משה צימרמן | מסה מתוך כתב העת אורות, גיליון 7: קברט

לקברטיסט מקצוע מסוכן. אמנם דומה תפקידו לזה של ליצן החצר הקלאסי, מי שנהנה מ"חירות הליצן", דהיינו: מותר לו לומר דברי ביקורת האסורים על אחרים, אך הוא פועל בעידן המודרני שאינו מקנה לו הגנה מפני חמתו של השליט. זאת, מכיוון שבניגוד למונרך או לאציל מן הסוג הישן, העריץ (כולל הרוב העריץ) מן הסוג החדש רואה מעל לכל את הסכנה שבתפקיד ליצן החצר, לא את התרומה הבונה או את התועלת שבביקורת על התנהגות מפוקפקת. יתר על כן, הקברטיסט, ליצן החצר המודרני, צריך לחשוש לא רק מן השליט או השלטון בעת ההופעה, אלא גם מזכרונו הארוך של מי שיבוא ויחזיק בשלטון בעתיד. זאת למדו על בשרם היטב הקברטיסטים הגרמנים במאה העשרים, בעיקר בימי הרייך השלישי.
המוסד הקרוי קברט – מופע קומי של ביקורת חברתית-פוליטית – אינו המצאה גרמנית, ולגרמניה הגיע באיחור לעומת ארץ המקור צרפת. ומשהגיע לגרמניה בסוף ימי הרייך השני, הרייך הקיסרי, זה שנוסד בשנת 1871 על ידי ביסמרק, נתקל בנטייתה האנטי-קברטיסטית של שיטת שלטון אוטוריטרית מודרנית. בארץ שבה בדיחה נגד המשטר הייתה יכולה להידון בפני בית משפט בגלל "העלבת המלכות", התקשה הקברט להגיע לפריצה הגדולה. רק עם נפול המשטר הקיסרי בסוף מלחמת העולם הראשונה נפתח הסכר לקברט שנון ונשכני. אבל אולי לא הייתה בכך חכמה גדולה – הרפובליקה של ויימאר הייתה רפובליקה ליברלית ומעוררת מחלוקת כאחד – גן עדן לקברטיסטים. לקברט גם לא הייתה דרושה השקעה רבתי – הצוות יכול היה לכלול אדם אחד או מספר מצומצם של קברטיסטים, די היה בבמה חסכונית ובאולם קטן כדי למנף ביקורת רבתי. כאלה היו למשל הקברט המכונה בקיצור "קא-דה-קו" (הקברט של הקומדיה) או "הקטקומבה". ועדיין נותרה בעינה גם בתקופת ויימאר בעיה נוספת: ענף בידור זה נחשב, כמו הספורט, כמו ה"רוו" (Revue), לתרבות המונים ולתרבות המונית ונציגי התרבות ה"גבוהה" והחינוך הטוב (Bildung) הגרמני התייחסו אליו בהתנשאות, ולעתים מתוך דחייה גלויה. וניתנה האמת להיאמר, המושג "קברט" לא היה תמיד ערובה למה שקרוי טעם טוב.

ורנר פינק

האוטוביוגרפיה המפורסמת ביותר פרי עטו של קברטיסט גרמני היא זו של ורנר פינק (Werner Finck, 1902-1978), האיש שעשה את כל הדרך מן הקברט של רפובליקת ויימאר דרך עניבת החנק של הרייך השלישי ומשם אל הרפובליקה הפדראלית הגרמנית. זו אוטוביוגרפיה מאירת עיניים למי שעניינו בגורל הקברט בגרמניה של המאה העשרים ובסיפור גרמניה בכלל. פינק סיכם את שיטתו במשחק המלים הבא: "אני עומד מאחורי כל ממשלה, שאצלה לא נגזר גורלי לשבת [בבית סוהר] אם איני עומד מאחוריה". וכן: "לחייך – זו הדרך האלגנטית לחשוף שיניים מול פני האוייב". בגלל דרכו של פינק בהיסטוריה הגרמנית המפותלת של המאה העשרים ונסיונו לשמר אפילו ברייך השלישי את הקברט במיטבו זכה לתשומת לב ולאהדה רבה בדור שאחרי הנאציזם. פסוק מפורסם מפיו בהופעתו ב"קטקומבה" לאחר שזה נסגר בפקודת השלטונות של הרייך השלישי: "אתמול היינו סגורים, היום אנחנו פתוחים. אם נהיה היום פתוחים מדי, נהיה מחר שוב סגורים". בשפת המקור יש למשפט זה אפקט גדול יותר בגלל משחק המלים שבו. לשומעים היה ברור במה המדובר, גם לנציג הגסטאפו שישב באולם. ובכל זאת היה המשפט הזה מעורפל דיו כדי לא לומר דברים אסורים במפורש. שיטתו של פינק גם בימי הרייך השלישי הייתה להגיד משפטים בלי לסיימם, מתוך הנחה שהצופה הביקורתי יבין מה הן מילות הסיום, אך נציג הגסטאפו לא יוכל להטיל בפינק את האשמה על כי אמר את הדברים. בסופו של דבר לא עזר לפינק התעלול, הקברט נסגר והוא עצמו נשלח למחנה ריכוז באסטרווגן. לאחר ששוחרר נאסר עליו במשך שנה להופיע. אחר כך שב וחידש את הופעותיו, אך מכיוון שמנהל הקברט התחייב בפני יוזף גבלס, השר האחראי על האומנויות ברייך השלישי, שלא לאפשר ביקורת פוליטית, ומכיוון שעד מהרה נזרק פינק מאיגוד השחקנים המפוקח על ידי משרדו של גבלס וחש שהנחיתה במחנה ריכוז היא עניין של זמן, התגייס לצבא, נלחם בחזית המזרחית ונשבה בסופו של דבר על ידי האמריקנים. לאחר השחרור חזר להופיע בקברט והפך לקברטיסט האהוד ביותר ברפובליקה הפדרלית.

וייס פרדל

שונה היה סיפורו של וייס פרדל (Weiss Ferdl). אמנם יותר משהיה קברטיסט היה הבווארי הזה קומיקאי עממי, וההופעה הקברטיסטית הידועה ביותר שלו הייתה בסרט "קונצרט כבקשתך" משנת 1940, סרט עלילה תעמולתי מובהק של הרייך השלישי. למרות שגם אצל וייס פרדל אפשר היה למצוא פה ושם עקיצות לכיוון המשטר (אפילו גבלס ידע שצריך לפעמים לשחרר קיטור) היה הוא מלכתחילה, עוד מימי ויימאר, אוהד של המפלגה הנאצית ולכן ההומור שלו נחשב בעיני היטלר ובעיני גבלס להומור גרמני משובח שיש בו כדי להתחרות אפילו בצ'רלי צ'פלין. ואכן, גם אמירות אנטישמיות לא היו חסרות באוצרו. בתהליך הדנאציפיקציה לאחר המלחמה הוגדר כמו אומנים רבים אחרים רק כ"אוהד", לא כפעיל בשירות המפלגה הנאצית (למרות שהיה חבר המפלגה) ואילולא נפטר שלוש שנים לאחר המלחמה אפשר שהיה עושה קריירה כמו זו של שחקנים רבים וטובים ששירתו את המשטר הנאצי. ועם זאת לא היה וייס פרדל מכשיר תעמולה ישיר של המשטר כמו זוג הקומיקאים מקלן, טונס ושל (Tünnes und Schäl), שהופיע בסרטי תעמולה מטעמו של גבלס כדי להעביר מסרים לעם בצורה הומוריסטית – נגד קריאת עיתונות זרה, נגד דפטיזם, נגד אגירת מצרכים וכיו"ב. הופעתם של אלה מזכירה בחלוקת התפקידים ביניהם את לורל והארדי, "השמן והרזה", ותרמה גם בשל כך להצלחתם עבור מכונת התעמולה הנאצית. כמו לזכר וייס פרדל במינכן, גם לזכר טונס ושל בעיר קלן ניצבת אנדרטה. שיתוף הפעולה עם המשטר הנאצי לא פגם בזיכרם כבדרנים עממיים וזכר בגידתם בעצם מקצוע הקברטיסט נמחה.
ובכל זאת, ברפובליקה הפדראלית, גרמניה שאחרי הנאצים, ניסו ללמוד את השיעור וטיפחו את הקברט, גם בצורתו האפקטיבית ביותר – דרך הטלויזיה. דיטר הילדברנדט בן גילו של גינטר גראס הוא הקברטיסט המפורסם ביותר אחרי פינק (שאיתו גם הופיע בראשית הדרך). הילדברנדט הופיע באופן קבוע בתכניות קברט גם בטלויזיה עד מותו ב-2013, לא חסך שבטו מהקשר לעברה הנאצי של גרמניה ועורר את המחלוקת והביקורת הציבורית שאין בלתה כאשר מדובר בקברט. עם עליית הסוציאל-דמוקרטים לשלטון ב-1969 איבדו הקברטיסטים, שבאו מטבע הדברים בעיקר מן השמאל, חלק ניכר מתנופתם, אולם לאחר כמה שנים גילו שגם הפוליטיקה הסוציאל-ליברלית מציעה די מקום לביקורת. כך התעגנה בסופו של דבר הסוגה הקברטית היטב הן באולם הקברט והן בטלוויזיה. מי שרוצה לצחוק על המערכת הפוליטית יכול לצפות כיום בתכנית השבועית הפופולרית של אוליבר ולקה (Welke) בערוץ הממלכתי השני, אם להזכיר דוגמה אחת מני רבות.
הקברט הסתבר גם כסוגה שבעזרתה אפשר לשרטט בקווים ברורים את תולדות גרמניה של המאה העשרים. זאת הבין במאי הקולנוע הגרמני קורט הופמן (1910-2001) כשביים בשנת 1958 את סרטו "אנו ילדי הפלא". עלילת הסרט מתארת את חייהם של שני גרמנים, הגרמני הטוב והגרמני הרע (האופורטוניסט המושחת), בין השנים 1913 ו-1953, דהיינו במהלך שלוש התקופות שבהן אנו עוסקים כאן. זוהי ביקורת סאטירית על הגרמנים והמסגרת היא מסגרת קברטיסטית: הסרט עובר מסצנה לסצנה, מתקופה לתקופה, בעזרת דיאלוג של שני קברטיסטים בסיטואציה הרגילה של קברט גרמני – האחד ליד הפסנתר והאחר "מפקח" עליו ומעביר לצופים את עיקר המסר. השחקנים שנבחרו לתפקיד זה אכן היו קברטיסטים מוכרים שהופיעו תחת השם "שני הוולפגנגים", וולפגנג נויס (1923-1989) ווולפגנג מילר (1922-1960), שניים שהחלו את הקריירה הקברטיסטית שלהם לאחר מפלת הרייך השלישי בקברט הברלינאי "הבונבוניירה". הופמן ידע מדוע בחר דווקא בהם – הם היו קברטיסטים של ממש, מבקרים נשכנים של מדיניותו של אדנאואר וזכו עקב כך לביקורות רעות מצד העיתונות רבת ההשפעה של אקסל שפרינגר, הנאמנה לשמרנות הגרמנית (וגם לישראל). סיכום קולע יותר מן הדיאלוג שבין השניים ב"אנו ילדי הפלא" לתולדות גרמניה במאה העשרים קשה למצוא גם במיטב הספרות ההיסטורית, סיכום שאינו מחמיא לרפובליקה הפדראלית ומערער על התפיסה של "גרמניה האחרת". והקברט לא היה רק המסגרת לסרט אלא גם אחד המופעים שבו: קבוצת קברטיסטים מופיעה בסצנה המתארת את ימי ויימאר כשהיא שרה שיר שכולו לעג להיטלר – הסצנה מסתיימת בקטטה רבתי המאורגנת על ידי אנשי ס.א. סצנה אותנטית: זו הייתה הדרך של הנאצים להתמודד עם הקברט כל עוד לא היו בשלטון וכל עוד לא יכלו לשלוח את הקברטיסט המסוכן למחנה ריכוז. צפייה בסרט זה מגלה שהסרט המצליח עד מאוד, "קברט", שבויים 14 שנה מאוחר יותר על ידי בוב פוסי, כמו המחזמר בשם זה (1966), שהתבססו על ספרו של כריסטופר אישרווד "פרידה מברלין" רק העתיקו את הרעיון – הקברט כמיסגור של ההיסטוריה הגרמנית. ובהערת אגב ייאמר: העובדה שבישראל אסרו את הקרנת הסרט במשך עשר שנים משום שהיה סרט מתוצרת גרמניה מעידה לא רק על הצביעות של הממסד (סרטים אוסטריים מותר היה להקרין), אלא גם על חוסר ההבנה במה שקשור לקברט. אחת הטענות נגד הסרט הייתה, שהנושא הרציני לא זכה לטיפול נאות, שהרי הקברט אינו מסגרת נאותה.
אמרנו מקצוע מסוכן. הוא היה מסוכן במיוחד לקברטיסטים היהודים. אלה נמצאו בין הפטיש ובין הסדן: "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה" תקפה אותם ותבעה רבים מהם לדין בגלל שהמופעים שלהם כללו אמירות שלדעתם מעודדות אנטישמיות, ומצד שני תקפו אותם האנטישמים, ומעל לכל הנאצים, בגלל ביקורתם על החברה הגרמנית ובגלל יהדותם. אם לתמצת את הפרדוקס: כמה מן הקברטיסטים שנרצחו באושוויץ או במחנות אחרים היו לפני עליית הנאצים לשלטון מטרה להתקפות חריפות מצד הבורגנות המהוגנת היהודית והנהגתה.
לא מפליא הוא, שההיסטוריון של הקברט הגרמני הוא "חצי יהודי", יליד 1921 שגוייס לעבודות כפייה ברייך השלישי – קלאוס בודזינסקי. לא מפליא גם שנוכחותם של יהודים בין אמני הקברט הגרמני בתקופת הרפובליקה של ויימאר היתה ניכרת מאוד. קורט טוכולסקי, יהודי על פי מוצאו, מבקר חריף של החברה הגרמנית בתקופה זו, היה כנראה המוכר והבולט שבכותבי הטקסט הקברטיסטי העוקצני. אמירתו "חיילים הם רוצחים" העסיקה את דעת הקהל ומערכת המשפט לא רק בימי הרפובליקה של ויימאר, אלא אף בימי הרפובליקה הפדראלית שהחייתה באמצע שנות החמישים את הבונדסוהר, הצבא. איזה סיכון לקח טוכולסקי על עצמו מלמד המשפט הבא מתוך קטע שכתב בשנת 1931, "הפסיכולוגיה הסוציולוגית של החורים": "כששומע אדם את המלה חור, עולות במוחו אסוציאציות: יש שחושבים על חור הצתה [של תותח], יש שחושבים על חור הכפתור ויש שחושבים על גבלס". די במשפט זה כדי להבהיר מדוע לא יכול טוכולסקי להשאר בגרמניה כבר בשנה שלפני עלות הנאצים לשלטון והשתלטות גבלס בעזרת משרד התעמולה על כל ממסד האומנות הגרמני. אם מת או התאבד במקום גלותו שבשבדיה איננו יודעים לבטח. אך ודאי הוא, שלו חזר לגרמניה לא היה גורלו טוב מגורל עמיתו לכתיבה בכתב העת Weltbühne , הפציפיסט קרל פון אוסייצקי.

קורט גרון

הגורל היכה באכזריות מרובה קברטיסטים רבים תחת השלטון הנאצי, יהודים ולא יהודים. אך נראה שקריירה אחת הייתה מיוחדת בתוצאתה האכזרית, הקריירה של קורט גרזון, מי ששינה שמו ל-גרון Gerron (1897-1944) כדי שלא להתריס מיד בשם יהודי. מי שהתעתד להיות רופא ונלחם בחזית במלחמת העולם הראשונה החליט לפתע להיות לשחקן וקברטיסט ב"במה הפרועה", שם הופיע לראשונה ב-1921. הוא היה לשחקן ובימאי מן המעלה הראשונה והופיע לצד גדולי השחקנים הגרמנים שלימים יהיו גם חוט השדרה של התיאטרון והקולנוע הנאצי. זוכרים אותו למשל בתפקיד בעל המועדון בסרט "המלאך הכחול" (1930) בו שיחק לצד מרלנה דיטריך ואמיל יאנינגס, או בסרט "השלושה מתחנת הדלק" (באותה שנה) בו לוהק יחד עם וילי פריץ', ליליאן הארויי והיינץ ריהמן, לימים השחקן הפופולרי ביותר של הרייך השלישי. קורט גרון גדול הגוף, שלא זו בלבד שהיה יהודי אלא גם נראה כזה על פי הסטריאוטיפ האנטישמי, נזרק מן הקולנוע ומן הקברט הגרמני כבר ביום החרם ב-1 באפריל 1933 והתגלגל בסופו של דבר לאמסטרדם, שם המשיך בקריירה כשחקן וקברטיסט עד ששולח לגטו-מחנה-ריכוז טרזיינשטט. שם הותר לו לפתוח קברט בשם "קרוסל". אפשר כמובן לשאול היום, מה יכולה סוגת הקברט להציע ליושבי הגטו, אך עבור גרון התשובה הייתה להמשיך במקצוע חייו, ועוד בשפה הגרמנית. עד שניתנה לו גם ההזדמנות לעשות סרט. פיקוד הגטו רצה בסרט תעמולה על יהודים החיים בנחת בטרזיינשטט, מתנת הפיהרר ליהודים, ומי שנבחר להפיק את הסרט במומחיות רבה היה אותו קורט גרון. את התוצר אנו מכירים היום, ועל אחת כמה וכמה את הפער בין המציאות של הגטו והתדמית שנוצרה לו בסרט. לא הועילו האיכות ולא הועיל שיתוף הפעולה – גורלו של גרון היה כגורל רבים מן הניצבים בסרט. הוא נשלח לאושוויץ שלושה חודשים לפני ששוחרר מחנה המוות על ידי ברית המועצות ושם נרצח. גורל דומה היה גורל ידידו אוטו ואלבורג (לפני כן: ואסרצוג) , גם הוא שחקן פופולרי מן המדרגה הראשונה ששיחק לצידם של גדולי התיאטרון והקולנוע הגרמני, קברטיסט שהופיע בפרנקפורט עד שברח לוינה לאחר עליית הנאצים לשלטון ומשם, עם סיפוח אוסטריה – להולנד (קוראי הפרסום הרשמי של ממשלת גרמניה יכלו למצוא את הידיעה ב-22.6.38 כי אזרחותו הגרמנית נשללה ממנו). משם שולח לטרזיינשטט ומשם לאושוויץ בה נרצח.
פריץ גרינבאום היה קברטיסט יהודי-וינאי מצליח שהופיע בברלין עד שעלו הנאצים לשלטון ואחר כך גם בוינה. יום אחד לפני כניסת הצבא הנאצי לוינה,במרץ 1938, עוד הופיע בקברט שלו "סימפל" כך: הבמה חשוכה לחלוטין. 

פריץ גרינבאום

גרינבאום: "איני רואה דבר, ממש שום דבר. כנראה תעיתי בדרך ונכנסתי לעוביה של התרבות הנאצית". גרינבאום לא הזדרז לברוח ובחודש מאי כבר למדו קוראי העיתון הנאצי "פולקישר באובאכטר" שהקברטיסט השנוא גרינבאום נאסר. השלטון לא הסתיר מן האזרחים את גורל הקברטיסט הביקורתי והאנטי נאצי שהיה לאסיר במחנה ריכוז, להיפך: הוא התגאה בכך ועוד בטון מלא לעג. אמירתו של היטלר החוזרת ונשנית "מי שצחקו עלי בעבר לא צוחקים יותר" הייתה מורת הדרך לכל דרגי הפיקוד של המשטר שבנה, ולא היתה מטרה עדיפה לגישה זאת מאשר הקברטיסט היהודי או האנטי נאצי. גרינבאום ישב תחילה בדכאו ואחר כך בבוכנוואלד ושוב בדכאו, שם מת בינואר 1941.
קברט לא היה מקצועי גברי בלבד. הדוגמא המפורסמת יותר היא זו של אריקה מאן, בתו של תומאס מאן. בניגוד לדמויות שעסקנו בהן עד כה הגיעה אריקה אל הקברט הפוליטי אך בשנת 1932, משום שרק סמוך לעליית הנאצים לשלטון גילתה את הקברט ככלי הראוי למלחמה באויבי התרבות. היא, שעל פי חוקי הגזע היתה "חצי יהודיה", ייסדה יחד עם אחיה ועם שותפתה היהודיה, תרזה גיזה (Giehse), את קברט "מטחנת הפלפל" (Pffefermühle), שימיו במינכן היו ספורים, לפני שנאלצה לעבור לארץ בטוחה – לשוייץ. שם פעל הקברט במשך כארבע שנים בשפה הגרמנית והיה מן המוקדים הפופולריים להתנגחות במשטרו של היטלר מחוץ לגבולות גרמניה. דרך עיבוד של אי אלה מאגדות האחים גרים ובעזרת שירים שנונים נעשתה מלאכת הביקורת, בעיקר על אלה שאינם נחלצים לעשות מעשה נגד האסון. כבר בתוכנית הראשונה של "מטחנת הפלפל" בגלות נשמעו הדברים הבאים: "סוף דבר הופך העולם לעיי חרבות \ אחרי שהקימונו אותו בעמל כה רב \ גזי הרעל מציפים את חדרנו הטובים \ אני ובעלי איננו מוציאים הגה". הקברט נהיה עם הזמן יותר תוקפני, גח מדי פעם אל מחוץ לשוייץ, לצ'כוסלובקיה למשל. אולם החשש מפני ידה הארוכה של גרמניה הנאצית הגביר את לחץ הצנזורה. ההחלטה להעביר את הקברט לארצות הברית, מקום שבו כבר ישבה מרבית משפחת מאן, התבררה כמוטעית. במקום שבו אין מסורת של קברט לא סייע אפילו התרגום האנגלי לסלול את הדרך להפצת מסורת זו.

אריקה מאן

גורל מר מזה ציפה לאליס דורל (Dorell), קברטיסטית יהודיה גרמניה שהיגרה כמו אחרים עם עלות הנאצים לשלטון להולנד. שם פתחה את "קברט שלושת הנשים". מיד לאחר כיבוש הולנד על ידי גרמניה נשלחה למחנה מעצר ומשם כבר ב-1942 לאושוויץ, שם נרצחה. על המסר שלה מלמד השיר "טמפו": "אנחנו בזים לימי הביניים החשוכים \ אנו נאורים. בתאורה חשמלית \ הטמפו שלנו הוא ברכה לאנושות. \ בטמפו משגשגים השנאה, השקר והקנאה. בטמפו נידרדר אל הכאוס, אבל כאשר מדובר בשלום ובאמת – אז יש לנו זמן." מר היה גם גורלה של הקברטיסטית דורה גרזון שהופיעה במיטב הקברטים בברלין – "הצרעות", "הקטקומבה", "הגשר". גם היא נמלטה להולנד וניסתה לאחר הכיבוש להתחמק במעבר דרך צרפת. היא נתפסה עם ילדיה ונשלחה לאושוויץ. סיפורה של דורה גרזון מיוחד מבחינה אחרת: בראשית דרכה היתה נשואה לפייט הארלן, במאי הסרטים הנאצי שביים את "היהודי זיס" (1940), הסרט שנוצר כדי לשכנע את הצופים הגרמנים לגרש ולהשמיד את היהודים.
שחקנים בכלל וקברטיסטים בפרט הם כדג מחוץ למים כאשר אינם יכולים להשתמש בשפתם. זו הסיבה לכך שהעדיפו הקברטיסטים היהודים לברוח מגרמניה הנאצית לאוסטריה, לשוייץ או לפראג, שם יכלו להמשיך ולהופיע בשפתם. אך היו מי שהעדיפו להשאר בגרמניה ולהכנס לגטו התרבותי שיועד להם על ידי השלטון "הקולטורבונד היהודי" משום שיכלו להמשיך ולהופיע בשפתם ולפני קהל יודעי השפה – יהודי גרמניה. כך היה מקרה מקס אהרליך. קברטיסט מוכשר ומוכר בברלין, שערב עליית הנאצים לשלטון הופיע גם הוא בקה-דה-קו. גם הוא נזרק ממקום עבודתו וגם הוא עבר להולנד, אך משיקולי שפה חזר ב-1935 לברלין הנאצית כדי לנהל את המחלקה לאמנות קאמרית של ה"קולטורבונד היהודי" וכדי להופיע במסגרת זו במופעים משלו. אחרי "ליל הבדולח" שוב נאלץ להגר, ושוב להולנד. במחנה המעבר וסטרבורק, שממנו גורשו היהודים מזרחה עדיין שימש בתפקידו כמנהל התיאטרון של המחנה. נשאלת כמובן השאלה, האם היה כאן עוד מקום לקברט? ספק. אף הוא נרצח באושוויץ. עדי ראיה סיפרו כי איש ס.ס. זיהה אותו בתור קומיקאי לשעבר ודרש ממנו "הצגה" לפני שנשלח אל מותו.

מקס אהרליך


רשימת הקברטיסטים היהודים שהמשטר הנאצי מחק את החיוך מעל פניהם ופני שומעיהם ארוכה ועצובה. לא הזכרנו כאן שמות נוספים רבים. אחרי המלחמה, אחרי הרייך השלישי, אמנם הייתה, כפי שציינו, עדנה לקברט עצמו, אך לא לקברטיסטיקה היהודית בגרמניה. מסיבות מובנות: יהודים מיעטו לשוב לגרמניה כדי לצחוק בה והגרמנים הלא יהודים החיים בגרמניה נזהרים עד מאוד במה שקשור לבדיחות יהודיות או בדיחות שואה. אחד שהעז הוא דני לוי, יהודי שוויצרי, ששני סרטים משלו, "פיהרר שלי" (2007)  ו"הכל סוכר" ((Alles auf Zucker (2004) מעזים לעסוק בהומור בנושא היהודים ואפילו בשואה. אבל אל הקברטיסט היהודי בגרמניה הפוסט-נאצית הגענו רק לאחרונה. שמו אוליבר פולק (Polak), בן ליהודי גרמני ניצול שואה, שבחר לקרוא לתכניתו "מותר לי – אני יהודי". ומה שמותר לו הסביר כבר בהתחלת התכנית: "אם התכנית לא מצחיקה אתכם, זה לא אומר שאתם אנטישמים, אלא חסרי הומור מחורבנים. אני מציע לכם הצעה: אני שוכח הערב את העניין הזה עם השואה, ואתם סולחים לי על מישל פרידמן [דמות יהודית-גרמנית עכשווית שיצא לה שם רע]". אלא שגם עם אוליבר פולק מקום היהודים בגרמניה של היום שונה לחלוטין מבגרמניה של שנות העשרים והשלושים. את החיבור לימים ההם מספקים קברטיסטים ששמותיהם דז'נגו אסיל, בולט ציילאן, פתיח צ'ביקולו או סרדר דומונקו – כן, אפשר להכיר על פי השמות: גרמנים ממוצא טורקי, בשנות הארבעים לחייהם. האחרון, סרדר דומונקו קרא לתכניתו "קבב היטלר". הוא קורא מתוך מיין קמפף או מנאומי גבלס והופך אותם לחוכא ואיטלולא. זמנים חדשים-ישנים, למגינת לב הניאו-נאצים.


איורים: אורי קרמן