נעמה רמות | מסה מתוך כתב העת אורות, גיליון 7: קברט

בין כוכבות הקברט ביישוב, היו אלו שהופיעו על הבמה בדמות הפאם פאטאל האירופית, והיו אלו שייצגו את אידיאל היופי הנשי הארץ-ישראלי, בדמות הנערה התימנייה.
ברכה צפירה, אסתר גמליאלית, שושנה דמארי וחנה אהרוני החלו את דרכן המקצועית על במות הקברטים "הקומקום", "המטאטא" ו"לי-לה-לו" ביישוב, וכשעזבו את התיאטראות הזעירים, המשיכו לקריירה מצליחה בארץ ובחו"ל. באותן שנים הגיעו לארץ שחקניות קברט מקצועיות, שברחו במהלך המלחמה ממזרח אירופה, ובארץ החלו מחדש – למדו עברית והופיעו בבתי הקפה והתיאטראות הזעירים בתלאביב. את הדרך אל הבמה סלל עבורן משה ואלין, האימפרסריו שגילה גם רבות מכוכבות הזמר התימני, ב"לי-לה-לו", תיאטרון הרביו שהקים בשלהי 1944. 
שתי הכוכבות של התוכניות הראשונות של "לי לה לו" היו שחקניות רביו מפולין – הלנה קיטייביץ ואירנה רוזינסקה.
הלנה קיטייביץ, שכונתה "לולה", נולדה בוורשה ולמדה במכון הממלכתי לאמנות התיאטרון. היא שיחקה בתיאטרון הלאומי ובתיאטרון הקאמרי, ברדיו ובהצגות רביו וקברטים בוורשה ובבוקרשט, לשם ברחה מפני הנאצים. כשהגיעה לארץ ב-1941 הופיעה על במת קברט סיפרותי פולני באולם "יאשה חפץ", ובארבע מהתכניות שהציג "לי-לה-לו" במהלך שנת פעילותו הראשונה. היא הופיעה גם ב"אהל", ב"אופרה הארץ הישראלית" ועוד.
אירנה רוזינסקה, שהחלה את דרכה המקצועית כרקדנית והופיעה על במות רביו בפולין וברוסיה, השתתפה יחד עם שושנה דמארי, כמעט בכל התוכניות שהציג "לי-לה-לו" בין 1944 ל-1947. רוזינסקה, כפי שכתב אחד מהמבקרים, היתה אמן שנולד לבמה, אמנית קברט אמיתית שהצטיינה במשחק, שירה וריקוד.
רוזינסקה ומתתיהו רוזין שרו את הפזמון "סטלה וגבריליקו" ב"לי-לה-לו", בתכנית "צחוק ללא תנאי" (1945). הפזמון, שנכתב במקורו בפולנית, בוורשה, היה להיט לפני המלחמה. אלתרמן עיבד את הטקסט והתאים את תוכנו למציאות הארץ-ישראלית והוא הפך ללהיט. לאחר שנים רבות החליף אלתרמן את "סטלה וגבריליקו" ל"מֵי לימון ואדון צלחת", והפזמון שב והצליח בתכנית "בשוק המציאות" בביצועם של אילי גורליצקי ויונה עטרי.
בתוכנית האחרונה בה הופיעה, "הטרקלין", ביצעה רוזינסקה את הפזמון "קנה לי עוד שמלה" (חפר-פרשקו) בדמות אישה ריקנית, "שהשמלה היא כל עולמה". היא שיחקה גם במחזה הזעיר "למה באת הנה" (מאת הבמאי יארושי) המתאר אישה המופתעת לגלות גבר זר בחדרה. הוא לא עונה על שאלותיה ואינו נבהל מאיומי האקדח בידה. כאשר היא משליכה לרגליו את תכשיטיה וכספה, הוא משליך לרגליה את רכושו היחיד, מצלמתו, ומוסיף לשתוק. כאשר היא מזמינה אותו להתקרב הוא מוצא לרגע מקלט לראשו בחיקה, וללא אומר ודברים נמלט מביתה. הביקורת שיבחה את רוזינסקה ששיחקה בטעם ובכשרון רב ומתוך הבלטה של רגשות שונים – בהלה, זעם, סקרנות, חמלה, חרטה ויצרים (קול העם, 18.12.1947).

בסוף המלחמה, בין השנים 1944-1945, הגיעו לארץ שתי שחקניות, זמרות קברט מקצועיות ממזרח אירופה: ג'ני לוביץ ומינה ברן. הן הופיעו בהרכב "צימוקים ושקדים" וב"פינתנו", במה לאמנות זעירה, יחד עם אלכסנדר יהלומי, מרדכי הילסברג, שמואל פישר ואמנים נוספים, פליטים מפולין – ב"קפה הוברמן" בטיילת, ובגינת מלון "סן רמו", על שפת הים.
ואלין בא לאחת ההופעות ביחד עם אלתרמן: 'שניהם פסקו: אלה אמני הבמה הזעירה, שהתיאטרון בדמם.' (דבר, 29.8.1979). ההופעות התקיימו בעיקר ביידיש. ואלין דרש שישירו בעברית וכך היה, בתחילה מתוך לימוד ושינון המילים מתוך אותיות לועזיות.
מינה ברן וג'ני לוביץ החלו להופיע ב"לי-לה-לו" במקום הלנה קיטייביץ שפרשה, ויחד עם רוזינסקה ושושנה דמארי. אלתרמן ווילנסקי, ה"גילברט וסאליבן" של "לי-לה-לו", התאימו להן את הטקסטים והמוסיקה. דמארי בקול האלט המלא והעשיר ובהיגויי המאפיין, התבלטה בשירים בסגנון המזרחי-תימני – ביניהם "גמליאל", "בכרמי תימן" , "מרים בת ניסים", שהפכו למזוהים איתה ולמרכזיים ברפרטואר שלה (לצד שירים מסוגים אחרים). קיטייביץ, ברן ולוביץ ביצעו פזמונים בסגנון יותר בינלאומי, סלוני. סגנון השירה וההופעה הבימתית היו בהתאם לסגנון השירים – שמלות ערב וכסיות ארוכות נוסח ריטה היווורת' מול שימלה תימנית רקומה כבשיר "מרים בת נסים".
*
ג'ני לוביץ (1912-1965), בת להורים שהיו שחקני תיאטרון יידי, הופיעה כבר כילדה בארץ הולדתה, רומניה, ובהמשך בפריז, פולין, יוגוסלביה ועוד. לוביץ הייתה זמרת קברט נוסח מרלן דיטריך. בשימלת ערב וצעדי טנגו, שיער חום ומבט מפתה, היא הקרינה חושניות וארוטיות. היא הציגה דמות של אישה אינטליגנטית, אשת חברה רחבת אופקים. בפזמון הסאטירי "בכל זאת יש בה משהו" (אלתרמן-וילנסקי, 1946), שאותו שרה ב"לי-לה-לו", מתגלגלת קינאה באישה יפה לאמירה על ייחודה של העיר הצעירה, חסרת ההיסטוריה והרצינות: תל אביב הקטנה וסגנון השירה הדיבורית-קברטית בבתי השיר הופכים לפזמון מתנגן. את "חביבי", שיר בסגנון הטנגו (פישר-עגן, 1945), ביצעה לוביץ בקפה-קברט "סמדר" ובהמשך ב"לי-לה-לו". 
צירוף האיכויות הנדיר שאפיין את לוביץ – יופי, כישרון וטמפרמנט – הפך אותה לחביבת הקהל והביקורת: 'אחרי הסקטש המוצלח "לא תרצח" זכינו לגולת הכותרת של התכנית: הופעתה של ג'ני לוביץ... זו היא שחקנית בחסד, המקסימה את כל הצופים לחלוטין וללא-מרפא... מאותו סוג החן, שאינו נלמד ואינו נקנה, והוא נחלתם של יחידי-סגולה.' (בת-לוי, דבר, 6.9.1946).
אף על פי ששיחקה בתאטרון "לי-לה-לו" כשנה אחת בלבד והשתתפה רק בחמש הצגות, בין סוף 1945 ל-1946, הייתה לוביץ לאגדה, ודמותה נחרתה בזכרונם של רבים. בכתבה שהתפרסמה ב-1979 ניזכר בה המבקר בגעגוע: 'אך דור-הבריגדה עדיין נאנח לשמע שמה של ז'ני לוביץ'. איפה את ז'ני לוביץ' – הסמל המיני הראשון, הפוריטני, של הישוב העברי בארץ-ישראל?' (עמנואל בר קדמא, ידיעות אחרונות, 27.8.1979).

למרות ההצלחה, עזבה לוביץ את "לי-לה-לו" וגם את הארץ. מודעה קטנה בעיתון "דבר" בישרה באפריל 1947 על קונצרט פרידה שלה באולם "אהל שם". היא המשיכה לשיר בתוכניות רדיו, וביולי נסעה ללונדון להופיע כאורחת "התיאטרון היהודי החדש". ב-1948 נסעה להופיע בתיאטראות יהודיים בארגנטינה ומשם המשיכה לברזיל. היא חזרה לביקורים והופעות בארץ בתחילת שנות החמישים, ובמהלכם, כך דווח באחד העיתונים, פגשה את בנה ששירת בצה"ל. בראיון שנערך עמה בעקבות אחד מהביקורים סיפרה לוביץ כי היא ובעלה, מיכאל מיכאלוביץ, הקימו תיאטרון יידיש בסן פאולו, והוא זוכה להצלחה בקרב האוכלוסיה היהודית בברזיל.

ג'ני לוביץ

אך ההצלחה דעכה ולוביץ נשכחה. בזמן מסע הופעות במדינות דרום אמריקה הגיעה יפה ירקוני לברזיל, להופעה בטלוויזיה בסן פאולו. שעה קלה לפני תחילת החזרה על התוכנית נמסר לה, כי כאשר תזמר את הזמר היידי "מאמאלע" תופיע ברקע דמות של אם המברכת על הנרות. באולפן הופיעה ג'ני לוביץ, שתפקיד הסטטיסטית נועד לה. לוביץ נדרשה גם להיות המלבישה של יפה ירקוני מאחורי הקלעים. '"המעמד גרם אי נעימות רבה לשתי האמניות," הודתה ג'ני לוביץ, מי שהיתה חביבת הקהל הישראלי בסוף שנות הארבעים, 'אלה הם התפקידים שאני ממלאה מדי פעם בטלוויזיה"... היא נעלמה מן האולפן לפני תום החזרה בטענה שהיא חשה עצמה ברע ואמרה ליפה ירקוני: "אני מקווה, יקירתי, כי תסתדרי בלעדי". היא לא הופיעה להצגה.' (מעריב, 4.9.1963). לוביץ נפטרה בגיל 53 בריו דה ז'נרו.
*
מינה ברן (1911-2010) שרה ושיחקה בהצגות בתיאטרון "לי-לה-לו" מסוף 1944 ועד קום המדינה. כל חייה הוקדשו לתיאטרון. היא החלה דרכה כשחקנית ומייסדת של קברט לפני המלחמה ועד גיל 95 המשיכה להופיע בתיאטרון היידי.
ברן (ברנהולץ) נולדה בפולין. היא הופיעה בלודז' בתיאטרון הקברט היידי "אררט". בביאליסטוק היא הקימה תיאטרון-קברט ביידיש. במלחמת העולם השנייה ברחה יחד עם בתה לברית המועצות, שם המשיכה להופיע כשחקנית וכזמרת והופיעה בתיאטרון-מיניאטורה עם דז'יגאן ושומאכר. ב-1944 היא גורשה יחד עם אזרחים פולניים אחרים למחנה באוגנדה, שם שיחקה בהצגות לילדים. בסיועה של משפחה יהודית הגיעה לקניה ומשם עלתה לארץ ישראל.
ברן הבלונדינית דמתה לבטי האטון ההוליוודית בטמפרמנט הסוער שלה. היא התבלטה בסגנון משחק גרוטסקי ובביצוע פזמונים סאטיריים. שניים משיריה הידועים, אותם ביצעה בקפה-קברט "סמדר" ובהמשך ב"לי-לה-לו", היו בסגנון הטנגו: "טנגו כפר סבא" (אלתרמן-וילנסקי, 1946), ו"ארצנו הקטנטונת" (פישר-גולד זהבי, 1947). לתוכנית העשירית של "לי-לה-לו" ("לא יותר מדי", 1947) כתבו אלתרמן ווילנסקי למען ברן את השיר "עכשיו עושים את זה מניילון". הניילון הפך ללהיט בימי מלחמת העולם השנייה, שבה גרם המחסור במשי לפיתוח תחליף בצורת גרבי ניילון.
בדומה לג'ני לוביץ, גם קיטייביץ וברן עזבו את הארץ בסוף שנות ה-40, אך בניגוד לה הן המשיכו בקריירה מצליחה במשחק ושירה. קיטייביץ היגרה מישראל לאנגליה, ונהגה לבוא לעיתים קרובות לביקורים והופעות בארץ, גם ברדיו, בשנות השבעים. היא הופיעה בלונדון, כמו גם ברחבי ארצות הברית וקנדה, וזכתה להצלחה ולהערכת המבקרים.
מינה ברן עזבה את הארץ והשתקעה בארה"ב. ואלין סיפר כי ערב אחד ביקר ב"לי-לה-לו" אמרגן יהודי מניו יורק. האמרגן התרשם מהמופע ורצה לערוך הצגה דומה בניו יורק. הוא שיכנע את מינה ברן, אלכסנדר יהלומי ומתתיהו רוזין לצאת לסיבוב הופעות כטריו. ואלין ניסה להתנגד אך האמרגן הבטיח לשחקנים סכומי כסף גדולים. הם תכננו לנסוע, להרוויח כסף ולחזור אחרי שלושה חודשים. אך המציאות הייתה שונה, ורק יהלומי חזר ארצה. רוזין, שרצה לשוב ארצה כבר בתחילת מסע ההופעות, נפטר בפתאומיות מהתקף לב. מינה ברן מצאה בניו יורק את בחיר ליבה ונישארה שם (מעריב, 14.5.1970).
ב-1949 הופיעה ברן בארצות הברית ברביו "שלום תל אביב". היא המשיכה להופיע ברחבי צפון ודרום אמריקה, יחד עם בעלה השני, בן בונוס. מרבית הופעותיה היו ביידיש, מתוך שאיפה לשמר ולהפיץ את תרבות התיאטרון היידי. היא הייתה ידועה בעיקר בתפקידים קומיים, והופיעה גם בסרטים, ביניהם הסרט "אנשים מושלמים" ("ללא רבב") עם רוברט דה-נירו, ב-1999. ב-2002 קיבלה ממושל ניו יורק פרס על מפעל חיים. כמו כן קיבלה את פרס "אובי" (האוסקר של אוף-ברודוויי) על משחקה במחזה "חלומות מתוקים". ב-2005 העלתה הצגת יחיד על חייה.
כיום מעטים אולי זוכרים את שמן, אך אירנה רוזינסקה, הלנה קיטייביץ, ג'ני לוביץ ומינה ברן הן חלק מההיסטוריה של הקברט בארץ, והן החוט המקשר בין סוף של עידן בקברט האירופי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, לתחייתו המפתיעה בתיאטראות הקברטים ביישוב, ערב הקמת המדינה.  


ביצועים לכמה משירי הקברט שהוזכרו במסה:

נתן אלתרמן: מי לימון ואדון צלחת (במקור סטלה וגבריליקו)

"סלחי לי, מי, לבי הנה! אני לוקחת אותו, צלחת. סלחי לי, מי, יפה כל כך את! אני סולחת לך צלחת..."


נתן אלתרמן, משה וילנסקי: מרים בת נסים (בביצוע שושנה דמארי)
"יש אבא מורי נסים, ירחם השם, ויש ניסימה האם ירחם השם, ויש נחמיה, גדליה, זכריה ועזריה - סלים, סעדיה, מיכאל, חנן, חנניה, וירוחם ורחמים, ברוך השם הם תאומים, והתינוק שלום הצוחק בחלום, ואני אחותו מרים, והחמור הקטן בלעם..."


שמואל פישר, אדמונד עגן: חביבי (בביצוע ג'ני לוביץ)
"חביבי, הכל עובר חביבי, אל נא תבכה חביבי, חבל על הדמעות..."


נתן אלתרמן, משה וילנסקי: טנגו כפר סבא
"הפרה גועה ברפת, נשמתי לך נשרפת, הכלבים קורעים שרשרת, נשמתי לך בוערת..."