זהר איתן | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 7: קברט

פרק 15 מתוך מִגדלים, רומן בכתובים. דמויותיו העיקריות הן הילה ובֶּבֶּר, צעירה וצעיר מתל אביב, המתגוררים – ככל הנראה לבדם – במגדל ענק באי המלאכותי מנהטן שלחופי אבו-דאבי, לשם הושטה שארית הפליטה מפלסטין-א"י לאחר האירוע המכונה הרעש.


יוני 2017, שנתיים לאחר הרעש; המגדל הצפוני, האי מנהטן, אבו-דאבי
את תחרות התינוקות העולמית השנתית ערכו הילה ובבר פעם בשבועיים בערך ברחבת המעלית שב-G315, קומה אחת מתחת לג'יוורני. בין תחרות לתחרות היו התינוקות – כולם פרט לזוכה הגדול – מוטלים זה על גבי זה בערימה משמאל לפתח המעלית, ראש האבן המבוקע של הצייר הגדול מוצב מעליהם כשומר, כשהם מכוסים בשמיכה הפרחונית הכפולה עם הגדילים שנותרה ללא שימוש כשהושלכו יחד מטה, יומיים לאחר האֵמוּ, המשורר-הנואף יעקב וחברתו מיטל-אורטל. היה זה המשורר-הנואף עצמו – הרי עד הסוף כמעט נשא בכיסו שבעה וחצי ג'יגה של פודקאסטים היסטוריים – שסיפר בימיו האחרונים להילה ולבבר בקול מאַוושש וסדוק, נוטל הפסקות תכופות כדי לירוק אל תוך קופסת קציץ הבשר הריקה שלצדו, מתנת המארינס, על תחרויות התינוקות אשר, בצד תצוגות של חזירי בית ננסיים, כרוב אדום ורקמות טלאים, ליבבו לבבות רבים בירידים הכפריים של ניו אינגלנד והמערב התיכון במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 כולה, וגם הרבה אחר כך: לפחות, אמר המשורר ויָרק לקופסה, עד אביב 1917.
אבל עיניו של המשורר-הנואף אורו ממש, אורו אף שעות מעטות לפני שכבו, כשסיפר על גולת הכותרת של התצוגות, תחרות התינוקות הלאומית הגדולה במוזיאון האמריקני של הקרקסן המפורסם בארנום. הוא ידע אפילו לצטט בעל פה, עיניו עצומות וראשו נע מעלה-מטה בדבקות של חסיד מתפלל, את הקריאה האחרונה לאימהות מ-1863:
שבוע אחד בלבד!
שבוע אחד בלבד!
רק שבוע אחד!
פותחים באחד עשר במאי וסוגרים
בוודאות מוחלטת סוגרים
בשבת, שישה עשר במאי, 1863.
מהרו!
תצוגת התינוקות האמריקאית הגדולה!
תצוגת התינוקות האמריקאית!
תצוגת התינוקות!
שֶבּה

100 תינוקות יפהפיים
100 תינוקות יפהפיים
מאה תינוקות יפהפיים ואולי אפילו קצת יותר, לבד מהרבה
שלישיות!
שלישיות!
שלישיות!
(כלומר, שלושה פעוטות שנולדו יחד, הסבירה הקריאה האחרונה לאימהות)
ואף
תאומים ותינוקות שמנים!
האוסף הכי מיוחד
של
יפעת האנושות הצעירה
שקובץ למקום אחד
ולזמן
אחד
מעולם
עולמֵי

כל אלו (הסביר יעקב המשורר, מסב ראשו שוב אל קופסת הקציץ שלצד המזרן), אף שהוצגו בדרך כלל בצד אטרקציות חשובות ומפורסמות ביותר כגברת בעלת הזקן, אריות הים, הדוב שמשון, המשפחה המאושרת, או נחשי המפלץ האמיתיים, משכו את המוח והלב ועוררו ריגשה גדולה ורבה מאד. כשפסק להשתעל ונשימתו התייצבה שוב תחקרה אותו הילה בעדינות על החוקים, הכללים, וסדרי הדברים. מה שזכרה חודשיים או שלושה אחר כך, כשהתחילה להכין את התינוקות לתחרות העולמית הראשונה, הייתה תמונה של תשע או עשר אימהות – לפעמים לא היו אלו אימהות, אלא דווקא מטפלות כושיות עבות בשר בשביסים לבנים לראשיהן, ואילו האימהות עמדו ביציבה אדנותית ונוקשה ובחיוך מוטרד לימינן – יושבות בשורה על בימת עץ מוגבהת, ועל ברכיהן מצווח איזה דבר עטוף שכבות בד עבות ומרובות ("בד רב יותר מאשר במפרשיה של ספינת דייגים בינונית ממפרץ צ'ספיק", ציטט המשורר-הנואף יעקב מתוך ה-Boston Daily Examiner מה-23.5.1863), כשעיניו לטושות קדימה באימה ובפיו עיסה בצקית כלשהי, נושרת או נוזלת בלי הרף אל תוך כף היד הלבנה של האם הלבנה או, לחילופין, אל הכף השחורה של האומנת השחורה, הפרושה בתחינה לפני פיו. לחזהו של המצווח חובר בסיכה – סיכה שלעתים קרובות מאד, כך דימתה לעצמה הילה, איימה להתנתק ולדקור את היד הפרושה – שלט נייר שעליו הודפסו באדום ("בפונט אהרוניבולד 240", אמרה הילה לעצמה) מספר ואות, למשל D17. הילה לא ידעה מה משמעותה של האות, ולא הספיקה לשאול את המשורר-הנואף יעקב לפני שמת והושלך. גברים חמורי סבר במקטורנים שחורים עם זנב עברו לאט על פני הבימה, ידיהם משולבות לאחור, עוצרים מדי פעם ללחש זה לזה, להנהן בראשם, ולעתים גם לחייך – לחייך יחד עם ההנהון או תכף אחריו. מאחור, על שורות ספסלים שהתפרשו כמעט עד האופק, או למצער עד לים שנראה מרחוק (הילה לא ידעה איזה ים זה היה: אולי הים האטלנטי, חשבה, או האטלנטידי) ישבו הרבה אנשים אחרים, שפניהם התמזגו אלו באלו לפרצוף עגול וגדול, חד-עין, כשמיקדה בהם הילה את מבטם, ממש כמו באתר האינטרנט realopticalillusons_new.co.uk שראתה מזמן, יומיים או שלושה לפני הרעש, ועדיין קצת זכרה.
התינוקות, תשעה במספר, היו עשויים מִבגדים ומטלאי בגדים. אף שכל אחד מן המעפילים הורשה להביא למִגדלים רק מזוודה קטנה אחת, הרי כשהתחילה הילה להכין את התחרות העולמית היו כבר הרבה מאד בגדים נטולי בעלים פזורים בחדרים. הילה מעולם לא למדה לתפור: אל הבגדים דחסה גרביים, קרעי לבנים, ולפעמים שבבי נייר שייצרה בסבלנות רבה מדפי ההדרכה של המארינס לדיירים, ואז קשרה מכנס אל שרוול ושרוול אל מכנס, שוב ושוב, לסבך כדורי, שני כדורים לתינוק: ראש וגוף. את הפנים, פה עיניים אף אוזני-סיר אניצי שערות כשל מקס או מוריץ (היא כבר לא זכרה מי מהשניים), ציירה תחילה במשחת שיניים ואחר כך, כשהתייבשה המשחה ונשרה, בשיירי העיסה החומה שסיפקו חובשי המארינס לנגועים המתגרדים בשלבים הראשונים של המחלה, ובשאריות העיסה הלבנה שהחליפה את העיסה החומה בשלבים האחרים, שבהם הגירוד הפך לכאב והכאב – כך סיפרו ההולכים למות ברגעי ההפוגה המעטים – לאור. אור די גדול, אמרו, אבל לא ממש לבן. לבן זה אחר כך.
כשהיו התינוקות כולם מוכנים – כדי להחזיק הכול יחד וליצור בסיס לגפיים נעצה הילה בכל תינוק תייל שקצצה מן המחסום שבקומה 301 וגררה ארבע עשרה קומות למעלה, סבוך בפקקים שלה, בלי להיפצע אפילו פעם אחת – הייתה הילה לאם, לתשע אימהות. היא עברה מכיסא לכיסא, כלומר מתיבת מציות אחת לאחרת (קודם סדרה את התיבות בשורה במבואה, מאזנת בדיוק ובסבלנות תינוק סמרטוטים-תיל-ומשחות מעל כל אחת מהן), מתיישבת, שולפת את הפקקים מרגליה ומטילה אותם בנקישה לרצפה, נאנחת ממש כמו אימא אמיתית, מניחה את הדבר-תינוק על ברכיה (לפעמים הבחינה רק בסוף, כשעמדה לעבור לתיבה הבאה והתכופפה להרים את הפקקים, שכדור הגוף היה למעלה וכדור הראש למטה, מנסה לינוק מן המקום הלא נכון בגופה), ומביטה בציפייה אל בבר הגוחן מעליה, כוכבי נייר לבנים בידיו. ואילו בבר, בעזרת הטוקסידו ועניבת הפרפר שמצא במזוודה של הקוסם הרוסי הזקן השיכור שמת, הפך כל כולו לגברים המחוייטים, הגוחנים כאווזים או כתרנגולי הודו מנקרים אל כל תינוק ותינוק לבחנו, ידיהם שלובות מאחורי גבם וראשם כפוף אל חזה האם או האומנת, נוגע-לא-נוגע (ככה זה עוד יותר נעים, חשב בבר, עוד יותר נעים אפילו מאתמול) בפטמות. "לא בדיוק כמו תות, אבל דומה" אמר בבר לעצמו, ואחר כך אמר שמזמן שכח כבר איך זה מרגיש ואיך זה נטעם, התות.
"עכשיו תעבור לפניהם, מימין לשמאל, ותשים עליהם כוכבים. מי שהכי הרבה כוכבים זה מקום ראשון. מי שמקום ראשון מקבל משפחה," אומרת הילה לבבר.
בבר עומד לפני הילה, שעל ברכיה שני כדורי הבגדים הקשורים בתייל, ארבעה שרוולים צמודים אליהם. הילה מסובבת את ראש התינוק אליה, פותחת כפתור בחולצה, חולצת גבר כחולה גדולה ממידותיה, עדיין מגוהצת, שהוציאה מן המזוודה של הקוסם הרוסי השיכור הזקן חודשיים אחרי שהוטל מטה, ותוחבת את כדור הטלאים פנימה. "תינוק מאד מאד מתוק," אומר בבר ומלטף, קצת את הטלאים וקצת את החולצה הכחולה. הוא מנסה ליישר אצבעות כדי לגעת במה שמעבר לה, לחולצה, לגעת שוב בתות. "כן," אומרת הילה, "תינוק מושקע-מושקע." היא שולפת את ראש הטלאים מן החולצה, וגם גרב שחור אחד שנשר ממנו, מחוררת במקום של הבוהן, זורקת אותם לאחור, מהדקת שוב לרגליה את הפקקים, שגם עליהם, היא שמה לב עכשיו, מתוחים גרביים שחורים, ועוברת שמאלה, לתיבה הבאה. בבר מתכופף, מרים את כדורי הטלאים המתפוררים – גם הוא כבר לא בטוח איזה מהם הוא הראש ואיזה הגוף – ומדביק בדיוק באמצע, בין הראש לגוף, כוכבים לבנים על רקע כחול שגזר אתמול מפוסטר של USAID, אחד מתוך עשרות שמצא, מגולגלים לגליל ענק, בגומחה שמעל לשירותים של 312.
לחמש-אֶף תשעה כוכבים: הוא מקום ראשון. "יש לו אף כמו של הציפור הזאתי," אומר בבר. "זה לא אף," אומרת הילה, "בא נעשה לו אווירון." בבר והילה תופסים את התינוק חמש-אֶף בשתי ידיו – ואולי אילו רגליו – כשהם נזהרים שלא להידקר מקרעי התייל הבוקעים כטפרים שלוחים מקצות השרוולים. "א-ווי-רון", "א-ווי-רון", הם מניפים אותו מעלה ומטה, פעמים הרבה, עד שהראש מתנתק מן הגוף ונופל; ואולי היה זה הגוף שנפל, מותיר אחריו את פיגומי התייל החדים. הילה נשרטת: קצת דם, רק קצת דם. היא מהדסת אל השירותים, שלוש קומות מתחת, גוררת אחריה ברצועה של חזיית כותנה כתומה שבקעה לפתע ממצחו את ראש התינוק הערוף. "אני כמו ילדת הזאב ההיא, קאמאלה או פאמאלה," עובר בה זכרון קריאה  רחוק. בבר נשאר מאחור, מנסה לסדר את שמונת התינוקות שנותרו בערימה אחת ולייצב את ראשו של מונה מעליהם. "היה צריך לזרוק אותו למטה דרך המקום," הוא חושב, "אבל זה מדי צר שמה, וגם יחסום את כל הגבוהים. את כל הגבוהים של הסאונד." הילה מניחה את זרועה המדממת, מתוחה מעלה, מתחת לברז, ורק אחרי שניות ארוכות שמה לב שהמים אינם זורמים.
ב-ב-ר , היא צועקת, ראש התינוק נגרר אחריה, מתפורר והולך. ב—ב—ר! 



תצלום: יורם קופרמינץ