברצלונה ויכוח פומבי במטרה להכריע אחת ולתמיד האם הגיע הזמן שהאינטלקטואלים יפנו את מקומם מעל במת ההיסטוריה. בעד האינטלקטואלים טענה הפרופ’ רבקה ון-רבקה (הפרו”ר) וכנגדם דיבר האינטלקטואל-לשעבר חורחה הפלבאי, איש ברצלונה.
למי שהחמיץ ולמי שרוצה לחזור לרגעים הגדולים, אנחנו מביאים כאן את רשימותיה של הפרו”ר. נזכיר רק שהפרו”ר הפסידה כצפוי בוויכוח ונאלצה להגר למדינה נחשלת באפריקה. ככל הידוע לנו, בימיה הראשונים במולדת החדשה היא הצליחה לארגן ערבי תרבות למקומיים. לאחר מכן נעלמו עקבותיה.
הקדמה, מאת הפרו”ר
אני רוצָה לכתוב כאן איך התנהל הוויכוח שהוכרחתי לנהל מול חורחה הפלבאי, דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברצלונה, אשר החליט לפני שנתיים לשרוף את כל ספריו ולמחוק מהרשת את כל מאמריו. הוויכוח התנהל בחסות כפולה של המנהיג שלי ושל מנהיגו של חורחה. אני כמובן מעריצה ומעריכה באופן אישי את שני המנהיגים ונהניתי מההתחשבות הרבה שהפגינו בכל שלב בוויכוח.
כמו בכל משחק היה צורך לקבוע שכר ועונש. שני המנהיגים התחייבו לגרש משטחם את המפסיד. מכיוון שניחשתי את התוצאות, נפרדתי מראש מחבריי ובני משפחתי ושמתי במזוודה את מעט הזכרונות שלא רציתי להשאיר מאחור.
הוויכוח בברצלונה יצולם וישודר לרחבי העולם. מטרתו לבחון את השאלה, ואולי גם להוכיח סופית, האם אינטלקטואלים כמוני מהווים אבן ריחיים על צווארי החברה. האם אין בהם עוד צורך. הרי הרפואה מתקדמת, המדע והטכנולוגיה כבר פרצו את כל הגבולות, הפילוסופיה מבוססת, המנהיג שולט, השמש זורחת, השיטה פורחת ובני האדם חיים בשקט ובשלווה.
“אגיע לוויכוח,” נעתרתי מיד להוראתו של המנהיג, “ובלבד שתיתנו גם לי זמן מצלמה וזכות לדבר.”
“ניתן לך לדבר,” ענו לי, “בתנאי שלא תתקפי את המנהיג, את אנשיו או את דבריהם כיום ולאורך כל ההיסטוריה.”
אך הלא אין סיבה שאעשה דברים כאלה.
השלב המקדים
איפרו אותי, חיברו למיקרופון, העמידו ליד פודיום כמקובל בוויכוחים, ומולי קהל של כמה עשרות אנשים נרגשים, מצלמות וזרקורים. במרחק ממני עמד חורחה הפלבאי בחולצת טי פשוטה למראה. אות הפתיחה נשמע. שני המנהיגים נכנסו לאולפן והתיישבו כשגבם לקהל. הם יהיו השופטים ולהם כפתור שמשתיק את המיקרופונים של הדוברים.
חורחה הפלבאי פתח ופנה אלי: “האם יש לך דברים להגיד לפני שנתחיל בשאלות? אני עצמי לא רואה צורך להכביר מילים, כי כולנו יודעים למה את כאן ומה מוטל על הכף. כולנו יודעים שאת ואנשים כמוך הם נטל על החברה, וכי רק הכאה אמיתית על חטא וירידה ממגדל השן אל העם יכולה לשפר את מצבכם.”
עניתי: “איני יודעת למה דווקא אני נבחרתי לוויכוח, ולא חשבתי שאוכל לייצג כאן איש מלבדי. אך מכיוון שהמנהיג הטיל עלי לייצג אחרים, אייצג אותם כמיטב יכולתי.”
כאן נקטעו דבריי. אות הפתיחה נשמע שוב. הקהל הריע ומחא כפיים. הוויכוח התחיל.
האם יש בכלל צורך באנשי תרבות גבוהה ואמנות?
חורחה פתח:
“הנושא הראשון פשוט ואין טעם להתעכב עליו יתר על המידה. התרבות הגבוהה והאמנות מתבוססות כבר שנים רבות בבוץ. אין בהן עניין לציבור, מלבד כמה אניני טעם שמזינים זה את זה. הן מוּנְחות רק על ידי שיקולים כספיים קפיטליסטיים, בידי חונטה צינית של מבקרים ואנשי עסקים. העם רוצה תרבות אחרת – רגשית ולא צוננת, מבדרת ולא ‘אינטלקטואלית’. אין מקום להמשיך ולהעביר תקציבים לאנשי התרבות הגבוהה והאמנות, אין מקום לתת להם יד חופשית בקעקוע יסודות המשטר לצורך הנאתם בלבד. אין דבר חיובי אחד שיקבל מי שלומד ומתעמק באמנות ובתרבות, מלבד היכולת לנפנף בשמות היסטוריים ובמילים מסובכות. עשרות מדינות בכל העולם משגשגות ופורחות ללא אנשי תרבות אליטיסטים. צריך לבטל את כל תקציבי התרבות הגבוהה והאמנות ולהפנות אותם לעם.”
הקהל מחא כפיים ושרק.
עניתי:
“לא אתווכח איתך. אם המשטר לא רוצה בתרבות ואמנות, הרי שכך יהיה. תרבות שמטרתה לתמוך בדת או במדינה היא מובנת. תרבות לשם תרבות היא שגעון שאי אפשר להסבירו. היא כוח טבע. תעצרו אותה עכשיו והיא תתפרץ שוב בהמשך.”
ראיתי את שני המנהיגים מסתודדים. הם ציפו למאבק ולא לכניעה, והתלבטו אם לכפות עלי להתווכח. לבסוף אמרו משהו לחורחה הפלבאי.
חורחה סיים:
“ובכן, סיימנו וסיכמנו את הנושא הראשון. אני נותן לעצמי נקודה, ולך אזהרה – אם לא תתווכחי בנושאים הבאים, הדבר יירשם לרעתך, על כל המשמעויות שנגזרות מכך.”
מחיאות כפיים.
מגדל השן כופה ערכים על העם?
חורחה אמר:
“עתה אדבר בשם העם. אתם האינטלקטואלים מנסים לכפות עלינו את הערכים שלכם. אתם קובעים חוקים ומפעילים את מערכת המשפט תוך חדירה עמוקה לתוך הטריטוריה הפרטית של כל אחד ואחד ופוגעים בה. נראה לכם שאתם יודעים טוב יותר מהעם מה צריכות להיות זכויות הנשים והמיעוטים, איך צריכה המשטרה להתנהג ועל אילו עבירות לעצור אזרחים.”
אמרתי לו:
“אני לא יודעת מהו אותו עם שבשמו אתה טוען. יש אוסף אנשים, שאתה מחבר ביניהם בצורה אחת ואני בצורה אחרת. אתה בטוח שרק החיבור שלך הוא הנכון, ושהוא הופך אותך לנציג העם. אני לעומתך לא מתיימרת לייצג את העם.
“עשיתי שני ניסויי-מחשבה, ושניהם הביאו אותי לאותה מערכת מוסרית, שכוללת למשל הגנה על זכויות של נשים ומיעוטים, כפי שהזכרת.
“בניסוי המחשבה הראשון חשבתי על המוסר האוניברסלי, שאינו בהכרח זהה למוסר שאתה רואה כרגע בעיניו של הציבור הרחב. מוסר אוניברסלי שואל למשל, אילו הייתי נולד כאשה ולא כגבר, כשחור ולא כלבן, כעני ולא כעשיר, האם הייתי מסכים למצב העניינים הנוכחי? אני יכולה לשער שבעיניך שאלה כזאת היא לא לגיטימית. אדם נולד לתנאים מסוימים ועליו להסתגל אליהם. זה אולי מקור הפער בינינו. המוסר האוניברסלי מניח שהמציאות האנושית היא לא דטרמיניסטית, ושניתן להרהר בה ולשנות אותה.
“ניסוי המחשבה השני שלי התייחס לטובת הכלל. אין לזה קשר למוסר. מדובר בחשיבה תועלתנית לחלוטין. בכל מדד שתבחר – איכות החיים, רמת האושר, הרמה הכלכלית של מדינה – מחקרים מראים שלאורך זמן כדאי להעדיף את השיקולים שהצבת בצד שלי. כלומר, לתת זכויות לכל אדם באשר הוא.
“שני ניסויי המחשבה הובילו אותי, ואחרים כמוני, לקדם את זכויות היסוד שאת חלקן הזכרת.”
חורחה הפלבאי ענה:
“הנה הוכחת את הנקודה. אתם מנותקים מהמציאות ומתנשאים על העם. אתם מדברים על מתן זכויות לאדם, ובפועל כופים עלינו מערכת ערכים מעוותת שאתם המצאתם. אנחנו חושבים על ‘טובת כלל’ אחרת. טובת הכלל של העם ולא של היחידים. אם לעם טוב, גם לאנשים טוב. אם למנהיג טוב, גם לעם טוב. אתם נכנסים לחדר המיטות שלי ושולטים על כל מרכיב בחיי בעזרת אינסוף חוקים. אתם קובעים איך אתייחס לאשתי ולילדיי ומענישים אותי אם אני סוטה מדרככם. נמאס. נמאס לעם שנכנסים לו לנשמה.”
הקהל מחא כפיים. המנהיגים סימנו שאנחנו מתעכבים על הנקודה הזאת זמן רב מדי. שאלתי אם אוכל לענות וחורחה התיר לי תשובה קצרה.
כך אמרתי:
“אתה צודק. כל מי שקובע חוקים הוא בהגדרה אליטה מתנשאת. אלא שלא האינטלקטואלים קובעים את החוקים, אלא נבחרי הציבור. וההשפעה של אנשים כמוני נמוכה בהרבה ממה שנראה לך. החוקים מושפעים בעיקר מהרצון שלנו להיות חלק ממשפחת העמים, מהמדינות המפותחות, ולהיות דומים להם. אתה רומז לקונספירציה שאינה קיימת במציאות. אתה מייצר איש קש כדי שתוכל להסיט אליו את תשומת הלב.”
המנהיגים השתיקו את המיקרופון שלי. שוב נשמע אות התוכנית ואנחנו יצאנו להפסקת פרסומות. ביקשתי לקבל מים, אך הדבר לא הסתייע, כי הנה חזרנו לשידור.
אין ערך ללימודים?
אורות כחולים ואדומים ריצדו באולפן. הקהל קרא קריאות לא ברורות והרים את כפיו למעלה. המנהיגים הרימו יד וכולם השתתקו.
חורחה אמר:
“במשך שנים רבות אמרתם, ואנחנו האמנו, שלימודים והשכלה הם אולי הדבר החשוב ביותר בחיים. אף אני בזבזתי כמעט שלושים שנים מחיי בבתי ספר ובאוניברסיטאות. אך המציאות טופחת שוב ושוב על פניכם. תקצר היריעה מלהביא את הסיפורים על יזמים שהפכו מיליונרים מבלי שהשלימו אפילו את לימודי בית הספר, ומנגד דוקטורים שמתו בחוסר כל. אין שום טעם ואין שום ערך להשכלה רחבה. אדם צריך ללמוד את מה שנדרש לו לעבודה. אתם מכלים את זמנם של האזרחים ומבזבזים משאבים שחיוניים לתיפקודה של החברה.”
אני השבתי:
“אילו ידענו את כל התשובות אולי לא היינו צריכים לחפש אותן בעזרת המדע. כיום אנחנו אפילו לא יודעים את כל השאלות. החיפוש אחר שאלות ואחר תשובות דורש השכלה רחבה ועמוקה, כי במרבית המקרים הוא מסתיים בכשלון, או בתיאוריה שמופרכת מאוחר יותר. כסף ועושר הם מטרה חשובה, אך לגבי חלק מהאנשים הם לא המטרה הכי חשובה. לכן אין מה להשוות יזם לאיש אקדמיה. וחוץ מזה, השכלה רחבה מספקת הנאה גדולה במשך כל החיים גם למי שלא משתמש בה בעבודתו.”
הקהל צעק “בוז!”
חורחה צחק בלעג:
” מי שהתחביב שלו הוא למידה – שילך ללמוד, אבל לא על חשבון המדינה. כיום המדע והטכנולוגיה מתקדמים מספיק, ומי שרוצה לעסוק בהם לא צריך לכלות שליש מחייו בלימודים אינסופיים ומייגעים. יכול להיות שלפני מאה ומאתיים שנה גיששנו באפילה. היום אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים. הטכנולוגיה והמדע פורחים גם במדינות שבהן לא קיימת שכבה של אינטלקטואלים. כדאי שתפנימו. התמכרתם להשכלה כמו מסומם שלא יכול בלי הסם שלו. העם חכם מכם. העם יודע ששום דבר לא ייצא משנים של ישיבה עקרה מול תיאוריות מופרכות. לדעת לקרוא? בוודאי. ללמוד לעבוד בעבודה פרקטית ויצרנית? בוודאי. כל השאר הוא בזבוז שמוביל אתכם למחשבות הזויות ותפיסה מעוותת של המציאות.”
חורחה הפלבאי סיים והקהל השתולל משמחה. עשרות אנשים קמו על רגליהם, מחאו כפיים והחלו לצעוק ולשיר, כאילו השתתפו בהפגנה. ניסיתי לדבר אך לא שמעו אותי. המתנתי בסבלנות עד שהמנהיגים הפסיקו את הרעש. אמרתי:
“אני מרגישה שהמשחק לא הוגן. הבטחתם שאוכל לדבר ואתם לא מאפשרים לי לעשות את זה.”
המנהיג הספרדי השיב:
“את צודקת. הבטחנו וניתן לך. את גם טועה. המשחק לא הוגן דווקא מהצד שלכם. אתם ניסיתם וגם הצלחתם להשתלט על העולם. אתם לעגתם לנו. אתם התנשאתם. ועכשיו אתם מקבלים טעימה מהאוכל שאתם בישלתם. אין לכם מה להתלונן.”
שקט השתרר באולפן. ראיתי שהצופים מתמקדים לא בי, אלא במסך הגדול שמאחוריי. הצצתי וראיתי שם את פניה של בתי הקטנה, יושבת בין שתי שוטרות ואוכלת משהו. היא הסתכלה למצלמה בעיניים תמימות. הגיע תורי לדבר. פתחתי ואמרתי:
“אני מסכימה כמובן עם כל מה שאמרת ומעולם לא התיימרתי לומר אחרת. לא חשבתי שאני נציגה של מישהו, אך מכיוון שכולם מדברים איתי ומאשימים אותי בלשון רבים, אני מקבלת עלי את תפקיד הנציגה.
“בני אדם לומדים לאט ולכן משתנים לאט. מדע וטכנולוגיה מתקדמים בקפיצות ולא בקו ישר. הדלק שמזין אותם הוא החינוך וההשכלה. אם תצאו לנסיעה במכונית עם מיכל דלק מלא תוכלו לנסוע כמה שעות, אך לבסוף המכונית תתקע. כך גם בנוגע למדע ולטכנולוגיה. הרוב המוחלט של האנשים רק נוסעים במכונית. במקרה הטוב הם טכנאים שיודעים לטפל בגלגל או בפגוש. הדלק מגיע מההשכלה.”
חורחה התפרץ:
“האליטה שוב מציצה מתוך דברייך! ‘רוב האנשים מטומטמים ורק האליטה שלכם מניעה את העולם.’ ואחר כך תכחישו את הקונספירציות, תכחישו את ההשתלטות שלכם על מרכזי הכוח. את אפילו לא רואה עד כמה הדברים שלך חמורים ופוגעים.”
הקהל קרא קריאות הסכמה. האורות ריצדו, המוסיקה הלמה בנו ושוב יצאנו להפסקת פרסומות.
האם לא הגיע הזמן להגלות את האינטלקטואלים?
חזרנו. חורחה הפלבאי אמר:
“אני רוצה לפנות עכשיו למנהיגים שיושבים כאן איתנו ושומעים את הדברים. אני חושב שהתמונה שנגלית לעינינו מתאימה למה שידענו מראש ואין צורך להמשיך ולהעמיק בה. השאלה היא – אולי הגיע הזמן שהאינטלקטואלים יסיימו את תפקידם ההיסטורי. האם לא די לנו בעוולות וברוע, בהתנשאות ובבזבוז כספי הציבור שבהם הם מתמחים? העם לא רוצה בהם, והעם הוא הריבון. אם למדנו משהו מההיסטוריה, הרי שהאינטלקטואלים חותרים תמיד תחת המנהיג. הם לא-נאמנים מבטן ומלידה. האם לא הגיע הזמן להפטר מהם? ואל תבינו אותי לא נכון. אנחנו נהיה רחומים ונמחל להם על מעשיהם, נעלה אותם על ספינה או מטוס או מזרן-ים ונשלח אותם למקום אחר. מקום שבו יסכימו לסבול אותם: גרים בארץ נוכריה. ממגדל השן לאבק הארץ.”
הקהל מחא כפיים. המנהיגים הפנו אלי את מבטם בציפיה שאנאם את נאום הסנגור.
חשבתי רגע ואמרתי:
“כששוטרים ידחפו אותי לתוך מטוס, או כשחיילים יכריחו אותי לחצות גבול לא יהיה טעם לדבר איתם. הם לא יקשיבו. גם אתם לא תקשיבו, ולכן אגיד דברים שמטרתם אינה לשכנע אתכם. אלה דברים ריקים מבחינתכם, אך מלאי תוכן מבחינתי.
“אתם חיים בהווה, ובהווה יש לכם כוח. אתם מנכסים לכם את העם ואת ההיסטוריה כדי להגדיל את כוחכם. ‘העם’ שלכם חושב תמיד לטווח המיידי, בעוד האינטלקטואלים מגשרים בין ההווה לעתיד.
“כל יצור חי, כל בעל חיים, כל צמח, כל אדם, חייב לבחור בכל רגע בין ההווה לעתיד, בין הטווח המיידי והטווח הבינוני. אחרת לא ישרוד. אני יכולה לעבור מחר לגור במלון המפואר ביותר ולכלות את כל חסכונותיי בזמן קצר. האם ההנאה מהמלון שווה את שנות העוני שיבואו אחריה? ההווה והעתיד חייבים להתחשב זה בזה. ואצלכם ההווה גובר על העתיד. מבחינתכם אין טעם לייצר ידע חדש ולאגור אותו. כדאי לנצל את המאגרים הקיימים, כי הם גדולים מספיק. ועוד יותר מכך, מי שמייצר את המאגרים ואת הידע עלול להיות אויב פוליטי ולהחליש את כוחכם. ידע מפחיד אתכם. ומכיוון שאתם בעלי הכוח כרגע, שינוי מפחיד אתכם. הידע והשינוי בידע חייבים להיות תחת שליטתכם, כי הם מהווים איום.
“אותי ניצחתם. גם את שכמותי. המאבק יימשך ויתחדש ממש בקרוב, עם אנשים אחרים. הוא לא מאבק בין קבוצה אחת שאליה אני משויכת לבין קבוצה אחרת, ‘העם’, שאותה אתם מייצגים. המאבק נובע מעצם המחשבה האנושית. מן הרצון להיות חופשי מכבלים פיזיים ומחשבתיים. אין עבורי שום נחמה בכך שהמאבק יימשך בלעדיי או בכך שאתם מחלישים מאוד את המדינה ואת ‘העם’. ניצחתם, לפחות כרגע.”
חורחה הפלבאי פנה למצלמה בפנים צוהלות:
“ובכן, חברים יקרים, העם ניצח. הפרו”ר הודתה בכך בשידור חי. אם היה צורך בעוד עדות, כרגע קיבלתם אותה. הלאה האינטלקטואלים!”
האורות ריצדו, המוסיקה הרעישה, הקהל געש. אנשים קמו על רגליהם ורקדו לצלילי המוסיקה. שני המנהיגים נעמדו ונופפו בידיהם לפי הקצב. ניגשתי אליהם ומיד קפצו עלי שני גברתנים ענקיים. המנהיג סימן שיתנו לי להתקרב.
“תודה שהשתתפת בוויכוח.” המנהיג אמר ולחץ את ידי.
“למה רציתם שאשתתף? למה חשוב לכם לשמוע דעה של מי שאתם לא מעריכים את דעתו?”
“מעריכים מאוד.” אמר לי המנהיג. “אני יודע שלא תרצי לקבל הטבות כפי שנתנו לחורחה הפלבאי, ולכן לא הצעתי לך. אבל אם בכל זאת תרצי – נדבר.”
המנהיגים מיהרו לצאת החוצה לפני שהקהל האוהב יסתער עליהם. אותי לקחו הצידה ודרשו שאתייצב מחר בבוקר בתחנת המשטרה הראשית, במרכז ברצלונה. מתוך הערכה להשתתפותי בוויכוח הציעו שאביא את מה שנדרש לי לגלות ארוכה.
[1] מבוסס באופן חופשי על “ספר הוויכוח” של הרמב”ן, ובהמשך ל”מחווה לקטלוניה” של אורוול.
תצלום: אריאל נשרי
