מירי שחם | סיפור קצר מתוך כתב העת אורות, גיליון 5: אגתה כריסטי

1
כל הקשישות האנגליות דומות זו לזו וכולן מזכירות במידה זו או אחרת את דיים מגי סמית.
אנחנו, שמעדיפים קורדרוי על פני טוויד מסיבות פרקטיות גרידא, מתקשים להיזכר במועד המדויק שבו הגברת כריסטי, אגתה, הצטרפה אלינו כדיירת מן המניין. רק נציין שצריכת שקיקי התה בדיור המוגן זינקה פלאים. אין דבר. גם אם לפעמים אנחנו לא לגמרי בטוחים איזה יום היום, הפודינג של ימי רביעי חביב עלינו עד מאוד.

2
לא נכחיש את העובדה המכאיבה שהגב' כריסטי ממעטת לשוחח עימנו, אף שאין ראויים מאיתנו לשמש לה שותפי סוד. מן הידועות היא שהמוניטין שלנו נקי מרבב, איש מעולם לא פיקפק בנו! נאמנותנו מעולם לא הוטלה בספק! אף על פי כן, אמירות מפורשות בעניין הן למטה מכבודנו.
אנו מגניבים לעברה מבטים מלאי משמעות, כשבמוחנו מחשבה שמי מאיתנו עלול לקפד את חייו בקרוב, במוות לא-טבעי. אנחנו מצחקקים חרש; בגילנו המתקדם מוות שכזה שקול כמעט למעשה קונדס.

3
כשהיא חולפת על פנינו ברשרוש שמלותיה השחורות אנו נתקפים יראת כבוד. כאיש אחד אנו מטים לעברה את מכשירי השמיעה, מסלסלים את שפמינו המטופחים. שמנו לב שקולנו הסדוק מזיקנה מתהדר לאחרונה במבטא זר. אנו שוב מקפידים על עניבות לארוחת הערב, גברת ש' חזרה לענוד את ענק הפנינים. רק מי שניסה לקשור עניבה או לפרוף תכשיט בידיים רועדות, יוכל להעריך את גודל המאמץ. אף על פי כן, לעיתים במנוחת הצהריים אנו רדופי כתמים שחורים בתולדות חיינו: שקרים לבנים אחדים, גניבות חסרות משמעות, עבירות שוליות על החוק שאנחנו מעדיפים לשמור לעצמנו. עניין של מה בכך, אנו בטוחים.

4
עם זאת, לאחרונה התחלנו להקפיד על תפילותינו יותר ויותר. אנחנו ישנים בחלונות סגורים, שמא בשנתנו יתגבר ללא נשוא דחף הווידוי. אנו מנסים, כמעט לשווא, להתנחם בדבריו של ג'ורג' אורוול שאמר, "על אוטוביוגרפיה אפשר לסמוך רק כאשר היא מגלה משהו מביש." אף על פי כן הכתמים השחורים גדלים עוד. מה לעזאזל עלה בדעתנו אז? עוד ועוד חולשות קטנות מבצבצות בזיכרוננו, פורצות דרכן החוצה כמו רימות שמנמנות מתוך בשר נגוע. אנו ממאנים להאמין. הייתכן שזיכרוננו בוגד בנו? משחק עימנו משחק עיוועים אכזר? העינוי בלתי נסבל. מעתה, כשהיא נכנסת לחדר, אנו מסיטים את מבטנו לרצפה, שיחותינו נוטפות עליצות מזויפת. החלשים בינינו יוצאים לשאוף מנת אוויר צח. אי אפשר לגנות אותם על כך.

5
הימים חולפים. לעת עתה דבר לא אירע, אך אנו רחוקים מלהיות שאננים. לא נולדנו אתמול, כידוע. אפילו החוג לברידג' שוב אינו מה שהיה. אנחנו חושדים בכולם, בלי הרף. מדי פעם בפעם אנו פוקדים את דירות שכנינו בחשאי, מחטטים בארונות, קוראים בשקיקה מכתבים לא-לנו. דיבורינו הצטמצמו מאוד מחשש שנסגיר את עצמנו. אנו מוודאים שוב ושוב שהאליבי שלנו מוצק, ואיננו חדלים מלתור אחר חשודים אפשריים. הנימוסים שלנו ללא דופי, מעולם לא היינו כה אדיבים. אנחנו מנסים להרשים את הזולת באמצעות מילים כמו "אכסדרה", אך עינינו הנגועות בקטרקט מונות שוב ושוב את הנוכחים בחדר. בלילות אנחנו מאחרים להירדם, דרוכים לשמוע זעקה מקפיאת דם שאולי תעלה סוף סוף מאחד החדרים ---
אך רק הסודות מבעבעים באפילה שסביבנו.

6
אנחנו ממעטים לאכול. גופנו נחלש מאד. משימים עצמנו חירשים יותר מכפי שאנחנו באמת, סומים למחצה, שופכים מחצית מהמרק בדרך אל לוענו. מסתפקים בלגימות אחדות של אלכוהול, שרשם לנו הרופא לחיזוק. חדלנו כליל ממשחקי הקלפים. אנו ממתינים בשקט, צהובים, אחוזי פחד. עצבינו מרוטים מאד. רק תקווה אחת נותרה לנו – שמישהו יירצח כבר! שמישהו כבר יירצח, למען השם, ונוכל להתכנס סוף סוף באחד החדרים, אשמים כל-כך, להוטים להמשיך בחיינו.


תצלום: יורם קופרמינץ