יובל פז | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

הוא נכנס למכונית, התניע, הידק את המטפחת השחורה על עיניו והחל לנסוע מיד.  כאשר הניח את ידיו על ההגה, התפשטה בגופו הצנום שלווה נעימה, שמחקה שעות ארוכות של שכיבה מיוסרת על המיטה, מוטה על צדו, מתפלש בסיוטיו, לא מוצא מנוח מאותן ידיים, ארוכות מדי, רדומות, שהתלפפו כמו שני נחשים סביב צווארו ואיימו לחנוק אותו.
   מחשבותיו התרוצצו בין ניסיונו להיזכר כמה פעמים ביצע עד כה בהצלחה נסיעה זו, ובין ההתרכזות בניווט העיוור תוך הקפדה על שמירת המהירות הנכונה לאורך כל הדרך. למרות הפיתולים והעקומות שבכביש, הוא חש ביטחון בדהירתו, כך שאפילו סירנה מייללת שקרבה אליו מאחור לא עירערה את נחישותו להמשיך במשימה, עד שזו נדמָה לפתע, מיד כשסיים את אחת הפניות החדות והחל לעלות לעבר ההרים המושלגים.
   רק כאשר כבש את עיניו בתוך הבד המהוה, הצליח להתענג על הירידה האיטית במדרגות האבן, אל מה שנהוג לכנות נבכי הנפש. הוא הניח לאורות המסנוורים של המכוניות החולפות על פניו לחדור מבעד לאריג השחור, ולשטוף בזוהרם את אישוניו המפלבלים. הוא הקפיד להשאיר את חלונות המכונית פתוחים והאזין להמיית הרוח הפורצת פנימה בשריקה. כעת לא טרדו את מוחו בעיות היום-יום, וכל-כולו היה נתון בהתעוררות מחשמלת, עד שאפילו פצעי האספלט הקפוא שטילטלו את המכונית בפראות לא יכלו להתרגשות שאחזה בו.
     ככל שאצה הדרך אל בין נקיקי הסלעים שחיבקו את הכביש משני צדדיו, הוא חש כעין התמלאות הזוחלת במעלה גופו. הריחות המתחלפים לימדו אותו את מיקומו המדויק. מריח הפיח של ארובת תחנת-הכוח, דרך צחנתו העזה של מפעל הזבל האורגני, ועד ניחוחה המתוק של מאפיית הלחם שניצבה על צלעה של גבעת יער מחודדת, ואשר בפיזוז האש בתנוריה היה מסוגל לחוש עוד הרחק משם.
   אלה היו הדקות המלטפות, שבהן החשיכה שגזר על עיניו שפכה לתוכו אור גדול, כאילו שקע במי מעיין צלולים, שבקרקעיתם הוטלה אבן בורקת שהפיצה זהרורים צבעוניים. הוא נזכר באביו מניף אותו בקלילות ומושיבו על כתפיו בליל החג, בעוד הוא מותח את ידיו ומנסה לגעת בסוכריות המנצנצות בשמיים.
   אף שידע כי רגע חציית האפיק הרדוד, המסתתר בתוך מטע זיתים עתיק, קרב, תמיד הופתע כאשר הגיע לשם, עיניו זולגות במכאובן המענג ורקותיו מהודקות בסבך הבד הלח העוטף את פניו. הוא ציפה כבר להתהפכות הבטן המרטיטה, בדיוק בנקודה שבה מסתיימת הירידה התלולה ומתחיל המעלה המשופע. שם הניח לידיו העייפות להישמט מן ההגה, להיזרק אל חלל המכונית ולהשתחרר מן הגוף הצוהל בחושך.
   מהמורה עיקשת שהמתינה לו תמיד ביציאתו מעקומת הסיבוב האחרונה שבדרך, סימנה לו כי עליו לספור עד ארבע לפני שיהיה עליו לעצור עם הגיעו אל הרמזור בצומת הדרכים. למרות זאת נסע הלאה בבהילות, מתעלם מאיתותי הפנסים המסנוורים המכים על פניו, מרוכז במחויבותו לדרך המשתוללת הפרושה לגלגליו ומותיר במוחו ערוץ צר אחד פתוח למחשבות המסעירות שהחלו נרקמות במוחו.


שוכב נינוח. מנסה לחלץ את העיניים מן המעטפת הרכה המכסה אותן. ההתבוננות בגוף המוטל על הכביש מעוררת את הגרון היבש המתחנן לקצת מים. מתעכב על העיניים הנחשפות בזהירות ומהן נמשך אל הלשון הקפוצה בכיווצה, נגלית מבעד לשיניים המרוסקות, כאילו ביקשה לפלוט דבר-מה אחרון לפני שהשפתיים ייטרקו עליה. איזה רצון לא מבואר ניכר בקמטי המצח החרוש, כמו מסרב להשלים עם הכיבוי הפתאומי. מתרחק משם אל פינה מוצלת, מתגונן  מפני השמש המתלקחת ומבליחה מעבר להרים הלבנים. מן העיניים הניצתות ניכר שמשהו טוב קרה.