יוחאי כהן | מסה מתוך כתב העת אורות, גיליון 7: קברט

"נראה לי מעבר לכל ספק שהאמן עצמו הוא יהודי, ושגם בעלי הקברט יהודים. גם לפני כן רבים מהאמנים השתמשו בכינויי ז'רגון מקובלים, אך הקומיקאי האמור הציג בהרצאתו את היהודי בטבעו הגרוע ביותר [...] הדבר המשמעותי הוא שהקהל, שמייצג חלק משמעותי של הציבור היהודי, הריע למופע העירום והגיחוך העצמי הזה. אני משוכנע שזהו אינו מופע אקראי חד-פעמי, ושמופעים מסוג זה יתנו בהדרגה את הטון בקברטים של מערב ברלין. לו הייתי נוצרי שמבקר בקברט כזה, הייתי נרתע בגועל מוחלט מהנמיכות והוולגריות היהודית הזו. יש לנו כמובן אינטרס עליון, לפעול בכוח גדול יותר נגד השחיתות הזו [...] אני מעניק לסוגיה הזו את המשקל הגדול ביותר, כי יש לנו מחויבות לפעול באש וחרב נגד הזוהמה ממדרגה ראשונה הזו [...] אני לא רואה שום דרך אחרת." 
במילים אלו תיאר באוקטובר 1925 ד"ר אלפרד וינר (Wiener), בכיר בהנהלת "האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית"* לד"ר מרגרטה אדלהיים (Edelheim), עורכת בכירה בעלון האגודה, את התרשמותו מהופעתו של הקומיקאי פאול או'מונטיס (O’Montis), בקברט שארלוט קזינו. האגודה המרכזית הוקמה ב-1893 כארגון ארצי הנאבק למימוש השוויון האזרחי של יהודי גרמניה ולמלחמה באנטישמיות, בזירה הציבורית, המשפטית והפוליטית. כמו כן הייתה האגודה ארגון אידיאולוגי המבקש לעצב את דמותה של היהדות הגרמנית ברוח עקרונות הנאורות, הליברליזם וה-Bildung. בתחום המאבק באנטישמיות חרגה השפעתה מעבר לגרעין הבורגני-ליברלי שעמד בבסיס האידיאולוגיה שלה והיא הייתה לארגון היהודי הגדול והחשוב ביותר בגרמניה.           
את הדימוי המקובל של המציאות היהודית בשנותיה הקצרות של רפובליקת ויימאר ניתן לתאר כפניו של יאנוס: מצידן האחד שבריריות פוליטית, שבר כלכלי ואנטישמיות גוברת, ומצידן האחר התפוצצות תרבותית שזכתה לכינוי "שנות העשרים העליזות". מכתבו של וינר הוא חלק מ"קמפיין המאבק בקברטים" (Kabarett Kampf Kampagne) שנמצא בתווך שבין המאבק הפוליטי באנטישמיות לבין אחד מסמליה המובהקים ביותר של ברלין הנוצצת בין המלחמות. במהלך שנות ה-20 ניהלה האגודה מאבק תקיף כנגד קברטים ברלינאיים, שעל בימותיהם הופיעו אומנים יהודים שעודדו לכאורה אנטישמיות. עבור האגודה, הצגה של מראה יהודי, הומור יהודי או אפילו שימוש במילה ביידיש הבאישו את דמות היהדות בעיני קהל לא יהודי.       
                                                           
שחקן יהודי על במה בבעלות יהודית היה עניין שבשגרה בברלין של 1925. המרכזיות של היהודים בתיאטרון הגרמני הקיפה את כל סוגי אומנויות הבמה, והם מילאו תפקיד מרכזי כבעלי מוסדות תרבותיים, מנהלים, כותבים, מבצעים ופועלי במה מהתיאטראות הקלאסיים ועד לקרקס. פיטר ג'לביץ', שחקר את הקברט הברלינאי, הגדיר אותו כז'אנר ש"לא ניתן לדמיין אותו בלי השתתפות יהודית". העובדה שלא קיימות הסרטות של קברט ברלינאי מקשה מאוד להתחקות אחרי חוויית המופע שלו. מתיאורי התקופה ניתן לומר שמדובר בבמה קטנה, המכילה בערב אחד כמה סוגי מופע. בעיניים של ראשית המאה ה-21 מדובר פחות או יותר בשילוב של פאב-מסעדה, מוסיקה, מועדון הופעות, תיאטרון פרינג', רביו סאטירי, מופע סטנד-אפ ומועדון חשפנות. עם זאת, הקברטים הגדולים עברו להופיע באולמות שיכלו להכיל מאות צופים.
מהו אם כן הדבר שהוציא את האגודה המרכזית מכליה? עיקר הבעיה טמון בפער שבין הפנימי והפומבי. הומור, שהיה כלי מתוחכם ביותר של עיצוב זהות בחוגים יהודיים, הפך לבעייתי כאשר הוצג בפני קהל שלא כולו יהודי. על בימות הקברטים נראה יהודי מאוד לא "ייצוגי". חלק גדול מהקמפיין התרכז בשאלה "מה יגידו השכנים". יחד עם זאת, ניתן להניח שבחלק גדול מאוד מהמקרים יהודים אכן נפגעו עד עמקי נשמתם מאופן ההצגה של יהודים, בלי קשר לזהות הדתית של שכניהם לשולחן. מבחינתם היה מדובר בהצגה שהיא עלבון לטעם הטוב, חסרת עידון, פוגענית, לא מכובדת. סף הרגישות של היהודי האסימילטורי אל מול הומור זה נחשף כנמוך מאוד. די בבדיחה ששמות גיבוריה יוכלו להתפרש כיהודים כדי להוציא אותו מדעתו. נושאים יהודיים כמו אוכל, לבוש, מנהגים, או ריטואלים דתיים, וכמובן השפה היהודית לא יכלו להתקבל על ידו כמשהו מצחיק. ברוח אמרתו המפורסמת של מנדלסון, אמני הקברט הסוררים התעקשו להיות יהודים דווקא בצאתם. בארכיון האגודה ניתן למצוא תלונות על חרוזים שמזכירים מצוות כמו לולב או שופר, יחס ליהודי כחמדן או תחמן, ולרבנים כחומרניים ונצלנים. יחס מיוחד ניתן לשפת היידיש, ואפילו שימוש במילים סתמיות כמו משפוחה, חוצפה, יומטוב, שבעס וכדומה תואר כמזעזע.

קשה להבין את המתקפה על הקברטים בלי להתייחס לאחד ממונחי המפתח: מאושלן (Mauscheln). כטכניקה תיאטרלית מדובר בדמות שמדברת כמו יהודי. היא איננה דוברת יידיש, אותה הקהל הגרמני לא היה יכול להבין, אלא גרמנית מעוותת במבטא מזרח אירופי, ששילבה מילים ידועות ביידיש.                        
במונח "מאושלן" השתמשו האגודה, מתלוננים פרטיים וגם הקברטים המתגוננים. "מאושלן" הוא פועל גרמני לגיטימי שמשמעותו למלמל, וכך הוא גם מתורגם להלן. אך חשוב לשים לב למטען התרבותי של הביטוי. מקורו של הביטוי כנראה בעיוות של השם היהודי "משה". במשך שנים הוא היווה שם גנאי ליהודים ככלל, כמו היהודון העברי או הז'יד המזרח אירופי. בצד התרגום כ"מלמלני" המילה גם משמשת לתיאור של חוסר יושר בתחום העסקים, כמקבילה ל"סחר סוסים" האנגלי או ל"סחר-מכר" היידי, בקונוטציה יהודית מובהקת. בעידן המודרני הפך הביטוי בפי היהדות המשכילה לכינוי גנאי של ארכיטיפ היהודי המסורתי, בן העיירה המזרח אירופאית:
"אנחנו מכירים אותו כבר הרבה זמן. מספיק להסתכל עליו, שלא לדבר על לגשת אליו או, חס וחלילה, לגעת בו, בשביל לעורר בנו בחילה. אבל את הגועל שלנו, עד עכשיו, הינחו הרחמים: חיפשנו נסיבות מקלות, היסטוריות, להיותו כה שבור, עקום ועלוב. יתר על כן, אמרנו לעצמנו שהוא ככלות הכל אחינו לשבט, אם כי הוא מעולם לא גרם לנו גאווה בקרבה זו [...] מי הוא מאושל זה, בכל מקרה? חבריי היקרים, דמות שצצה שוב ושוב, בן לוויתו האיום של היהודי, וכל כך בלתי נפרד ממנו, כי תמיד ניתן יהיה להתבלבל ביניהם. היהודי הוא בן אדם כמו כל האחרים, לא טוב ולא רע [...] מאושל, מצד שני, הוא עיוות של האופי האנושי, משהו נמוך להחריד ודוחה."
ציטוט זה לקוח מתוך מאמר בשם "מאושל". בעיניים מודרניות נראה שמדובר בטקסט אנטישמי להחריד, מקביל ל"יהדות במוסיקה" של ואגנר או למאמריו של היינריך פון טרייטשקה. הוא פורסם בעיתון די-וולט (Die Welt) ב-1897. מאחורי שם העט של כותב המאמר, "בנימין זף", עמד עורך העיתון, אבי הציונות המדינית תיאודור הרצל. מאמרו של הרצל חשוב לענייננו שכן הוא מאפשר לנו לעמוד על הפער בין הדרך בה אנו תופסים אנטישמיות וגזענות כיום, לאופן בו היא נתפסה בתחילת המאה העשרים. אם היום עצם ההתייחסות למאפיין קבוצתי כשלילי נתפס כבעייתי, הדבר רחוק מאוד מהאופן שבו נתפסה אנטישמיות על ידי הרצל, ועל ידי האגודה המרכזית. אימוצו של השיח האנטישמי כלפי האבטיפוס של היהודי המזרח-אירופאי הן על ידי הציונות הקלאסית והן על ידי הבורגנות הגרמנית הפוסט-אסימילטורית היא מוחלטת. שני הזרמים היריבים ניסו להוכיח איש בדרכו שאותו יהודי איננו מהותני, ושהיהודים יכולים וצריכים לעבור שינוי קטגורי. שניהם הסכימו באופן עמוק ביותר עם הדימוי השלילי של אותה נקודת מוצא יהודית. חשוב לציין שבשנות העשרים נקודה זאת היתה הרבה יותר מדומיינת מאשר מאפיינת באמת את היהודים במזרח אירופה. עבור היהודי הפוסט-אסימילטורי עצם הייצוג שקושר אותו לאותו "מאושל", בוודאי לאור המרכזיות של "שפה לא תקינה" בשיח האנטישמי הגרמני, הוא בלתי נסבל. הוא לא מוכן ששכניו יזהו אותו ככזה, והוא לא מוכן לזהות את עצמו עם יהודים כאלו.                                                         
מה מהותו של אותו "מאבק" בקברטים? אילו פעולות נקטה האגודה המרכזית על מנת להדביר את הנגע? ראשיתן של מרבית הפעולות של האגודה בתלונות צופים, שסיפרו על הזעזוע שפקד אותם לנוכח הצגות, שירים, דמות מסוימת ולפעמים אפילו מילה בודדת שנאמרה על הבמה. לעיתים היה די בתלונה עצמה כדי להניע את אנשי האגודה ליצור קשר עם האמן או עם המוסד. לעיתים הם שלחו נציגים מטעמם לצפות בהצגה ולמסור דיווח. פרטים שהוכרו על ידי האגודה כבעייתיים הועברו למוסדות התרבות, והאגודה ראתה במנהלי התיאטראות אחראים לשמירה על רמה נאותה של החומרים המוצגים על בימתם. לעיתים האגודה ביקשה רק את "תגובת ההנהלה" או האמן להאשמות, ולעיתים כבר בפנייה הראשונה באה דרישה, שנמסרה בטון תקיף או כבקשה זהירה להסיר את הקטעים הבעייתיים מהרפרטואר המוצג במקום. תוך כדי הפרשה הקפידה האגודה לעדכן את המתלונן בפעולותיה ותוצאותיהן. הנשק המרכזי של האגודה היה עצם הפרסום השלילי בעיתונות, לעיתים תוך המלצה להחרים את המקום. פרסום בעלון האגודה, בחוגם בפנימי של היהודים, היה ה"עונש" המתון יותר. פרסום בעיתונות הכללית נחשב לנשק יום הדין שיכול לחסל קברט.
לשיאו הגיע קמפיין הקברטים בערב ה-22 באפריל 1926, כאשר האגודה קיימה במקביל שני כינוסים מחאה המוניים ברובע שרלוטנבורג ובצפון מזרח ברלין נגד אומני קברט שמעודדים אנטישמיות. כינוסי המחאה משכו יותר מאלף איש, ומאות נותרו בחוץ מחוסר מקום. על הבמות נישאו נאומים של נציגי האגודה, וכן נאומי מחאה של נציגי תנועות נוער, ארגון הנשים היהודי (Jüdischer Frauenbund), וארגון הווטרנים ( Reichsverbund jüdischer Frontsoldaten, RjF), שסמכו את ידיהם על עמדת האגודה ומאבקה. שבוע אחרי הכינוסים, סיקר אותם בגאווה העלון השבועי, כשהוא כולל חלק מהדיווחים של העיתונות הכללית על האירוע. ניכר שהזמנת נציגי תקשורת לא יהודים לכנסים עשתה את פעולתה: עיתונים הציגו את עמדת האגודה, ובעיקר, הראו לקורא הלא יהודי כי קיים נתק חד משמעי בין "יהדות גרמניה" לבין דמות היהודי כפי שהיא נשקפת אליהם מבמות הקברטים. קמפיין הקברטים נמשך במשך כמה שנים ועסק בעשרות מועדונים ואומנים סוררים. רובם הגדול הבטיח מיד לתקן את דרכיו. במבחן התוצאה נראה שהאגודה הייתה חזקה מספיק והצליחה לכפות את דרכה גם על מוסדות שהתנגדו נחרצות לצנזורה על תכני הבידור שלהן. אך כפי שניתן לשער, ההצלחה היתה חלקית בלבד.     
פתחנו את סיפורנו בביקורו הטראומטי של וינר בשארלוט-קזינו, קברט קטן בקצהו המזרחי של קורפיסטנדאם, אז מרכז שוקק של תיאטרון מכל הסוגים. סיפורו של השארלוט הוא דוגמא טובה למוגבלות הקמפיין של האגודה. במקורות שונים מוזכר השארלוט כדוגמה לקברט שהיו בו בעיות שהצליחו להתגבר עליהן. אך האגודה המשיכה לשחק עם מנהליו ב"חתול ועכבר" לתוך שנות השלושים. מקרה אחד יכול להעיד איך המאבק במלמלנות יכול להצליח ולהיכשל במקביל, אפילו באותה הופעה ממש. ב-7.11.27 הגיע לאגודה מכתב מאדון שנפגע עמוקות מהופעתו של פאול או'מונטיס בשארלוט. זו הייתה הפעם הרביעית בה נדרשה האגודה להתמודד עם השארלוט-קזינו מאז שהמועדון לקח על עצמו התחייבות פומבית "להתנקות". האגודה כנראה התמהמהה בבדיקת העניין, ורק ב-1 לדצמבר שלח ד"ר האנס רייכמן, ראש המחלקה להגנה משפטית במשרד המרכזי של האגודה, מכתב מחאה להנהלת השארלוט, וכלל בו שירים בעייתיים של או'מונטיס והערות על אומנים מפורסמים אחרים שהופיעו במקום. עו"ד ארתור שוורינר (Schweriner), היועץ המשפטי של סניף ברלין של האגודה ומי שניהל את המאבק בפועל יחד עם וינר, פרסם את הטענות בביטאון האגודה ב-9 לחודש. ב-14 לחודש כתבו שני אדונים לאגודה על חוויותיהם בשארלוט מליל אמש, ה-13 בדצמבר. הראשון היה שליח מטעמו של שוורינר שבישר לו בשמחה:
"לבקשת היועץ שוורינר נשארתי ביום שלישי ה-13 בחודש להצגת הערב בשארלוט קזינו, קורפיסטנדאם. לשמחתי והפתעתי לכל אורך התכנית לא היו מופעים של חוסר טעם שפוגעים בנו כיהודים. אדון פאול או'מונטיס, שהצגתו עוררה שמחה גדולה, נתבקש נמרצות על ידי הקהל לשיר את השאנסון "מוריץ" שכולל מילים מלמלניות. פאול או'מנטיס דחה את בקשת הקהל במילים "אנחנו לא רוצים לעשות כאן רשעות" [משתמש במילה היידית risches, רשעות, י.כ.]. זוהי בהחלט הצלחה שהאגודה לבדה הצליחה ליצור שותפות. הפעם קומיקאי הקברט נמנעו מחוסר טעם ולא היה צריך לגרוע חלקים קשים מהתוכנית. הקהל ראה שניתן לצחוק גם בלי להציג תמונה מכוערת של היהודים, שבני דתות אחרות עלולים להבין כתמונה האמיתית שלנו".

פאול או'מונטיס

באותו היום כתב לאגודה גם ברנהארד בלוג משארלוטנבורג על חוויותיו מאותה הופעה. הוא מציין שאו'מונטיס ביצע את השאנסון כהדרן למצהלות הקהל. שליח האגודה עלה על יצועו באותו הלילה בתחושה של סיפוק. אם היה נשאר בשארלוט רק כמה דקות נוספות, היה מגלה כיצד או'מונטיס משתמש בקמפיין של האגודה לשכלול הטכניקה הקומית שלו. או'מונטיס סירב לבקשות הקהל בתוקף שוב ושוב (תוך כדי שימוש בז'רגון!) ויצר מתח שהתפרק בהדרן. ספק אם בנסיבות רגילות יכול היה לייצר ציפייה כזאת סביב השאנסון "מוריץ, קר לך או חם לך?". מוריץ, ארכיטיפ יהודי שמופיע באופן קבוע בהומור מהסוג הזה הוא פחות או יותר מה שקורה להרשל'ה כאשר הוא מהגר למערב. כאשר או'מונטיס ביצע את ההדרן, הבדיחה כבר לא הייתה רק על דמותו המיתולוגית של מוריץ, הנעבעך המהגר ממזרח אירופה העושה את דרכו בדרכים יהודיות סטריאוטיפיות במשעולי התרבות הגרמנית. כעת הבדיחה כבר הייתה גם על חשבונה של האגודה המרכזית והקמפיין הטהרני והנרגן שלה. האגודה הבינה כמובן שאו'מונטיס הפיל בפח את המשקיף שלה, ומכתבו של בלוג צוטט בהרחבה בכתבה בעלון של ראשית ינואר 1928. נראה שרבים מהקברטים פעלו כמו השארלוט קזינו וניסו לאחוז עד כמה שניתן בחבל בשתי קצותיו. מצד אחד הצהירו רשמית על תמיכה באגודה והטילו איסורים רשמיים על מלמלנות, אותם ניתן היה לשלוף במקרה הצורך. תוך כדי כך הלכו בין הטיפות ושמרו על מידה של הומור יהודי.        
                                                                         
במבט לאחור "קמפיין הקברטים" נראה כתופעה מוזרה. בתקופה בה יהדות גרמניה נלחמה על חייה מול האתגר הנאצי המתחזק, הארגון המרכזי למאבק באנטישמיות השקיע זמן, כסף והרבה אנרגיה בקומיקאים יהודים. גם אם מקובל להתייחס אל הארגון באופן אנכרוניסטי כאחד ש"לא קרא נכון את המציאות", ללא ספק הערכתו שהאנטישמיות היא סכנה קיומית שאין להקל בה ראש התבררה כמדוייקת. קשה להאשים את בכירי הלוחמים באנטישמיות ש"מוריץ" לא מצחיק אותם. 
מצד שני, האגודה בחרה את כליה בקפידה, ונמנעה ממאבק משפטי נגד הקברטים. מעולם לא עבר הנושא לטיפולה של משטרת ברלין, שהייתה מוסמכת לטפל בעניין מתוקף החוק לאיסור ביזוי דת, עבירה פלילית בגרמניה באותן הימים. מבחינת האגודה הייתה איפוא היררכיה ברורה בין האנטישמיות המסוכנת שבחוץ לבין זו הפנימית. את הקברט היהודי בברלין הביסו בסופו של דבר האנטישמים עצמם ולא אבירי המאבק באנטישמיות. וינר עזב את גרמניה והתפרסם כאחד מבכירי המתעדים של הסכנה הנאצית בזמן אמת. אוסף המסמכים המקיף והנדיר שלו הפך לספרייה הנושאת את שמו עד היום. מסלול מנוסתו של פאול ונדל (Wendel), שכבש את במות ברלין כפאול או'מונטיס היה דומה באופן טרגי למסלול ההתפשטות של הרייך השלישי. הוא נמלט לוינה, ולאחר מכן לפראג ומשם לפולין. גרמניה הנאצית השיגה אותו בלודז' וכיהודי והומוסקסואל מוצהר הוא נשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, ונרצח שם ב-1940, בגיל 46.      
סיפורו של קמפיין הקברטים של האגודה מעניין דווקא בהיותו סיפור קטן ויום יומי. הוא מפרק את הדיכוטומיה שהתקיימה בין חיי היום יום, התרבות, וחוויית החיים העירונית של היהודים הברלינאים לבין ההנהגה האידיאולוגית והפוליטית. קמפיין הקברטים הוא מקום בו הפוליטיקה, המשבר הכלכלי והחברתי, האנטישמיות והקשיים של יהודי גרמניה, פרצו דווקא אל המרחב שבו אותם יהודים נרגעים מעמל יומם וחוגגים את ברלין הנוצצת במלוא תפארתה. יש בו תזכורת חשובה לקהילת הזוכרים של אותה יהדות ברלין, שהמאבק והקברט, הפוליטיקה וההומור היהודי, האנטישמיות והפריחה התרבותית קרו לאותם אנשים באותו מקום ובאותו זמן, והוא מסייע בידינו לדמיין את אותה יהדות על משבריה, מחלוקותיה הפנימיות והבעיות הרבות מספור שליוו את קיומה הסוער והשברירי.



* Centralverein deutschen Staatsbürger jüdischen Glaubens, בקיצור "צנטרלפריין" או "צה.פאו".



תצלום: אריאל נשרי