ישראל ראבון / אבישי פיש | שני שירים מתוך כתב העת אורות, גיליון 7: קברט

השירים לקוחים מן הספרון "גרויער פרילינג" ("אביב אפור"), שיצא לאור בוורשה ב-1933. ראבון היה אז בשיא כוחו הספרותי: חמש שנים לאחר שפרסם את הרומן "הרחוב" ("די גאס"), שתורגם לכמה שפות, ושנה לפני פרסום הרומן "באלוט" (שם פרוור של העיר לודז'). רוח הקברטים שפרחו בלודז' ובוורשה באותה תקופה ניכרת גם בשיריו של ראבון. 


מַסַּע הַהַלְוָויָה

י"ג אֲדוֹנִים בְּמִגְבָּעוֹת קָשׁוֹת כְּפַח,
בְּנַעַלֵי לַכָּה, כִּדְיוֹ שְׁחוֹרוֹת,
וּבְמִשְׁחָה הַשְּׂעָרוֹת,
נוֹשְׂאִים דּוּמָם גְּוִויָּה,
עוֹרְכִים לָהּ לְוָויָה.

בְּי"ג מִגְבָּעוֹת קָשׁוֹת כְּפַח מַצְלִיף מָטָר,
מוֹחֶה אֶת הַפּוּדְרָה וְשׁוֹטֵף אֶת מִשְׁחַת הַשֵֹּיעָר,
הָאֲדוֹנִים הוֹפְכִים יְרוּקִּים וְחִיוְּורִים
כַּגִּיר.
דּוּמָם עוֹבֶרֶת הַלְּוָויָה בָּעִיר –

צַעַד אַחַר צָעַד
הַלְּוָויָה פּוֹסַעַת,
לֹא דֶּמַע, לֹא רַחַשׁ, לֹא צְלִיל,
רְחוֹב לִשְׂמֹאל, רְחוֹב לִימִין,
תַּחֲנָה סוֹפִית – בֵּית הֶעָלְמִין.

הַמֵּת – אָדוֹן נָפוּחַ,
פִּימָה וְכֶרֶס, שׁוּמָּנִים,
בָּאִים יְהוּדוֹנִים, מְמַשְׁמְשִׁים לוֹ
אֶת הַקּוּרְקְבָן, אֶת הַיַּשְׁבָן, אֶת הַפָּנִים.

חֲמִישָּׁה חֶבְרָה-קַדִּישָׁא, עַכְבָּרִים זְרִיזִים,
בַּחֲלוּקִים מְכַרְכְּרִים, מְפַזְּזִים,
מְקַפְּצִים בִּכְנוּפְיָה,
דּוֹקְרִים, צוֹבְטִים, הוֹפְכִים
אֶת הַגְּוִויָּה.

י"ג אֲדוֹנִים בְּמִגְבָּעוֹת קָשׁוֹת כְּפַח,
סוֹחֲטִים אִישׁ מֵעֵינוֹ דִּמְעָה אַחַת,
קַדִּים, חֲמוּרֵי סֵבֶר
וּמַשְׁלִיכִים אוֹתָהּ לַקֶּבֶר –

וְהַמֵּת הַגְּבַרְתָּן,
שְׂפָמוֹ מְטוּרְזָן,
שְׂעָרוֹ מְסוֹרָק,
סַנְטֵרוֹ חֲלַקְלַק,
גָּלוּחַ,
מָשׁוּחַ,
מִצְטַחֵק בִּמְּתִיקוּת, אַדְרַבָּא:
- תּוֹדָה רַבָּה!! 


הַסּוֹחֵר בַּחֲתוּלִים

אֶסַּע לְלִיוּטוֹמִירְסְק... יוֹצֵאת כְּבָר הָרַכֶּבֶת...
(וְהַנְּסִיעָה מַדּוּעַ? שֶׁכָּךְ אֵדַע צָרוֹת!...)
הָעֲיָירָה נִידַּחַת וּבוֹץ פּוֹשֶׁה בַּכָּל –
בָּרוּר. בָּרוּר כַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּפַלְתִּי עַל הָרֹאשׁ.

אַגִּיעַ אֶל הָעֲיָירָה, יִהְיֶה אָז יוֹם שֶׁל שׁוּק,
וִיהוּדִי יִטְפַּח לִי עַל הַשֶּׁכֶם בְּמִילִּים –
"תִּקְנֶה, אָדוֹן, כּוּסֶּמֶת? חִיטָּה מְלוֹא הַשַּׂק?"
- "אֲנִי? לֹא, לֹא כּוּסֶּמֶת... אֲנִי רַק חֲתוּלִים".

פְּצָצָה הוּטְּלָה בַּשּׁוּק: הִגִּיעַ אִישׁ מִלוֹדְז',
וְהוּא קוֹנֶה אֶת כָּל הַחֲתוּלִים בָּעֲיָירָה
וּבְטֶרֶם הֶרֶף עַיִן יָבוֹאוּ אֲנָשִׁים
וְיַתְחִילוּ לְהַצִּיעַ חֲתוּלִים לִמְכִירָה.

מִן הַחֲנוּיּוֹת, הַמַּרְתְּפִים וְהַמֶּרְחָץ
יוֹבִילוּ חֲתוּלִים חוּמִים, כְּתוּמִּים, בִּרְצוּעוֹת;
מִן הַסִּמְטָאוֹת, הַמַּחְסָנִים, מִבֵּית הַכְּנֶסֶת,
חֲתוּלִים שְׁחוֹרִים, צְחוֹרִים וִירוּקִּים וְעוֹד.

חֲתוּלִים שְׁמֵנִים, מְדוּשָּׁנִים, בְּרִיאִים, בְּרוּדִים,
בְּלוֹרִיוֹת בִּפְסוֹקֶת, בִּסְרָטִים וַעֲנִיבוֹת,
חֲתוּלֵי עֲנָק, כִּבְדֵי שְׂפָמוֹת כְּמוֹ נוֹצְרִים,
חֲתוּלִים עָפִים בָּרוּחַ וּמְרַקְדִים עַל הַזְּנָבוֹת.

כְּשֶׁיִּפּוֹל הָעֶרֶב עַל כִּיכַּר הָעֲיָירָה
וַאֲנִי בְּיָּם הַחֲתוּלִים בָּדָד נִיצַּב –
לִיוּטוֹמִירְסְק תִּבְהֶה בִּי בְּעֵינַיִים לְטוּשׁוּת:
"נוּ, מָה יִקְרֶה עִם הַסּוֹחֵר בַּחֲתוּלִים עַכְשָׁיו?"

וּשְׁעַת חֲצוֹת שְׁחוֹרָה אֶל הָעוֹלָם תַּגִּיעַ –
וְיִלְלַת צְבָא הַחֲתוּלִים שְׁחָקִים תַּרְקִיעַ –
אַחִים! הֵן זֶהוּ צְלִיל קוֹלָהּ שֶׁל בְּדִידוּתִי,
זוֹ הָעַצְבוּת אֲשֶׁר שׁוֹאֶגֶת בִּי, זוֹ תּוּגַתִי.

הַיּוֹם לְלִיוּטוֹמִירְסְק... וּמָחָר בָּצָּהֳרַיִים
אֵסְתוֹפֵף אוּלַי אֵי-שָׁם, בְּאֵיזֶה כְּפָר תָּלוּשׁ,
לְאוֹר יָרֵחַ אֲסַפֵּר מַעֲשִׂיוֹת לְאִיכָּרִים
סְבִיב לִמְדוּרַת-כָּבוּל בְּגוּף תָּשׁוּשׁ!



* ליוטומירסק, אליה מגיעים בשיר, שוכנת במרכז פולין ומרוחקת כ-19 ק"מ מעיר המחוז לודז'. במאות ה-13-19 ליוטומירסק נחשבה עיר. לאחר מכן התמעטה האוכלוסיה, ובעת כתיבת השיר כבר הפכה לעיירה קטנה. 



תצלום: אפרת גלעד