א. יוחנן והשאלה הגדולה
אילו הייתם שואלים את יוחנן, הבחור בעל המבט הרציני שעובד אצלנו בבית הכנסת הגדול – בסדר, רגע, צודקים, לא נקרא לו “בחור” שמא ייפגע ויחשוב שאנו מזלזלים בו חס וחלילה. ר’ יוחנן הוא יהודי כבן ארבעים הנושא בעול פרנסתם של שבעה ילדים וחי עם אשתו השניה. זהו גבר שגופו נע באותה לֵאות השמורה לאנשים חשובים ממנו. בית הכנסת שלנו גדול ותקציב יש לו ויוחנן אחראי על הפקת האירועים לגברים, נשים וטף. לרוב לא תבחינו בו גם אם יחלוף על פניכם. אך אם אתרע מזלכם ומבטו ננעץ בפניכם תרגישו כאילו אשם גדול הוטח בפניכם. קרביכם יתהפכו, מיצי המרה יתססו, אבן ענקית תגול על לבכם ולא תוכלו להמישה. יכול להיות שאני מגזים. התחושה שלכם תהיה קצת פחות קשה. ובכל זאת, זה רֶבּ יוחנן שלנו וזה מבטו. ואם תבחינו בו, ואם המבט יינעץ, תרגישו חובה להגיד משהו. שהרי לכל אדם מגיע שחייו בעולם הזה יהפכו לגן עדן ולו ליום אחד. ואצל יוחנן אין גן ואין עדן. זה ברור בתכלית. לכן תהיו חייבים לשאול: “במה אוכל לעזור? אתה רוצה שאעשה בשבילך משהו?”
יוחנן מכיר את השאלה היטב ויודע איך להשיב לה. תחילה יענה בשאלה: “ומה היית יכול לעשות בשבילי, כבודו?” אז ישפיל את מבטו במבוכה מעושה וימתין. זאת משום שהסטטיסטיקה מחלקת את העולם לשני סוגים של מתעניינים: המלטפים והחטטנים. המלטפים צובטים בלחיו של ילד חמוד, מעתירים ברכות על ראשה של אשה הרה ומבטיחים ליוחנן עולם ומלואו. תמיד יש להם רשימה ארוכה של אחים ובני דודים, פקידי עירייה ורבנים, ועם כולם אפשר לדבר ממש בקרוב, וכולם יביאו ליוחנן פרנסה ואושר. למלטפים כאלה מוטב לענות בחיוך ולהגיד בעזרת השם, בעזרת השם, תודה, תודה ותודה. מייד הם ימשיכו בעיסוקיהם וישכחו מן העניין כולו, ברוך השם.
הסוג השני, אנשים החטטנים, הם מיעוט שבמיעוט, בטלים בשישים רבבות. הם יתעקשו וירצו לדעת מה רע לאותו יהודי, ר’ יוחנן, ומדוע הוא נועץ את אותם מבטים מלאי אשמה. האם לא די לו בשכרו החודשי ובחייו הארציים? אלה האנשים שכדאי להתאמץ ולהסביר להם. ולמענם הכין יוחנן נאום ארוך ומשכנע. דברים ישירים ומרגשים אשר, לצורך הרושם וההשראה, נפתחים ונחתמים בסיפור על הבעל שם טוב והעז החיגרת. כך התיכנון של יוחנן. בפועל, לפחות עד היום, איש מהשואלים לא השתייך לאותו המיעוט המחטט ומחטט בחייהם של אחרים, והנאום המשכנע מעולם לא הושמע בציבור.
ובבית כאמור שבעה ילדים ואשה שניה. רעש ומבוקה ומבולקה. הכסף במשורה אך הרגשות בשפע, וכמו אלף שדים מתרוצצים רצוא ושוב בין שני החדרים, נרדמים לפתע ושוב מתעוררים בבכי או שמא יצטרפו לבכיים של אחרים. ובין בכי לבכי נעמד יוחנן מול המראה הקטנה בחדר האמבטיה ונושא נאום שנקטע ללא הרף. ובבוקר, כאשר הוא מגיע לעבודתו בבית הכנסת, הוא נעמד שוב, והפעם מול המראה הגדולה בחדר השירותים, מציג את חלומו בפני דמותו החיוורת, ונותן לעצמו ציונים באופן הבא:
דצ”ך על שום מה? על שום שדיבורו צלול וכן. ועל כך גאוותו.
עד”ש על שום מה? על שום שעמידתו עקומה, דחלילית ושברירית. ולא נמצאה דרך לתקנה.
באח”ב על שום מה? על שום שדברי הנאום שלו נשמעו לו בלתי אמינים וחסרי בסיס. משהו חסר בהם, ובסתר ליבו שמח אולי יוחנן שהנאום לא נאמר עדיין לאדם אחר. יכול להיות שלא הגיע הזמן.
ב. יוחנן סבסטיה והעז החיגרת
מוזרות הן דרכי העולם. בהרבה מהן הלך יוחנן, שהרי כבר לא היה ילד. אך רק בזכות אחת מאותן דרכים קיבל את תפקידו הנוכחי. בבוקר יום קיצי, ואנחנו חוזרים כאן כמה שנים לאחור, כשעבר ליד בית הכנסת הגדול שממוקם אי שם במרכז הארץ, נחסמה דרכו על ידי ערימה של ארגזים. מפה לשם התפתחה שיחה עם האנשים שעמדו לצד הערימה. ומשם לפה סיפר יוחנן לרב בית הכנסת כי בשנת שבעים ומשהו, כאשר המתנחלים הראשונים עלו פעם ועוד פעם להתיישב בתחנת הרכבת של סבסטיה, בלב השומרון, הגיע אף הוא לשם כדי לעודד.
הרב, שגופו במערב אך ליבו בקצה מזרח, התרשם מאוד. “לא היה בכך רבותא,” ניסה יוחנן כדרכו להרוס את הרושם החיובי שיצר. “אמרו שצריך ללכת ברגל קילומטרים רבים בלב כפרים עוינים. אמרו שנצטרך לחמוק מהצבא. אמרו ואמרו ובסופו של דבר הגענו באוטו בפחות מחצי שעה. באנו, ראינו, אכלנו משהו וחזרנו הביתה.”
דבריו של האיש נפלו על אוזניים שכבר נאטמו. הרב משך את האיש, טפח על שכמו ואמר לו: “יהי מקומך עמנו!” והשאר – היסטוריה. “איש סבסטיה” החל לקרוא לו הרב, או בקיצור “סבסטיה”, ולפעמים גם “יוחנן סבסטיה”. הכל כדי לגוון את ביטויי החיבה לבחור הנחוש והרציני הזה.
אך נחזור לעניין השאלה ולנאומו של יוחנן סבסטיה. באחד מימות השבת אזר אותו יהודי עוז ופנה לרב. “יש לי דברים שאני מתאמן לומר,” הסביר, “אלה דברים חשובים, שמיועדים לאותו מיעוט מחטט. אך יש לי בעיה. אני לא בטוח בעצמי. פעם הייתי יותר נחוש. היום התרככתי.”
הרב הסכים לשמוע את הנאום. הם ישבו בחדר הקטן שבקצה החצר האחורית. חדר שהיה מלא במטאטאים ישנים, כסאות שבורים וקישוטים שנשארו מחג הסוכות.
“אני אתחיל בסיפור קצר,” אמר יוחנן, “הסיפור הוא על העז הצולעת שפגש הבעל שם טוב. אני מבקש טיפה סבלנות, כי אני אפסיק את הסיפור באמצע המתח, ואז אספר קצת על עצמי, ולסיכום אחזור לסיפור המקורי ואסיים אותו.”
הרב הביט בו בפנים חרושי קמטים ושתק. יוחנן הרגיש שאולי חצה את הגבול.
“אני מתנצל,” הוא אמר, “אני אספר את הסיפור על העז הצולעת במלואו, לא נעים לי להשאיר אדם כמוך במתח. אני אספר הכל ואז אמשיך לחלק השני, האישי. אני בטוח שתהיה מרוכז לאורך כל הדרך.”
הרב החווה בידו שיתקדם כבר הלאה, אל הסיפור. מן החצר נשמעו קולותיהם של המתפללים שעדיין לא הלכו לבתיהם. הרב רצה להספיק לדבר איתם.
“אני מתחיל,” בישר יוחנן, “אבל לפני כן אני רוצה רק לוודא. אתה מכיר את הסיפור על הבעל שם טוב והעז החיגרת? כי אם כן, אני אמשיך ישר לחלק השני. לא מכיר? אז אני אתחיל מההתחלה. דמיין לעצמך שחשיכה גדולה נופלת עלינו, ואנחנו שרועים על כר דשא רחב בקרחת יער מתחת לשמי כוכבים. אתה, כבוד הרב, יושב על כסא כבוד שסידרתי לך בקצה כר הדשא, שיהיה לך נוח. אני יושב על האחו וחש מדי פעם בנמלים שצועדות על רגליי. נחל קטן מרשרש באופק. יצול של כרכרה מטרטר על שביל עפר. והנה הסיפור על העז החיגרת:
הבעש”ט והעז החיגרת
זה סיפור ששמעתי מחבר, והוא שמע אותו באופן אישי מר’ נחום שגר פעם בירושלים ומשם הוא מכיר הרבה סיפורים. פעם אחת הגיע הבעש”ט לעיר גדולה והזמינוֹ גְביר לסעודה. באמצע הסעודה פלט הבעש”ט זעקה מרה ומיד חזר לשיחה כאילו דבר לא אירע. שוב זעק, ושוב חזר לדבר. הגביר ובני ביתו התפלאו מאוד אך הרגישו לא בנוח לחקור ולשאול ולכן רק הציעו לבעש”ט עוד ועוד משקאות ומיני תרגימה ופרפראות. והבעש”ט אוכל ושותה, אוכל ושותה ומדי פעם פולט זעקה, עד שהצטברו להן י”ג זעקות. הסעודה נמשכה לתוך הלילה ורק אחרי חצות עלו כולם על יצועיהם.
למחרת בבוקר פגש הגביר את איש אמונו, שאחראי על כל עסקיו ונותן לו דין וחשבון על כל מה שמתרחש. “אתמול בלילה,” סיפר איש האמון, “בעוד אתה מצוי בסעודה, קרו הרבה מאורעות מוזרים. ראשית, אחת העזים שלנו רצה כעיוורת ורגלה נתקעה בפינת אחד השולחנות שבחצר ומאז היא חיגרת.” והנה, הגביר חישב ומצא – הדבר קרה בדיוק בזמן הזעקה המרה הראשונה של הבעש”ט.
“לאחר מכן,” המשיך איש האמון, “עפה יונה והתנגשה בכרכוב. דקות ארוכות היתה שרועה על הקרקע עד שהתאוששה ועפה.” שוב חישב הגביר את הזמנים ומצא כי הדבר קרה בדיוק בזמן הזעקה המרה השניה של הבעש”ט.
כך המשיך איש האמון לגולל את מאורעות ליל אמש עד שהשתתק. “רק זאת?” שאל הגביר, “נותרה לי עוד זעקה אחת שלא הוסברה.”
“זה כל מה שקרה,” הבטיח איש האמון, “לא כיחדתי ממך דבר.”
מיהר הגביר והורה למשרתו הראשי לרכוב ולהשיג את מרכבתו של הבעש”ט שכבר יצא בדרכו לעיר אחרת. “מדוע זעקת את הזעקה האחרונה?” שאל המשרת הראשי את הבעש”ט, שהספיק להתרחק רק ב’ פרסאות מבית הגביר. הורו הבעש”ט ובני לוויתו על בטניהם הצבות ופניהם החיוורים. המשרת הראשי חזר אל הגביר ודיווח: “נראה כי אין כבוד הבעש”ט מורגל בהכנסת האורחים הנדיבה הנהוגה בביתך, אדוני, ולכן זעק.”
כאן השתתק יוחנן סבסטיה והמתין.
“זהו?” שאל הרב.
“זהו,” אמר יוחנן.
“הבנתי,” אמר הרב. “ובכל זאת, אולי תוכל להגיד בצורה ברורה יותר במה אוכל לעזור לך. מה אתה רוצה שאעשה בשבילך?”
“ומה היית יכול לעשות בשבילי, כבוד הרב?” שאל יוחנן באופן מוכני.
“תן לי לחשוב על זה,” ענה הרב, “בינתיים אני חייב לצאת לקהל ולדבר עם האנשים.”
יוחנן סבסטיה ב”ח
כמה ימים חלפו? מי יודע. יש מי שיאמר שבעה ויש מי שיאמר שמונה. הכל תלוי בשאלה האם לספור גם את היום שממנו הכל התחיל, כלומר “שבת, ראשון, שני, שלישי” וכן הלאה, או לדלג ולספור רק “ראשון, שני, שלישי” וכן הלאה. יוחנן התחבט רבות בנקודה הזאת ובינתיים המשיך לעבוד כרגיל ובפוגשו את הרב היו השניים מהנהנים זה לזה בראשם וממשיכים בשגרת יומם.
שוב הגיע יום השבת. יוחנן החליט לעשות מעשה. הפעם המתין עד שהרב התפנה משיחותיו עם חברי הקהילה וביקש לדבר איתו שוב. “משהו אחר, לא קשור למה שדיברנו עליו בשבוע שעבר,” אמר יוחנן.
“בלי עזים ויונים?” שאל הרב בבדיחות הדעת ומייד התעשת, “מתנצל, אל תענה לי…”
השניים התיישבו זה לצד זה. “אני רוצה להיות בן חורין,” פתח יוחנן, “ואני יודע שאין לי סיכוי. שאלתָ מה אני רוצה. זה מה שאני רוצה. ואני חושב שאני יודע מה תגיד לי. ומה אני אענה, ואתה תחזור ותסביר, ואני אנסה להתפלפל, ואתה תשיב לי בדברי חוכמה. אני יודע שכך יהיה. ואני אפרד ממך ואצא החוצה ואחשוב על דבריך בלכתי בדרך ובשוכבי לישון. אבל דבריך יהיו רק תרופה למחלה כרונית. אני רוצה להיות בן חורין.”
כאן, לפי הנאום שתורגל אינספור פעמים מול המראה בחדר השירותים, היה אמור הרב להתנגד לנחרצוּת שבדברי יוחנן, לנסות בכל זאת להגיד את דבריו. אך הרב שתק והמתין.
“זהו?” אמר לבסוף הרב.
“זהו,” אמר יוחנן. “היה לי עוד משהו להגיד למקרה שתתנגד לדבריי. אבל אתה שתקת.”
“הבנתי,” אמר הרב, “ואני זוכר את הסיפור שסיפרת על העז החיגרת, ויכול לנחש מה היית רוצה לעשות. אתה רוצה לעלות על מכונית, ולנסוע מכאן ב’ פרסאות. וכשאני אשלח אליך שליחים ואשאל מה קרה תגיד לי שאינך מורגל בהכנסת האורחים הנדיבה שלנו, ממש כמו הבעל שם טוב.”
“לא בדיוק,” חייך יוחנן, “למכונית הזאת אצטרך להכניס גם שבעה ילדים ואשה שניה, מהומה ורעש, בוקה ומבולקה. לא אוכל להשאיר אותם מאחור. וכשהם איתי לא אוכל להגיע רחוק. תמיד מישהו יבכה וירצה שאעצור.”
“אני מצטער,” אמר הרב, “כנראה ששוב לא הבנתי אותך. אתה בחור מעניין, סבסטיה, בחור שקשה לתהות על קנקנו.”
(כאן הייתי צריך אולי להשמיט את המילה “בחור” ולהחליף אותה במילים כמו “אדם” או “גבר” או “יהודי”. הרי אנחנו לא רוצים לגרום ליוחנן לחוש שהתנשאו עליו. אך אני מספר על הדברים כפי שקרו, בלי לייפות אותם, אפילו לא במעט.)
“אני רוצה משהו אחר,” ענה יוחנן, “אני רוצה שבכל פעם שאני נאנח משהו ישתנה בעולם. אנחה שלי – והנה יונה תתקע בכרכוב. אנחה – ודג יעלה בחכה. עז תהפוך חיגרת. כלב ינבח על הירח. אני רוצה שאי-חירותי תשתלט על התבל כולה. שמדענים יתחילו לחקור תופעות משונות שכמותן לא נראו, של עזים צולעות או יונים מתנגשות.”
“הבנתי,” אמר הרב, “אני חושב שאתה בחור מוזר. מלא חן, כמובן, והיית גם בסבסטיה. אבל מוזר. אני לא רוצה לשקר לך – אין שום סיכוי שתגשים את רצונך. אולי אתה צודק ולעולם לא תהיה בן חורין. אני לא אתווכח איתך. אך אין סיכוי, שום סיכוי, ואני אומר לך את זה בצורה הכי ישירה וברורה כדי לשחרר אותך מהחלומות ולהחזיר אותך למציאות – לעולם לעולם לא תשתלט עם אי-חירותך על העולם.”
הרב לא התאפק וגיחך. הוא מלמל כמה משפטים לא מובנים ויצא אל הרחוב. יוחנן נותר לבד בבית הכנסת. אנחה כבדה יצאה מחזהו, התגלגלה לתוך גרונו, הלאה אל פיו והחוצה ומילאה את החלל הגדול והריק, שם הדהדה במשך כמה שניות עד שנעלמה. בחוץ, ברחוב, החלו כלבים לנבוח על הירח. המוני יונים נתקעו בחלונות הבתים וצנחו לארץ. דגים קפצו מן המיים. במושבים החקלאיים שעוטפים את העיר נתקעו אלפי עזים בפינות השולחנות והחלו לצלוע.
תצלום: נטע גוב
