דורית פלג | מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא


זנון, תחרות הריצה:
האצן האגדי אכילס יצא לתחרות ריצה עם צב. מאחר שרץ הרבה יותר מהר ממתחרהו (נאמר, פי עשר; ונאמר, למען הפשטות, שהוא עצמו רץ במהירות של עשרה מטרים לשנייה), הניח לו לצאת לפניו, כך שהצב עבר מרחק של מאה מטרים לפני שפתח אכילס בריצה. ואולם, בזמן שעבר אכילס את מאת המטרים שלו – עשר שניות – התקדם הצב במטר נוסף; בזמן שאכילס עבר את המטר הזה, כבר עבר הצב עוד עשרה סנטימטרים, שעל אכילס היה לחצותם; עד שעבר אותם, הצב עבר עוד סנטימטר. לעולם לא ישיג אכילס את הצב; הדרך, על פי זנון, ארוכה לאינסוף.

קפקא, 'הכפר הסמוך':*
"סבי היה אומר, 'החיים קצרים להפליא. עכשיו, בזכרוני, הם נדחסים ומצטמצמים כל כך, עד שאני מתקשה לתפוס, למשל, איך אדם צעיר יכול להחליט לרכוב אל הכפר הסמוך ואינו חושש – גם בלי להביא בחשבון תקלות מקריות – שאפילו פרק הזמן של חיים רגילים, העוברים בשלום, לא יספיק בשום אופן למסע רכיבה כזה.' " 
המסע בהכרח לא יגיע לנקודת הסיום, על פי קפקא – כמוהו כפעולות-אנוש כולן – לא משום שהדרך היא אינסופית מטבעה, אלא משום שאנו, מטבענו, חדלי-יכולת.

הערת שוליים:
חרב מורמת מעל ראשו של כופר, מהפכן, מורה-דרך, בוגד, מורד, מונארך; חרב ארוכה ומעוקלת מעט, דקה, מלוטשת מאד; מורמת, ומונחתת על הצוואר הכפוף.
על פי זנון, לעולם לא תגיע, כי לעולם לא תחצה את אינסוף המרחקים המחולקים שוב-ושוב מחדש.
על פי קפקא, מסעה נועד מלכתחילה שלא להסתיים, אולי לא להתחיל; היא נתונה ביד אנוש. טִבעה כטבענו.
מה יהיה על החרב, איפוא? הלעולם לא תמלא את ייעודה? הלעולם תנוע, מרטטת, אי-שם בדרך, על פי זנון; או תישאר, מרטטת, בנקודת ההתחלה, מעוכבת-בהכרח, על פי קפקא? מה יהיה על החרב? מה יהיה על האסיר הכורע שם, פרקי ידיו כפותים בתנוחה המתבקשת, כבר ימים, שנים? האם לנצח ירטט בריטוט הלא-נמנע של הפחד, זה המוכר לכולנו, לקראת מגעה הקר-החד של המתכת? או שברגע כלשהו (אחרי ימים, שנים) יחדל לרטט? האם אפשר שפשוט יקום, ילך הביתה, יבקש מאשתו שתחתוך בסכין המטבח את החבל החורץ בבשרו? או ששוב ושוב תונחת ידו של התליין על עורפו, בכל פעם שיבקש לעשות כן? מה יהיה על התליין? מה יהיה על אשתו, המחכה לו לארוחת הצהריים? מה יהיה על ארוחת הצהריים? האם לנצח תישאר שם, בצלחת הפח או החימר, או – כדרכם של חומרים אורגניים – תירקב לבסוף ותושלך? הלנצח, אם כן, תלך אשתו של התליין לחנות המכולת, לירקן ולקצב לקנות מצרכים חדשים, לנצח תכין עוד ארוחת צהריים ועוד אחת, כדי שגם זו תירקב, תושלך ותוחלף?
לא. אף על פי כן דברים מסתיימים, פ' יקר. ארוחת הצהריים תיאכל. עצמות העוף יושלכו לפח, עצמות הנידון ייטמנו באדמה, או בבור סיד. דברים מסתיימים: בסנטוריום בקירלינג, עם דורה לצִדך, בכלא, בערוץ עמוק בשולי יער – עם קצת מזל, במיטה. רק הסך-הכל נשאר, מתאזן, כמו הפיסות המתחלפות על לוח משחק הגוֹ; והסיפור.

*'הכפר הסמוך' מתוך: פרנץ קפקא, "רופא כפרי", הוצאת עם עובד, 2000, בתרגום אילנה המרמן.



תצלום: נטע גוב