אוראל רבינר 
נולד ב-1983 ברעננה. בוגר תואר ראשון בהיסטוריה ומדע המדינה. למד קורסים במכון אבני. 

קולרופוב

* מבוסס על מקרה אמיתי. קולרופוביה (Coulrophobia) היא פחד מליצנים.

1.

אני מוקף בליצנים. ואני מפחד מהם. מפחד בגלל שהם ליצנים ויש להם רק דרך אחת לחשוב על העולם. אני חי את חיי ויודע שאם אי פעם יקרה לי משהו – הם יהיו שם בשבילי. רק הם. הם המשפחה והם החברים שלי. למי אפנה בשעת צרה? לליצנים שלי. וזה מפחיד.

הם מחייכים אלי תמיד, תמיד. הם אוהבים אותי כנראה. הם לא מפסיקים לחייך. אני שומע אותם מחייכים אלי בטלפון, אני רואה אותם מחייכים אלי כשאנחנו נפגשים לקפה. הם אוהבים אותי בלי שיצטרכו להתעניין בשלומי. הרי אם אצטרך אותם – פשוט אפנה אליהם ואבקש עזרה, לא? אפילו לא אפנה, פשוט אעלה איפה שהוא תמונה של פרצוף עצוב. הם יחושו לעזרתי.

2.

סיפור אמיתי. היה אחד בשם אֶמֶט קֶלִי. הוא היה ליצן מקצועי. מהמפורסמים שבליצני הקרקס של ארצות הברית. יום אחד, בעודו יושב ומחכה שיקראו לו לעלות לבמה, שמע צעקות. הוא ישב בוודאי באוהל קטן משלו, אולי בקרוואן פרטי. קלי היה אחד מהכוכבים. הסתבר שאוהל הקרקס הענקי עולה באש. בדיעבד אנחנו יודעים שמאה שישים ושמונה מהצופים נספו בדליקה. מאה שישים ושמונה. קלי, ליצן אמיץ, החליט להציל את מי שאפשר.

עכשיו דמיינו את עצמכם כליצנים, יושבים ומתרגעים עם כוס משקה, מדמיינים את תשואות הקהל שיגיעו עוד מעט. את שאגות הצחוק. את האהבה שירעיפו עליכם כשתצאו לזירה.

דמיינו שאתם כבר לבושים בבגדים מרופטים, עם פיאה וכובע מוזר. דמיינו שהנעליים שלכם ענקיות ומגושמות. קשה ללכת בהן, וזה מצחיק. הפה שלכם צבוע באדום מאוזן לאוזן. הפנים מרוחים בלבן. אתם ליצן מושלם ורק חסר לכם קהל. דמיינו שאתם שומעים צעקות. מה תעשו?

אמט קלי, הליצן האמיתי, שמע כאמור צעקות. הוא לא היסס, פרץ החוצה וראה את הדליקה הענקית. בתצלום מפורסם, שהפך אותו לגיבור, רואים אותו ממהר לכיוון אוהל הקרקס הבוער – בנעליו המגושמות, במכנסיו הגדולים ממידותיו. מתוך אינסטינקט שלח יד אחת שתשמור על כובעו המצחיק, לבל יפול. בידו השניה אחז דלי קטן ובו מים. 168 צופים עמדו למות בדליקה והליצן רץ להצילם עם דלי קטן של מים. מצחיק.

אמט הרגיש כנראה שמשהו לא בסדר. אולי היה זה היחס שבין גודל הדלי לעוצמת שריפה? הוא נטש איפוא את הדלי והמשיך לעבר האוהל הבוער. מכנסיו ונעליו גרמו לו כנראה ללכת לאט ובצורה מצחיקה. כובעו – ובכן, לא ידוע אם היה צריך להמשיך להחזיק אותו, או שהחליט לוותר עליו. כך דידה הליצן אל המערכה הגדולה. אנחנו נניח שגם אילו היה חושב להחליף את מכנסיו ונעליו ולוותר על הליכתו המצחיקה, וגם אילו היה נפטר מהדלי הקטן ומהכובע כבר כששמע את הצעקות – לא היה מצליח להציל עוד אנשים. גורלם נגזר, ליצן או לא ליצן.

3.

אתם יודעים מה מצחיק בליצנים? הכללים. ליצנים תמיד עובדים לפי הכללים. הם עושים את מה שהם חושבים שצריך. הם לא מתווכחים. צריך ללכת בנעליים מגושמות? הם הולכים. צריך לטאטא את זירת הקרקס באמצע ההצגה? הם מנקים. צריך לרוץ מהר ולהתקע בליצן אחר וליפול? הם רצים ונופלים ומיד קמים. וזה גם מצחיק וגם טרגי. כמו רכבת שדוהרת לתוך קיר.

אני מפחד מליצנים (לא מאמט, הוא מת מזמן). ואין לי מישהו אחר. אני מפחד, כי הם לא מבינים. הם מציירים את עצמם עם חיוך אדום ופרצוף לבן, לעתים גם דמעה על הלחי. ורק אני רואה שהם עומדים במרכז הזירה, ליד הפיל והנמר והאריה המאולפים עד כאב. הם מצחיקים ועצובים, אבל לא עבורי.

כי עכשיו קורה משהו בקהל ואיש לא רואה. קשה להבחין. הזרקורים מכוונים למקום אחר. ובכל זאת, בדל סיגריה הושלך. קצר חשמלי קטן התרחש. ריח כמעט לא מורגש של עשן החל להתפשט. ואולי היתה זאת הצתה מכוונת?

ומישהו דופק בדלת. אולי שליח? לא הזמנתי שום דבר ואני לא יכול לפתוח את הדלת במצבי הנוכחי – לבוש בפיג’אמה, מנוזל, חצי חולה. אם אשב בשקט הוא ילך.

4.

הוא לא הולך, האיש. בכל פעם שהאור במדרגות נכבה, הוא מדליק אותו מחדש. אם אציץ עליו, האם יוכל לראות שאני מציץ? הוא מחכה. מדי פעם מכה בדלת באצבע חלשה.

אני מחליט להציץ: הוא כנראה ליצן. אפו אדום ושיערו תלתלים קטנטנים. פניו לבנים וחייכניים מדי. הוא מחייך גם כשאיש לא מסתכל עליו (אף על פי שאני כן מסתכל עליו, אלא שהוא לא יודע את זה. כנראה).

אני צוחק על עצמי. המצאתי לעצמי מחלה, קולרופוביה, ועכשיו אני ממציא לעצמי ליצן. אני הולך ומשתגע. אני חייב להתעשת. מה עושה אדם שמרגיש שהוא משתגע? זה קל.

אני מקנח את אפי בדומיה כדי שאוכל לנשום נשימה עמוקה ולהרגע. יכולות להיות רק שתי אפשרויות. המוח המשתגע שלי חושב על אלפי אפשרויות נוראיות, אבל אנשים שפויים יבחרו רק בין שתיים: ליצן או לא.

לפי ההיגיון, יש אפשרות שהאיש בדלת הוא בכלל לא ליצן. אני מציץ שוב. קשה לדעת. יש אנשים שנראים כליצנים באופן טבעי. יש אנשים כאלה. אולי הוא רק רוצה להתרים אותי לאגודה למלחמה בסרטן. בדרך כלל שולחים ילדים קטנים. הפעם שלחו מבוגר.

כנראה שזה המצב. אני סתם היסטרי. אני הולך לשידה, מוציא את הארנק ובוחר ממנו שטר, שלא אצטרך להגיד לליצן לחכות רגע. בדרך חזרה אל הדלת אני עוצר ומתלבט. יכול להיות שהשטר לא מתאים. לפעמים, אם תורמים סכום גבוה מדי, כולם מרגישים לא נעים. לא צריך להגזים.

אני חוזר איפוא לשידה, פותח את המגירה, מוציא שוב את הארנק ומפזר את המטבעות שבתוכו. אני בוחר שישה, שמהם אפשר להרכיב לפחות עשרה סכומים שונים. אני רושם על דף את האפשרויות. ליתר בטחון אני לוקח גם את השטר והולך לפתוח את הדלת.

ליד המראה אני עוצר ומסתכל. אני נראה נורא. אי אפשר לפתוח כך את הדלת. אולי כדאי שאקנח עוד קצת את אפי, שאשים כובע צמר שיסתיר את השערות המעוכות, שאיישר את הגב הכפוף. אני מסתדר עוד קצת ופותח את הדלת.

5.

“אל תסתכלו לאחור, אל תחזרו לאוהל!” כך צעק הליצן. הרבה מהאנשים שהצליחו להמלט מאוהל הקרקס הבוער, גילו שהם לבד וניסו לחזור ולהציל את בני משפחותיהם. הליצן צעק את מה שחשב שצריך לצעוק. מאוד הגיוני לצעוק את זה. למעשה, אפשר לדמיין את מפקד ניידת הכיבוי שהוזעקה למקום לוקח לידיו מגפון וצועק כך לאנשים. הליצן תמיד פועל למופת. אין טעם להסתכן כדי להציל בני משפחה וחברים.

נחמד לגלות שמילים תקיפות, גם אם הן נאמרות על ידי ליצן, יכולות להשפיע על התנהגותם של אנשים.

6.

אני פותח את הדלת לכדי סדק ומציץ. האיש לא נמצא שם אך האור בחדר המדרגות עדיין דולק. אולי הליצן ירד קומה אחת והוא דופק על דלתות השכנים? אני הולך עד קצה המדרגות כדי להציץ. דלת הבית שלי נטרקת ברעש והאור כבה. אני עומד, בנעלי הבית הארוכות והמוזרות שלי, בבגדי השינה המסמורטטים, עם אף מנוזל ואדום ליד דירה מספר 5 ובידי שטר אחד ושישה מטבעות.

מצב מגוחך. במקום לרחם על עצמי אני מחליט לחייך.

7.

אמט המשיך לעבוד בקרקס עוד שנים רבות לאחר הדליקה. אני דפקתי על דלת דירה 5 בחיוך רחב ונחמד, כפי ששכן אמור לעשות. לא פתחו. חיכיתי קצת ועברתי לדירה 4. גם שם לא פתחו. מוזר. עשר בלילה והבניין ריק משכנים. המשכתי לדירה 3. כאן, בנוסף לחיוך הנחמד, גם נופפתי בשטר אל מול חור ההצצה. אולי הכסף יעזור. לא עזר. בדירה 2 פתחו את הדלת. זה היה הליצן שראיתי קודם. הוא נראה עייף מאוד ולא חייך כלל. “צריך מנעולן?” הוא שאל והוציא טלפון מכיסו, “יכול להיות שהוא עדיין באיזור.”

תוך דקות הגיע המנעולן ופרץ את דלתי. נכנסתי פנימה וקרסתי על הספה שבסלון. שכבתי במשך כמה שעות ובהיתי בתקרה. אין לי מוסר השכל או משהו חכם לומר. המציאות היא אוסף של פרטים קטנים שחייבים להתחבר זה לזה. לי לא המתינו תשואות הקהל ולא הייתי צריך לכבות דליקה. לכן המשכתי לשכב בסלון עד אמצע הלילה בנעליי המצחיקות ובבגדי המסמורטטים. ואז עברתי למיטתי ושכבתי בה עד שהגיע הבוקר. ואיש לא ידע.


תצלום: אריאל נשרי