מקס שטנר
מרצה ומומחה לבינה מלאכותית. כתב את הספרים "הצלחתם של מספרי הסיפורים"(2014) ו"לאן נעלמו שנות העשרים? הקברטים בברלין על רקע עליית הנאצים" (2020).

מדוע האח הגדול דורש שיאהבו אותו?

היתה נקודה אחת שלא לגמרי הבנתי כשקראתי את הספר 1984. במבט ראשון נראה כאילו המדינה האורווליאנית ונציגה "אובריאן" רודפים ומענים את הפקיד הזוטר וינסטון סמית' במטרה להפוך אותו לאזרח נורמטיבי וצייתן. אך לא, זאת איננה המטרה של אובריאן. הוא לא מחפש אזרח צייתן. הוא רוצה שווינסטון יאהב את האח הגדול. יאהב, כפי שאוהבים בת זוג (ג'וליה בסיפור). מדוע האח הגדול דורש שיאהבו אותו? ומדוע וינסטון נאבק כל כך בדרישה הזאת? מה אכפת לו לאהוב את האח הגדול, שאולי בכלל לא קיים? שיאהב אותו וימשיך בחייו. ואיך רומן דיסטופי, שנכתב כמשל (ולעתים פארודיה) על המציאות, הולך ומתמקד בסיפור אהבה בין אזרח לבין מנהיגו?

שיאו של סיפור האהבה מופיע בפסקה האחרון של הספר. בתום מסכת עינויים, ואחרי שווינסטון ובת זוגו ג'וליה בגדו זה באהבתו של זאת, יושב גיבור הסיפור ומתאהב:

הוא נושא את עיניו לקלסטר הפנים העצום. ארבעים שנה ארך הדבר עד שלמד לדעת מה טיבו של החיוך המסותר מתחת לשפם השחור. הו, אי הבנה אכזרית, בלתי נחוצה! הו, בן סורר ומורה שגזר על עצמו כלות מן הלב האוהב. שתי דמעות מהולות בג'ין גולשות משני עברי חוטמו. אבל הכל כשורה, הכל כשורה, אין עוד מאבק. סוף סוף ניצח את עצמו. אוהב הוא את האח הגדול.[1]

סוף מרגש לניסיונות חיזור שנמשכו שנים רבות. אפשר להגיד קתרזיס. מה קרה כאן?

ההסבר הנאיבי

רבים ניתחו את הספר כך: אדם בודד לא יכול להתמודד מול כוחה של המדינה הדיקטטורית. מנגנוני השלטון האפלים היכו בווינסטון שוב ושוב עד שנשבר. כפי שראינו במדינות כמו ברית המועצות או גרמניה הנאצית, המדינה ניצלה את כוחה כדי להנדס מחדש את האוכלוסיה. פוליטיקאים ופקידים קבעו מה האוכלוסיה צריכה לחשוב, והשתמשו בטכנולוגיה מתקדמת, בחקירות ובעינויים כדי ליישם את מדיניותם.  

לווינסטון, אדם יחיד, לא היה סיכוי. הוא הצליח להתמודד עם שטיפת המוח שהופעלה על כל האזרחים כחלק משגרת חייהם, אך משסומן והמנגנון פנה לטפל בו ברמה האישית, הוא נשבר.

אך שימו לב, השאלה המעניינת לא נוגעת לגורלו של וינסטון. הוא היה אבוד מרגע שסומן על ידי השלטונות. השאלה היא מדוע התעקש "האח הגדול" – ולא חשוב כרגע אם מדובר באדם אמיתי או בסמל של המדינה – שווינסטון יאהב אותו?

מחנות ריכוז, עונשין וחינוך מחדש, שהוקמו בדיקטטורות במהלך מאה השנים האחרונות, לא דרשו אהבה מאסיריהם. הם כוונו להרחיק מתנגדי שלטון (פעילים או פוטנציאליים) משאר האוכלוסיה, לשבור את רוחם ובמקרים מסוימים גם להכינם לחזרה לחברה ה"נורמטיבית". אנשי מנגנון שסטו מדרכם לא נשלחו למחנות כאלה אלא חוסלו. אורוול הכיר את "ליל הסכינים הארוכות" מ-1934, שבו הורה היטלר לחסל את ראשי ה-SA, הארגון שהוקם כדי להגן עליו ועל מפלגתו.

ובכל זאת, אובריאן מסביר לווינסטון:

"אין אנו מסתפקים… בכניעה גמורה. כאשר תיכנע לנו בסופו של דבר, שומה עליך לעשות זאת מרצונך החופשי. אין אנו מחסלים את הכופר משום שהוא מתנגד לנו… אנחנו מעבירים אותו על דעתו, אנחנו משתלטים על פנימיות מוחו, אנחנו מעצבים אותו מחדש…

אנחנו מעבירים אותו אל צדנו, לא לכאורה, אלא באמת ובתמים, בלב ובנפש…. אין אנחנו יכולים לשאת מציאותה של מחשבה מוטעית אי שם בעולם…"[2]

ובהמשך אובריאן אומר במפורש:

"שומה עליך לאהוב את האח הגדול. לא די לציית לו; חייב אתה לאהוב אותו."[3]

דבריו של אובריאן מפורטים ומפורשים, ובכל זאת משמעותם לא ברורה. אורוול מתאר את רצונו – כמעט תשוקתו – של המשטר הדיקטטורי להפוך את העולם למושלם. השליטה המוחלטת על מחשבותיהם של הנתינים הופכת לאובססיה. אך מדוע שמשטר ציני וכוחני ייתפס לנקודת חולשה אמוציונלית כזאת? מדוע שלא יחסל את הכופרים וייפטר מהם?

אפשר אולי למצוא כאן הדים לאובססיה הרצחנית שתקפה את המפלגה הנאצית כאשר החליטה לחסל את כל היהודים. ככל שהתקדמה מלחמת העולם, כך השקיעו הגרמנים מאמצים גדולים יותר באובססית "הפתרון הסופי" גם על חשבון המאמץ הצבאי, וגם כאשר היה ברור שהם עומדים בפני תבוסה. כמו הנאצים, כך גם האח הגדול אובססיבי לגבי המחשבות של נתיניו. בהקשר ההיסטורי ניתן אולי להבין את ההסבר הזה, אולם הוא עדיין נדמה כחלש.

ההסבר האלגורי

הסבר פשוט אחר מגיע מתחום הפרשנות הספרותית. אורוול, האינטלקטואל שאהב לחבוט באינטלקטואלים ולחשוף את הניתוק שלהם מהמציאות, הרגיש צורך לבעוט בקוראים רגע לפני הקתרזיס הנכסף, ולנפץ את האשליה שאולי התפתחה בהם:

"להכנס אל תוכך אין הם יכולים," אמרה פעם ג'וליה. אדרבא, יכולים ויכולים! "מה שקורה לך כאן קורה לנצח," אמר אובריאן בשעתו. אכן, דברי אמת. יש דברים, יש מעשים שעשית, שלא תוכל לחזור בך מהם. משהו נהרג בליבך; נשרף ואיננו, נצרב ונמחה.[4]

לווינסטון וג'וליה היתה תחושה כאילו משהו בתוכם יהיה חזק מכוחה המוחץ של הדיקטטורה. אורוול רצה להדגיש בפני קוראיו שמדובר באשליה. בסיפור האלגורי, כמו במציאות, מדובר בטעות. הדיקטטורה יודעת לחדור גם לאותה נקודה כמוסה.

אורוול רצה לטלטל את הקורא האנטי-דיקטטורי ולהניע אותו לפעולה. אל תחשבו, כך שידר אורוול, שהכל נגמר כשמסתיימים העינויים. אל תחשבו שווינסטון רק יאבד את אהובתו ויוכל לחזור לחייו הקודמים. אל תהיו שאננים: וינסטון יעבור למחנה השני. הוא ימיר את אמונותיו ואת אהבתו. לעולם אל תשקטו ואל תנוחו, אמר אורוול. הווינסטונים של העולם הם בשר תותחים. הם דוגמה לכוחו של "הצד האפל". התותחים של אובריאן יירו וייפגעו בווינסטונים.

בקריאה כזאת הסוף האלגורי של אורוול אינו בהכרח פסימי. מטרתו לטלטל. אפשר לקרוא אותו כמדריך מסוג "דע את האויב" – האח הגדול מתוחכם, אל תזלזלו בכוחו. אורוול, שנסע כזכור לספרד כדי להלחם בפאשיזם (במעין שילוב בין רצון לתיקון העולם לבין יצר הרפתקנות בנוסח המינגוויי), הבין שהמלחמה כנגד האחים הגדולים ארוכה והנצחונות בה קטנים. "1984" מתאר איפוא את מוראות המלחמה בדיקטטורים, אך לא טוען שלא צריך להלחם אותה.

צער גדול

ובכל זאת, יש כאן משהו עמוק יותר. אורוול עלה, במקרה או במודע, על מאפיין שחזר על עצמו ברוב המשטרים הדיקטטורים והפופוליסטים שהופיעו במאה השנים האחרונות: הרצון העז, למעשה הדרישה, של המנהיג שיאהבו אותו.

פחד ממנהיג כל-יכול הוא תחושה שנוצרת מאליה. הערצה מתעוררת אף היא באופן טבעי כאשר מדובר במנהיג כריזמטי, לעתים קרובות נרקיסיסטי, שמקיף את עצמו במערך תעמולה חזק. אך אנחנו מדברים כזכור על מילה חזקה הרבה יותר, "אהבה", שמכוונת אותנו לרגשות עזים, כמעט אינטימיים. 

כדי להבין את האהבה הזאת נחזור צעד אחד לאחור. וינסטון הסתכל על האיש עם "החיוך המסותר מתחת לשפם השחור" ואהב אותו. שנים אחדות לאחר פרסום הספר "1984", בשנת 1953, מת מי שהיה ככל הנראה המודל לאלגוריה של אורוול, יוסף סטלין. מנהיג ברית המועצות שהיה אחראי, ישירות ובעקיפין, למותם של כמה עשרות מיליוני אזרחים, הדיקטטור האכזרי שהרעיב למוות, כלא ועינה חלקים נבחרים מאוכלוסיית אירופה, קיבל את הכותרות הבאות בישראל:

"היום בשעה 12 בצהריים יובא למנוחות.. יוסף וויסאריונוביץ סטלין, מנהיגם הגאוני והאהוב של עמלי העולם כולו… בכל בית בברית המועצות… נערכים היום טכסי אבל… בכל – דומיית יגונים."[5]

ובמקום אחר:

"בעצרות אבל ברחבי הארץ [כלומר בישראל] התייחדו המונים עם זכרו של המנהיג האהוב. הצער הגדול והכאב העמוק שהשרה מותו…"[6]

נסייג ונאמר שהציטוטים נלקחו מ"קול העם", העיתון היומי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ו"על המשמר", בטאונה של מפ"ם. ועדיין, עוצמת הרגשות שהופגנה היתה יוצאת דופן ולא חזרה על עצמה ביחס למנהיגים אחרים. במודעת אבל שהופיעה ב"על המשמר" נכתב:

"מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול, אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת, בהלקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל…"[7]

מקריאת הטקסטים האלה ברור – היתה זאת אהבה. לא רק פחד והערצה. אהבה עיוורת, שמתעלמת בין השאר מהטיהורים הגדולים שערך סטלין עוד לפני מלחמת העולם השניה, ובהם נעצרו כמיליון וחצי אנשים (כאחוז מאוכלוסיית ברית המועצות באותה תקופה) וכמחציתם הוצאו להורג, ביניהם ראשי השלטון והצבא, סופרים, אמנים ומדענים.

אורוול הכיר את הטיהורים הגדולים של 1937-1938. הוא ראה איך סטלין סימן את לאון טרוצקי, היהודי שהיה מראשי המהפיכה הסובייטית, כבוגד שמסייע ומקדם את אויביה של ברית המועצות. סטלין הורה לרצוח את טרוצקי ואילו אורוול השתמש בו כאבטיפוס ל"עמנואל גולדשטיין", מקור כל הרע ב-"1984". אורוול הבין מה רואות עיניו, אולי בזכות היכולת שסיגל לעצמו להתרחק מהבון-טון ומהתנהגות-העדר של האינטלקטואלים. רבים אחרים נשבו בקסמיו של סטלין, העריצו אותו ולבסוף – אהבו אותו. כשסטלין מת ליבם נשבר באמת ובתמים.

פולחן האישיות של סטלין היה יעיל ופעל בעוצמה גם בישראל הרחוקה. אך מדוע ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות ברחבי העולם השקיעו מאמצים רבים כל כך כדי שאזרחים ולא-אזרחים יאהבו ויעריצו את סטלין?

תפקיד הפרזנטור במדינה המודרנית

מאז ומתמיד הוצבו בראש המדינות "פרזנטורים": מלך, קיסר, נשיא, ראש ממשלה. לעתים קרובות היו לפרזנטור סמכויות ממשיות. אולם לא פחות חשוב, הפרזנטור הוא האנשה של המדינה. תפקידו לכוון ולסנכרן את רגשותיהם של האנשים. אגב, אני משתמש במילה "פרזנטור" לא כתואר מזלזל, אלא כדי להדגיש את מהות התפקיד.

בתקופה הפיאודלית הווסאל היה מחויב אישית לסניור שלו, כחלק מהיררכיה מסודרת היטב שהתחילה מפשוטי העם והגיעה עד ראש הפירמידה. במאה ה-19, עם ההתפשטות המהירה של רעיון מדינת הלאום (למשל דרך כיבושי נפוליאון), הפער בין פרזנטורים לנתיניהם התרחב במהירות והיה צריך לגשר עליו.

מדינת הלאום ניסתה לגשר על הפער באמצעות מטאפורה: המדינה היא בדיוק כמו המשפחה שלכם, ואולי אף יותר מכך. הגנה על המדינה ועל סמליה היא הגנה על הבית, על הילדים. האזרחים הפטריוטים נדרשו לאהוב את מדינתם כפי שהם אוהבים את יקיריהם.

אך מדינת הלאום לא סתרה את הצורך בפרזנטור. מדינה היא מושג מופשט שקשה להתחבר אליו רגשית. לא היא תוביל אותנו לקרב ולא היא תגרום לנו להבין מי לנו ומי לצרינו. במדינה דמוקרטית כמו במדינה דיקטטורית, הקשר הרגשי הישיר בין המנהיג לבין כל אחד מאזרחיו הוא עדיין תנאי הכרחי להחזקה בשלטון.

אהבה בימי דיסוננס

במדינה שהמציא אורוול הנתינים התחלקו לשני מחנות. המחנה הראשון הוא ההמון הפשוט, ההדיוט, שהוא הרוב המוחלט. המחנה השני הוא אנשי המנגנון השלטוני, פקידי המיניסטריונים, השוטרים והחיילים, אנשי השירותים המיוחדים. מיד אראה מדוע האהבה לאח הגדול נדרשת כדי לשלוט בשני המחנות. אזכיר כי קיים מחנה נוסף, ובו המתנגדים האקטיביים של האח הגדול. לא נעסוק בו כאן.

אצל אורוול השלטון מקדיש את מירב מאמציו כדי לתעל את מחשבותיו של ההמון לכיוונים הנכונים. השפה (שיחדש) מותאמת שוב ושוב, ההיסטוריה משוכתבת באופן שוטף, חיי התרבות מוכתבים על ידי מיניסטריונים. בנוסף, ההמון משתתף בטקסים יומיים, שמציגים את השנאה לאויבי המדינה ("עמנואל גולדשטיין") ואת הנצחונות האדירים שמייצרת המפלגה השלטת לטובת נתיניה.

בעזרת הטקסים המפלגה שולטת במה שהיום נכנה בשם "האג'נדה התקשורתית". בעזרת כוחות השיטור היא מפעילה כוח בלתי מרוסן על מי שסוטה מהדרך הנכונה. דמותו של האח הגדול מוצגת על מסכים ובחוצות העיר, כמעין "אל פרסונלי" (כפי שקיים בדתות המונותאיסטיות) שיודע לבחון כליות ולב, להעניש ולתגמל. לכאורה מדובר במנגנון משומן שאי אפשר לנצחו. למעשה, יש בו שני חסרונות מובנים.

האחד, הצורך לתחזק מנגנון ענק ובזבזני, שלעולם אינו מספיק. תמיד יעלה הצורך לחדור עוד לתוך פרטיותם ומחשבותיהם של הנתינים כדי לנטר עוד בדל רעיון, שמא יש בו מן החתרנות. החסרון השני, שעליו מתעכב אורוול בספרו, הוא השינוי המחשבתי המתמיד שמתחולל במדינה.

תפישת העולם של המדינה מתעדכנת מדי יום והיא מושלכת בעוצמה על האזרחים. הנה כך תוארה המציאות היומיומית באחת משיחות העינויים בין וינסטון ואובריאן:

"מה אני יכול לעשות?" מילמל [וינסטון]. "מה אני יכול לעשות אם אני רואה מה שלנגד עיני? שתים ועוד שתים הן ארבע."

"לפעמים, וינסטון, לפעמים הן חמש. לפעמים הן שלוש. לפעמים הן גם זה וגם זה בעת ובעונה אחת. עליך להשתדל יותר, לא קל לאדם להיעשות שפוי בדעתו."[8]

אובריאן מתאר מציאות שמוכרת היטב לכל פרסומאי ולכל יועץ פוליטי. יום אחד מקדמים בעוצמה רעיון אחד ולמחרת מקדמים באותה עוצמה את הרעיון ההפוך. לפעמים מקדמים את שניהם יחד. הכל במטרה לייצר נרטיב ש"יסדר" את המציאות כהלכה במוחותיהם של הנתינים. שתים ועוד שתים יכולות להיות כל דבר, לא רק תוצאה מספרית, כל עוד הדבר משרת את המפלגה.

למפלגה אין ברירה אלא לשנות את הנרטיב בצורה תכופה. הן כדי להתאימו לשינויים שמופיעים במציאות (ולא נכנס כרגע לשאלה מהי המציאות) ועוד יותר בשל הצורך לרגש את ההמונים. המנהיג חייב לרתק אליו את תשומת ליבם של נתיניו, לבל יסתכלו ימינה או שמאלה. הוא חייב להיות מרכז העניינים והנושא המרכזי שעליו דנים בארוחות הערב ובשיחות החולין.

במצב כזה, של שינוי מתמיד בנרטיב, יהיו רבים שיתחילו לראות את הסתירות ולזהות את ה"פיגומים" שעליהם נבנים המסרים שמועברים אליהם. ההמון ההדיוט יסכים אולי להחליף את מחשבותיו ודעותיו מדי יום. ההמון המתוחכם יותר יקלע למצבים של דיסוננס מחשבתי ותחושה של אי נוחות, שהרי הוא כמעט בטוח שעד לא מזמן חשב את ההיפך הגמור. אנשי המנגנון השלטוני יהיו חשופים עוד יותר לדיסוננס המחשבתי. חלקם, כמו וינסטון, משנים ומעצבים את הנרטיב במו ידיהם. הזכרון הוא האויב המרכזי של המפלגה. וכאן נכנסת לפעולה האהבה למנהיג.

האהבה לאח הגדול מחפה על הדיסוננס המחשבתי, ממסכת ומקטינה אותו. אהבה מאפשרת לנו לחפות על פערים שמתגלים לפנינו. כך למשל, כל הישג קטן של ילדינו ממלא את חזינו בגאווה, ואילו את כשלונותיהם אנחנו מחלישים אות מתַרצים. האהבה שלנו למישהו אחר משנה את הדרך שבה אנחנו שופטים את מעשיו ודבריו.

בדיאלוג דמיוני שמתרחש במוחם של נתיני האח הגדול עולה המחשבה – רגע, אבל אתמול נאמר לנו משהו הפוך לגמרי. ומיד עולה המחשבה – אבל זה האח הגדול. אנחנו מעריצים אותו ולכן מאמינים לו. אנחנו אוהבים אותו ולכן לא נשפוט אותו על זוטות.

המשחק הציני והשנאה

אזרחיה של כל מדינה מודרנית חיים במעין "משחק ציני", שבו אנשים מכובדים מדברים בפנים רציניות על נרטיב שהוא לכאורה יצוק בבטון, ולמעשה מתחלף מפעם לפעם. במדינה הטוטליטרית של "1984" אסור לחשוף שמדובר במשחק.

וינסטון לא מוכן לשחק את המשחק הציני. הוא (או אורוול) חש צורך למחות נגדו ולשבור ולו במעט את החוקים. כאן שוב משמשת האהבה לאח הגדול כנשק נגדי. האהבה לאח הגדול היא גם שנאה תהומית ל"עמנואל גולדשטיין", הארכי-בוגד. מי שלא שונא את גולדשטיין עד כלות החושים לא יאהב באמת את האח הגדול. בפני האזרח מוצגות רק שתי חלופות, עמנואל גולדשטיין והאח הגדול, ורק אפשרות אחת: רגשות עזים. כגובה השנאה כך גובה האהבה.

השנאה מאחדת את ההמונים. היא גם מוכיחה להם שלא מדובר כאן בסיפורי סבתא. ישנם באמת אויבים, כמו גולדשטיין, ששונאים את האח הגדול, כלומר שונאים את המדינה, וחורשים מזימות וקונספירציות כנגדה.

הנה כך סיכם "מעריב" את הידיעה על מותו של סטלין:

סטלין… משאיר אחריו סימן שאלה גדול: ההיה מציל האנושות או עריץ; אדם עליון או רודן אכזרי… הוא פילג את עמי העולם לשני מחנות. מיליונים העריצוהו, מיליונים חירפוהו.[9]

לפי העיתון, סטלין הותיר בפני "עמי העולם" רק שתי אפשרויות, הערצה או חירוף, ושתיהן מערבות רגשות עזים ובלתי מתפשרים.

בהקשר הזה, הדרך היחידה לצאת מהמשחק הציני היא להפחית את עוצמת הרגשות. ההיפך מאהבה לאח הגדול (או לסטלין) אינו שנאה אליו, אלא אדישות. החשש הגדול של האח הגדול ואנשי המנגנון שלו הוא איפוא מאדישות. עם שנאה הם יודעים להתמודד.

האם יש טעם להתנגד לאח הגדול?

באחת משיחות העינויים מסביר אובריאן לווינסטון:

"שליטתנו [של המפלגה] על החומר כבר היא מוחלטת."

וינסטון מתקומם:

"מה פירוש יש לכם שליטה על החומר?… אין לכם אפילו שליטה על האקלים, או על חוק המשיכה, ויש גם מחלות, כאב, מוות…"

אובריאן עונה כצפוי:

"יש בידינו שליטה על החומר משום שיש בידנו שליטה על המוח. המציאות קיימת בתוך הגולגולת."[10]

בשיחות-העינויים אורוול מכניס את וינסטון ואת הקוראים למשחק לא הוגן. גם לנו, שאיננו נמצאים בתא העינויים, קשר להתווכח עם ההגיון של אובריאן. אבל מה אנחנו רואים כאן – האם מדובר בשיחה אגבית בין שני אנשים, על רקע העינויים שמופעלים על וינסטון, או שמא השיחה היא העינוי עצמו?

מטרתם של אורוול-אובריאן היא למשוך את וינסטון ואותנו לתוך משחק שבו לא נוכל לנצח. הם רוצים שנשלה את עצמנו שיש כאן באמת דיון. חשבו על אדם שרואה גל צונאמי שמתקרב אליו במהירות. אילו טיעונים רציונליים יוכל האדם לתת לצונאמי, כדי שלא יטביע אותו?

אובריאן הוא כמובן הצונאמי, ואורוול מעביר מסר לאינטלקטואלים הליברלים. וינסטון צריך להבין שלא מדובר באמת בדיאלוג, וכי אין שום דרך שבה יוכל, בעזרת מילותיו, לשכנע את המפלגה שהיא טועה. מילים וטיעונים לוגיים יכולים אולי לשמש כנשק, אך לא בסיטואציה הזאת.

הנה כך מסכם זאת אובריאן בעוד שיחת-עינויים:

"אתה עשית זאת!" התייפח וינסטון. "אתה הבאת אותי למצב הזה."

"לא, וינסטון, אתה הבאת את עצמך למצב הזה. זאת קיבלת על עצמך כאשר התייצבת נגד המפלגה."[11]

צונאמי היכה בווינסטון, והוא מנסה לנהל איתו דיאלוג. את המלחמות יש לנהל קודם לכן, כאשר הצונאמי נמצא עדיין הרחק בתוך האוקיינוס.

האם אפשר לנצח את דרישתו של האח הגדול לאהבה?

כדאי להזכיר כאן דמות ספרותית אחרת, שידעה להתמודד בהצלחה עם "אחים גדולים", גם כאשר נתפסה על ידיהם. מדובר בחייל האמיץ יוזף שווייק, מסיפוריו של ירוסלב האשק.

שווייק, סוחר כלבים שגויס בעל כרחו למלחמה שלא עניינה אותו, הבין את מה שנסתר מאורוול ומווינסטון: האח הגדול הוא אכן כוח טבע מרגע שנתפסת ברשתו. אין מה להלחם בו ואין מה להכנע לו. הוא פשוט שם.

שווייק הועמד שוב ושוב לדין על ידי קציני צבא ומפקדי משטרה. הוא הואשם, בין השאר, בעריקות, ריגול, התחזות, בגידה וגניבה. כך ענה לאחד מחוקריו:

שווייק נעץ את עיניו הכחולות הטובות באדם חסר הרחמים ואמר רכות: אם כבודו מבקש שאודה, אז אני מודה. זה לא יכול להזיק. ואם תאמר: שווייק, אל תודה בשום דבר, אני אכחיש ואכחיש עד לנשימתי האחרונה.[12]

מבחינת שווייק אין טעם להתנגד לשופטים, חוקרים ומענים. הרכות שלו והפטריוטיות האינסופית שהוא מביע נראים חשודים בעיני אנשי המערכת, אך אין להם כל דרך להוכיח שהוא מזייף אותן.

שווייק הוא איפוא הנגטיב של הדמות שיצר אורוול. יש לו דעות אנרכיסטיות מוצקות, אך מול שופטיו ומעניו הוא מקפיד למלא את עיניו בדמעות הערצה למנגנון, לעטות את פרצופו התמים ולהתחיל כל משפט במילים "מודיע בהכנעה". אובריאן יתקשה לקיים את שיחות-העינויים שלו עם אדם שמכנה את עצמו "אידיוט". דרוש לו יריב ראוי יותר. בניגוד לווינסטון, שווייק ידע תמיד להשיב כמה הם שתיים ועוד שתיים.

שווייק הוא יריב מתוחכם, כי קשה להפריד אותו מההמון שאמור להעריץ ולאהוב את האח הגדול. אך ליתר דיוק שווייק אינו יריב אלא שורד. הוא יודע לשרוד בתוך מערכת טוטליטרית שאיבדה את עשתונותיה, מבלי שיציע אלטרנטיבה רעיונית ובלי שיהווה אופוזיציה לשלטון. שווייק פועל לפיכך במקביל ובלי קשר לעולם של אורוול-וינסטון.

השעשוע של אובריאן

בתחילת הספר "1984" מתוארים שלושה אירועים מכוננים. תחילה, וינסטון מחליט לכתוב יומן, ובו הוא כותב בין השאר, שוב ושוב, "הלאה האח הגדול" (מילים אלה נחשבו בעיניו לדברי כפירה חמורים). לאחר מכן, וינסטון מזהה בחורה צעירה שראה הרבה במסדרונות המיניסטריון. הוא לא יודע את שמה (ג'וליה, כך נגלה בהמשך), אך מדגיש כי "לא סבל אותה מרגע שראה אותה, ואף ידע מדוע". לבסוף, וינסטון רואה את אובריאן, מבכירי המפלגה וחש אליו "משיכה עמוקה". וינסטון מאמין ש"שמרנותו הפוליטית [של אובריאן] אינה מושלמת." הוא בטוח שאובריאן חושב כמוהו.[13]

כפי שאנחנו יודעים, וינסטון טעה שלוש פעמים. ראשית, בכך שחשב שיוכל להעלות את רעיונותיו החתרניים על הכתב במדינה שמקדישה מאמצים רבים למעקב אחר אזרחיה. שנית, בכך שהיה בטוח שהוא לא סובל את ג'וליה, ואז התאהב בה. שלישית, בכך שהאמין כי חושיו חדים מספיק כדי לזהות את אובריאן כאופוזיציונר בפוטנציה.

במילים אחרות, וינסטון טועה לחלוטין בהבנת המציאות שסביבו. הוא לא יודע לקרוא אנשים ומפריז ביכולותיו. אין לו כישורים פוליטיים והוא חומר גרוע למחתרות ואופוזיציות. הוא לא מתוחכם כמו שווייק.

וינסטון הוא איפוא דג רקק. האח הגדול דרש שווינסטון יאהב אותו דווקא משום שמדובר באדם נאיבי, חלק מההמון שהתבלבל לרגע והחליט שמותר לו לחשוב ששתיים ועוד שתיים הן תמיד ארבע. לפיכך, ניתן להניח כי אובריאן הקדיש לווינסטון את שיחות העינויים מתוך שעשוע טהור. אפשר היה להעביר את החקירה לטיפולו של מישהו זוטר. וינסטון היה רק אפיזודה לא מעניינת בחייה של הדיקטטורה.


תצלום: ליאב עציון

[1] כל הציטוטים מהספר 1984 בתרגום ג. אריוך, עם עובד, 1971. כאן – עמ' 239.

[2] 1984, עמ' 204-205.

[3] 1984, עמ' 226.

[4] 1984, עמ' 233

[5] על המשמר, 9/3/1953.

[6] קול העם, 11/3/1953.

[7] על המשמר, 8/3/1953.

[8] 1984, עמ' 201.

[9] מעריב, 6/3/1953.

[10] 1984, עמ' 212.

[11] 1984, עמ' 219.

[12] מתוך החייל האמיץ שווייק, מאת ירוסלב האשק, תרגום רות בונדי וחיים איזק, זמורה ביתן מודן, 1980, עמ' 26.

[13] 1984, עמ' 11,12,18.