יונתן דורי | מבוא לכתב העת אורות, גיליון 7: קברט

לעולם הקברט הבוטה, הנואש, המתעקש לחגוג רגע לפני התפרצותו של הר הגעש הנאצי, התוודעתי לפני יותר מעשרים שנה. ישבתי בבית קפה, בקצה המדרחוב האפרורי של ירושלים, וחיממתי את ידיי על כוס שוקו חם.
אותו חורף היה קר מאוד, כרגיל. חלונות בית הקפה נתכסו בהבל נשימתם של הנוכחים. אבי ישב מולי ודיבר. אני לא זוכר על מה. המאמץ היה גדול להפיץ את החום מכפות הידיים שעל כוס השוקו הלאה, אל הגוף כולו. התקשיתי להתרכז.
הדלת נפתחה והִכניסה את החורף פנימה בצורה של רוח מקפיאה ואחריה איש. "לסגור! לסגור!" נשמעו הקריאות הרגילות. ירושלמים רגילים לקור אך לא אוהבים אותו. האיש נכנס לבית הקפה, ניער את מעילו וכמעט התיישב כאשר זיהה את אבי והתקרב להגיד שלום. כשנעשתה היכרות בינינו הסתבר שאני קורא אדוק של כתביו – הוא היה מחבר תשבצי ההיגיון שאהבתי לפתור בעיתון סוף השבוע.
שיחת הנימוסין התקדמה במהירות לקיצה, ואז עלה בראשו של האיש רעיון נפלא. "תהיו כאן בעוד עשר דקות?" שאל. אמרנו שכן. האיש פנה לאחור ויצא בדהרה מבית הקפה. כעבור כמה דקות חזר ובידו ספר ירקרק, תרגום לעברית של כתבי קורט טוכולסקי. "השאלתי את הספר מהחנות," אמר לי האיש, "אם תרצה את הספר – שלם לי ואני אשלם לחנות. אתה לא תתחרט. אם לא תרצה – אחזיר את הספר." לא הבנתי, ועד היום אני לא מבין, למה רצה שאקרא את הספר. אך כמובן שאמרתי שאני רוצה את הספר, ואבי שילם עליו.
וכך, בעוד האיש ואבי מדברים ונפרדים, וברקע נשמע קול הדלת הנפתחת והקריאות הכועסות "לסגור! לסגור!", צללתי לראשונה לתוך המערבולת התרבותית הסוערת של גרמניה הישנה, ששיאה בשנות העשרים של המאה שעברה. גיליתי טקסטים ורעיונות, שנשארו חדשניים ובוטים מדי גם היום, הרבה אחרי זמנם. למעשה, בירושלים של אז וכנראה שגם בזאת של היום, יזדעזע הרוב המוחלט של התושבים אם יחשף (חס וחלילה) לטקסטים כאלה.

הקברט ורוח הזמן
הקברט ומופעי הרביו היו מצורות הבידור הפופולריות בתחילת המאה העשרים. מופעים הועלו בכל הערים המרכזיות של אירופה והתפשטו ליבשות אחרות. מרבית הקברטים לא היו חתרניים ואף לא נהנו מאיכות ספרותית או תרבותית. הם הציעו בידור.
מופעי הקברט התעצבו לראשונה בפריז, שסיגננה אותם, נתנה להם את השיק הראוי, והפכה אותם (לפחות את חלקם) ממופע פרובוקטיבי לאמנות. כאשר תרבות הקברטים הגיעה לברלין, היא קיבלה אופי חדש: אפל, בוטה, גס, יפה בכיעורו. בשנות העשרים של המאה שעברה נקלעה ברלין למחול שדים פוליטי, כלכלי וחברתי ויוצרי הקברט נסחפו לתוכו. הקברטים של ברלין הפרידו והרכיבו מחדש את הזכר והנקבה, תמכו בפמיניזם אך גם במופעי עירום, לעגו למוסדות השלטון ושאפו לסדר עולמי חדש – והכל בעטיפה מוסיקלית קלילה. שהרי בסופו של דבר המופע חייב לבדר את הקהל.
רוח הזמן הסוערת העניקה עומק חדש למופעי הקברט. פרידריך הולנדר כתב המנון פמיניסטי: "תעיפו ת'גברים לאנחות / ותנו לנשים את המושכות!".* קורט שוואבך כתב את "שיר הלבנדר", שהפך להמנון ההומואים והתחיל כך: "מה אתם רוצים? זאת התרבות /  שקבעה שגבר הוא טאבו". מרסלוס שיפר העלה על הבמה שיר שהפך להמנון הלסביות: "הו, את הכי קרובה לי /  הו, את כל כך דומה לי!". קורט טוכולסקי כתב את המנון הקומוניסטים, "היום, בין אתמול ומחר".
אבל רוח הזמן היתה רוב הזמן הרבה יותר ארצית. בשיר טיפוסי, פריץ רוטר תיאר מזימה פתלתלה של גבר, שהחליט לרצוח את אשתו כדי לזכות בכספי הביטוח: "אני אסע עם קלרה / אל הסהרה, אל חיות הפרא / ולי זה די ברור ש- / מהסהרה קלרה לא חוזרת." מרסלוס שיפר סיפר על זוג, זכרי ונקבי, שהחליטו להחליף תפקידים והפכו לזכרית ונקבי. הנס צרלט סיפר על גברת מהוגנת, מהדור הישן, שחולמת לרוץ בתחתונים ועוד יותר מזה – "אני רוצה, אני רוצה / רק נשיקה אחת / מג'יגולו נחמד...".
ככלל, דמות האישה העסיקה רבות את יוצרי הקברט בברלין. מרלן (או מרלנה) דיטריך היתה הכוכבת הגדולה של התקופה, ועטתה על עצמה דמות שהיתה שילוב של פאם-פאטאל עם נוקשות גברית. הסרט שחשף אותה לעולם היה "המלאך הכחול" (1930), בו מתוארת כניסתו של מורה קפדן לעולמה הקרקסי של כוכבת קברטים כריזמטית. "מרגל ועד ראש אני באהבה / כי זאת מי שאני, וזהו" שרה דיטריך למילותיו של פרידריך הולנדר.

מרלנה דיטריך

באופן שאינו מפתיע, אחוז גבוה מאוד מיוצרי הקברטים בגרמניה היו ממוצא יהודי. בעיר מיינץ שבגרמניה מנציחים את זכרם של אומני הקברט הדגולים ברחוב מיוחד, בדומה לשדירת הכוכבים בהוליווד. והנה, מבין אומני הקברט שפעלו בתקופת רפובליקת ויימאר וזכו להנצחה במיינץ, כ-40% הם ממוצא יהודי.
השילוב בין רעיונות ליברליים-מהפכניים לבין האחוז הגבוה של יוצרים יהודים יכול להסביר את השנאה הגדולה של המפלגה הנאצית לקברטים. ככל שהמפלגה התחזקה, כך גברו ההתנכלויות וההפרעות למופעי הקברט. מרגע שהנאצים תפסו את השלטון (בתחילת 1933) נקטעה באבחה אחת סצינת הקברטים הפרועה והתוססת. יוצרים רבים ברחו, אחרים נתפסו ונרצחו. כמה מן היוצרים (הלא-יהודים) הצטרפו למכונת התעמולה הנאצית.

קברטים התקיימו לא רק בברלין. בוורשה אפשר היה למצוא למשל את קברט "קווי פרו קוו" (Qui Pro Quo) הפולני, ולצידו "עזאזל" ו"סמבטיון" היידיים. בוינה, בלודז', במינכן, וכמובן בפריז, הועלו מופעי קברט ורביו מדי יום. 
תל אביב של ימי המנדט היתה גם היא זירה למופעי רביו וקברט. הראשון למסד הופעות מסוג זה ולהוציאן מבתי הקפה אל התיאטרון היה אביגדור המאירי. ב-1927 הקים את תיאטרון "הקומקום", בסגנון הקברטים של הונגריה. אך החברה העברית המגוייסת והפוריטנית לא רצתה לראות את דמותה במראה שהציב לה המאירי. לאחר תקופה קצרה של פעילות פרשו שחקני "הקומקום" והקימו את תיאטרון "המטאטא", שהקפיד לא להתריס כנגד רוח העם. המאירי עצמו הגיע בהמשך לסף פשיטת רגל.

אביגדור המאירי

מדובר בתופעה שחזרה על עצמה. לקברט המתריס כנגד מוסכמות ומלעיג כנגד מוסדות המדינה לא היה מקום בתרבות העברית, לפני קום המדינה וגם אחריה. אלתרמן, כותב הטקסטים הפורה ביותר של הקברט העברי, לא רצה ולא העז לחזור על שגיאתו של אביגדור המאירי. גם עשרות שנים לאחר מכן, כאשר חנוך לוין העלה את הקברט הבוטה "מלכת אמבטיה" (1970) התגובות היו קשות. חלקים מהמופע צונזרו, והצופים הפגינו והתפרעו באולם, עד שהנהלת התיאטרון החליטה להוריד את ההצגה. לוין אמנם כתב עוד כמה קברטים, אולם התמקד מאז בהעלאת מחזות.
ובכן, מה לקברט ולירושלים? ומה לקברט ולתל אביב? מדינת ישראל, שהיא תמיד מדינה בדרך, לא ממש רצתה מופעים כאלה בתחומה. ואולי לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. לאחר שנות העשרים הסוערות הפכו הקברטים הבוטים לתופעה שולית. יוצרי הקברטים, אלו מהם שהצליחו לברוח מן הנאצים, העתיקו את אומנותם לתעשיות בידור אחרות, שם לא היה טעם להפריע את שלום הציבור. היו שפנו לתעשיית הסרטים של הוליווד ולברודווי. בהמשך הציעה הטלוויזיה מופעי רביו שהותאמו לקהל הביתי. הקברט של שנות העשרים והשלושים סיים את תפקידו ההיסטורי ונדחק לשוליים.
אבל – אנחנו יכולים עדיין ליהנות ממנו. למרות שחלפו כתשעים שנה, הטקסטים של הקברטים עדיין נראים רעננים וחדשנים. למעשה, חלק מהטקסטים המתורגמים המופיעים בגיליון זה יכולים היו להכתב היום. ההומור והסאטירה שבהם יכולים להתאים בקלות למאה ה-21.
הגיליון הנוכחי מכניס את הקוראים לאווירה הקברטית דרך קטעי קברט מקוריים, מסות, סיפורים קצרים, שירים, איורים ותצלומים. כמו כן אנו מציגים, לראשונה בעברית, תרגומים מגרמנית ומפולנית של שירי קברט משנות העשרים והשלושים. באתר האינטרנט של אורות תוכלו לצפות בביצועים המקוריים לשירים אלה.
וכאן נראה שכדאי לכתוב את המשפט שהפך לסמל. למרות קלישאותו הוא עדיין מפתה ונואש ומלא חיים – בואו לקברט!



*הציטוטים מתוך התרגומים שמופיעים בגיליון זה ובאתר האינטרנט של אורות.

איורים: אורי קרמן