ענת פרי | מאמר מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

עריכה במרתפי הבנק

בסוף שנות החמישים הופיע במפתיע בארכיון הספרות הגרמני שבמרבאך-על-הנקאר כתב יד של יצירתו הבלתי-גמורה של פרנץ קפקא, שמקס ברוד פירסם לראשונה בשנת 1931 בכותרת "החפרפרת הענקית". עניין זה היה מוזר ביותר, כי עד לראשית שנות השבעים, כאשר עזבונו של מקס ברוד עבר לידי אהובתו אסתר הופה, לא היו שום כתבי יד זמינים של קפקא. כל כתבי היד הספרותיים של קפקא, כולל יומניו ופנקסיו, וזה של "החפרפרת הענקית" בכללם, נאספו עם מותו בידי מקס ברוד, ששמרם תמיד בכספת.
הנס-יואכים שפס הצעיר, לימים פרופסור למדע הדתות, שסייע לברוד להתקין לדפוס את הסיפורים מעזבונו של קפקא, תיאר ברשימות יומן מן ה-8 ועד ה-13 באפריל 1930, את עבודתם המשותפת בפראג:

השעות שלפני הצהריים התמלאו בעבודות על עיזבון קפקא, שהתנהלו בתא תת-קרקעי של בנק האיחוד הבוהמי באוויר גרוע (מנהל מחלקת הכספות היה מר אדם הפטפטן, אחד מאלה שמתעסקים בכול, ומכיוון שגלוי לעין שמלבד זאת אינם מוצאים שום תוכן אמיתי לחייהם, עושים בלי רשות כל דבר אפשרי חוץ מאשר את עבודתם.) (1)

מקס ברוד כל כך חשש להוציא את כתבי היד של קפקא מן הכספת, עד שבחר לבצע את התיקונים הסופיים לצורך התקנה לדפוס, שחייבו עיון בכתבי היד, במרתפי הבנק, בצמוד לכספות שבהן שמר אותם. כתבי היד הוצאו מן הבנק בפראג רק בשנת 1939, כאשר הוברחו לארץ ישראל מאימת הנאצים, לדברי מקס ברוד במזוודה שנשא עמו, ולדברי אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, שליוותה את מקס ברוד לרכבת, גם בתוך קופסאות נעליים שעמס על הרכבת. בירושלים הפקיד אותם ברוד בכספת של זלמן שוקן בהוצאת שוקן בירושלים. בשנת 1956 העביר זלמן שוקן את כתבי היד של קפקא לכספת בנק בציריך, ושם נשמרו עד לאחר מותו של שוקן. בשנת 1961 הוחזרו כתבי היד, למעט "המשפט" וכתבי יד נוספים שמקס ברוד טען לבעלות עליהם, לידי יורשיו של קפקא, צאצאי שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, והופקדו בהשאלה בלתי חוזרת בספרייה הבודליאנית באוקספורד. מתוך כתב היד של "החפרפרת הענקית" נמצאים באוקספורד שני דפים בלבד. הדפים האחרים נשארו במרבאך.
בהקדמתו לאסופת המכתבים בין ברוד לשפס, מציע ההיסטוריון יוליוס שפס, בנו של הנס-יואכים, פיתרון לתעלומת כתב היד של "החפרפרת הענקית". לדבריו, אביו הוא שמסר לארכיון מרבאך את כתב היד, וכך הוא מתאר את השתלשלות הדברים:

מעט מאוחר יותר החל ברוד לשלוח לשפס בדואר כתבי יד של קפקא. נראה שברוד, כמנהל העיזבון, התנהל בנדיבות. לבקשת שפס, שהיה שמח להחזיק בכתב יד של קפקא, הוא מסר לו אפילו את כתב היד של "מורה בית הספר בכפר" שהוא לקח עמו כשהיגר לשוודיה, ושלאחר 1945 עבר לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך.(2)

ואולם למיטב הבנתי כתבי היד המקוריים של קפקא לא יצאו מכספת הבנק, ומה שנשלח בדואר הם העתקות שמש  שברוד נהג להכין וחלקם עדיין שמור אצל אסתר הופה. במרס 1931 כתב ברוד לשפס:

את ההגהה שלח לי בבקשה ביחד – כל הגיליונות יחדיו – או אולי בשני חלקים – כדי שאת הדרך לבנק, לכספת, אצטרך לעשות רק פעם, כדי לבדוק את כל המקומות שבספק בלפני צהריים יחיד! האם תוכל לארגן זאת כך?(3)

שוב ניתן לראות, כמו בתיאורו של הנס-יואכים שפס לעיל, כי בדיקת כתבי היד של קפקא נעשתה רק בכספת הבנק.
סבירה עוד פחות הטענה שכתב היד של "החפרפרת הענקית" ניתן לשפס במתנה, שכן ברוד לא ראה כתב יד זה כרכושו, אלא כרכושם של יורשי קפקא, ואת הדפים שנותרו אצלו מסר לידיהם. ומובן שלו חפץ ברוד לתת לשפס את כתב היד במתנה, היה נותן אותו בשלמותו, ולא גורע ממנו דפים. גם אם נתן ברוד לשפס כתבי יד מקוריים של קפקא ולא תצלומים – מה שכאמור אינו מתקבל על הדעת – הרי שבמכתבו על הפסקת עבודתו של שפס מיום ה-7 ביוני 1934, ביקש ממנו ברוד להשיבם לו חזרה:

במה שנוגע למהדורת קפקא, ברצוני לבקשך, שתמסור למר מ. שפיצר את כתבי היד של קפקא שנמצאים עדיין ברשותך ושהוא יאשר את השבתם (...) אבל המשך עבודה משותפת עמך על מהדורת קפקא הינו כבר בלתי-אפשרי עבורי מסיבות מוצקות, כי אינני מגיע לגרמניה ומן הסתם גם אתה תבוא לכאן. גם בהתעלם מכך, ההבדל הנ"ל בתפיסת היהדות התגלה כיסודי כל כך, שעבודה משותפת נשללת מעצמה. אני משוכנע שמטעמים של טוהר אינטלקטואלי תבין את החלטתי זו, ושאולי רק כאשר הניגוד יתברר במלואו, נוכל להפגיש את השקפות עולמנו בדרך שכעת אינני רואה.(4)

ההתכתבות בין ברוד לשפס חושפת מחלוקות בין השניים לא רק בתפיסת היהדות, אלא גם בעניין עריכתן של יצירות קפקא, שככל הנראה אינן נטולות קשר לפיטוריו של שפס מן העבודה על פרסום קפקא, ולגורלו המוזר של כתב היד של "החפרפרת הענקית".
כך למשל כותב שפס לברוד במכתב מן ה-22 במרס 1931 על אודות הסיפור:

עמ' 193 (למטה) בדוק בבקשה בסוף דבריו של מורה הכפר, האם לא צריך להשלים את חזיון התעתועים של מורה הכפר, המאד חשוב על פי הרגשתי, עד לסוף דבריו. הדפים הנוגעים בדבר מן המקור מצ"ב!(5)

וברוד עונה לו בסיפא של מכתב שתחילתו חסרה, אך הוא מאותו חודש מרס 1931:

נ.ב. את המקום ב"חפרפרת הענקית" צריך בהחלט מסיבות אמנותיות להשמיט. אני אבדוק זאת שוב בהגהה.(6)

החפרפרת או המורה

הבלשן פריץ מרטיני הוא שפירסם בשנת 1958 את כתב היד של "החפרפרת הענקית" בשנתון מרבאך. מרטיני עלץ על האפשרות לעיין לראשונה בכתב יד ספרותי של קפקא שהפך כעת נגיש לציבור, אך הוא מעלה תהיות ביחס לעריכת כתב היד על ידי ברוד:

הרכישה בת המזל של כתב היד של פרגמנט הסיפור "מורה בית הספר בכפר" בידי ארכיון הספרות של חברת שילר הגרמנית במרבאך על הנקאר, מציעה כעת אפשרות רחבה יותר, לערוך השוואה ביקורתית בין הטקסט בכתב היד של קפקא לבין הגירסאות המודפסות שלו... אמנם אין להתעלם מן השאלה האם כתב היד שיתפרסם להלן של "מורה בית הספר בכפר", כפי שאנו מכנים את הסיפור מן הסיבות שתוסברנה להלן, היה המקור הקובע של העורך, או שהיה ביכולתו להשתמש בכתב יד נוסף, בדמות העתק נקי שהתקין קפקא אחרי הטיוטה הראשונה.... מקס ברוד כתב במכתבו מיום ה-17.11.1957: "כאשר אני מחטט בזיכרוני, שאמנם לאחר זמן כה רב אי אפשר לתארו כמעל לכל טעות, אינני יכול להיזכר שראיתי אי פעם שני כתבי יד של "החפרפרת הענקית"... בנוסף לכך מסייע לנו כתב היד עצמו בכמה רמזים. לאחר המשפט שלפני האחרון, אחרי המילים "להוציאו החוצה מן החדר", ישנו סימן סיום, שכנראה נרשם בעיפרון ביד זרה. הוא נמצא במקום שבו נקטעת הגירסה המודפסת לפני המשפט האחרון של כתב היד, ונראה שהעורכים ציינו אותו לידיעתם. המשפט האחרון שלא נדפס, הוקף בסוגריים באותו עיפרון. מלבד זאת מעידים סימני עיפרון רגיל ועיפרון כחול על כך, שכתב היד נערך בדיעבד.(7)

ואכן, גירסאות הסיפור שפירסם ברוד, תחילה בהוצאת קיפנהוייר, אחר כך בהוצאת שוקן, ושוב בהוצאת שוקן לאחר המלחמה, ולהפתעתי גם מהדורות קפקא מהשנים האחרונות, מסתיימות כך:

לו הביט מישהו בזקן הגוץ קשה העורף מאחור, כפי שישב אצל שולחני, יכול היה לחשוב שאין זה כלל אפשרי, להוציאו מן החדר.

וזה, על פי כתב היד, הסיום המקורי של קפקא, שאין יודע מדוע בחר ברוד להשמיטו:

לו הביט מישהו בזקן הגוץ קשה העורף מאחור, כפי שישב אצל שולחני, יכול היה לחשוב שאין זה כלל אפשרי, להוציאו מן החדר. מעילו העליון הארוך הנוקשה שהוא מעולם לא פשט, הזדקר הרחק ממנו בקו שבר חד והפך אותו למסה רחבת-ידיים.(8)

בניגוד למקס ברוד, מרטיני העניק לסיפור את הכותרת "מורה בית הספר בכפר", Der Dorfschullehrer, ונימק את ההחלטה ברישומי היומן של קפקא:

ב-19 בדצמבר 1914 העיר קפקא:(9) "אתמול כתבתי את מורה בית הספר בכפר Der Dorfschullehrer כמעט ללא הכרה, אבל הפחיד אותי להמשיך לכתוב אחרי רבע לשתיים."  העבודה נמשכה ביום הרישום: "אבל כתבתי רק עמוד אחד ולא טוב במיוחד."(10) ב-26 בדצמבר נכתב: "אולי כבר אינני במצב להמשיך את מורה בית הספר בכפר, שעליו אני עובד מזה שבוע,  ושבוודאי יכולתי להשלימו בשלושה לילות פנויים נקי ולכאורה בלי שגיאות, עכשיו יש בו, למרות שהוא כמעט בהתחלה, כבר יש בו שלוש שגיאות חסרות תקנה וחוץ מזה הוא מקולקל"(11) ... ב-6 בינואר 1915 נכתב: "מורה בית הספר בכפר... נזנח זמנית."(12) הערות אלה מעלות גם את שאלת הכותרת הנכונה לסיפור. הכותרת "החפרפרת הענקית" שבחרו העורכים בבירור ללא הכרת היומנים, מתגלה כבעייתית, כי משמעותה הסטת הפרספקטיבה. לא החפרפרת, אלא מורה בית הספר בכפר צריך היה לעמוד במרכז הסיפור – העימות הפנימי מתפתח כלפיו ומתמקד בו, אליו מופנית תשומת הלב והמתח של המספר.

נקמתו של פוליצר

אי אפשר לטעות בטון הביקורתי של מרטיני כלפיי מקס ברוד. בעוד הוא עצמו שומר על מגבלות הנימוס, נהנה לצטט את החוקרים המבקרים אותו בחריפות. את הצורך בהשוואה בין כתב היד של הסיפור לנוסח שפירסם ברוד, מנמק מרטיני בפתח מאמרו כדלהלן:

חזור ושוב ובתכיפות גוברת, הצביעו בשנים האחרונות על כך שהטקסט שמקס ברוד מסר במהדורות של הפרוזה של קפקא שחזר ופירסם, מעורר חשד שאין להן בסיס מהימן. השאלה הועלתה במשנה תוקף על ידי המחקר ואפילו בעיתונות היומית, באיזו מידה הוא מסר באופן מדויק את כתביו של קפקא.(13)

מרטיני מצטט בין השאר מתוך מאמרו רב-החשיבות של היינץ פוליצר, "הבעייתיות והבעיות במחקר קפקא" מ-1950, שפתח פולמוס ארסי על עבודת העריכה של ברוד בכתבי קפקא. וכך כתב פוליצר במאמרו:

רצוי שיצירת ספרות זו תיבחן, תמוקם ותוערך סופסוף על פי מהותה, כלומר כמסמך ספרותי מן המדרגה הראשונה. לשם כך הכרחי, כמובן, שהטקסט יימצא במהדורה פילולוגית מושלמת ולא מצונזרת. משימה לא פשוטה, כי הן הסיפורים והן האפוריזמים הוצאו לעתים קרובות באופן בלתי אמצעי מתוך היומנים וכרוכים בהם באופן שכמעט אינו ניתן להתרה. מלבד זאת נזקק קפקא לעתים קרובות לכמה ניסיונות כדי להתחיל בכתיבה, כך שראשיתם של פרקים רבים מצויה בכמה גירסאות, שלא תמיד האחרונה ביניהן היא המוצלחת ביותר מבחינה ספרותית. המטרה הראשונה והאחרונה של מחקר קפקא צריכה איפוא להיות הוצאתה של מהדורה שלמה ביקורתית, עם הגירסאות וההקשרים. מהדורה כזו תתרום כמובן מהסיבות שצוינו תרומה שאינה ניתנת להערכה לפסיכולוגיה של תהליך היצירה.(14)

בהמשך המאמר מסתתר כנראה שורש המחלוקת בין מקס ברוד להיינץ פוליצר:

לא יכול להיות שום ספק בכך שקפקא עצמו תפס את יחסי האב והבן במובנה של תורת פרויד. אותו מכתב לאב בן מאה עמודים, שבו מציג פרנץ קפקא את בעיית חייו ושמעולם לא נשלח, מוכיח את היכרותו האינסטינקטיבית עם הכרת היסוד והכוונה הטיפולית של הפסיכואנליזה.(15)

ובהערת שוליים למשפט זה אומר פוליצר:

מקס ברוד לא פירסם מסמך מרכזי זה עד היום בשלמותו.(16)

כפי שמעיד מקס ברוד עצמו בסוף הדבר לכרך "תיאור של מאבק" שפירסם בשנת 1936, לפוליצר היתה ידיעה אישית על דרכי העריכה של ברוד:

לראשונה נדפסים בספר שאני מציג בזאת, מלבד סיפור השער, ארבעה-עשר סיפורים קטנים וגדולים יותר, בנוסף למערכה שלמה מן הדרמה "שומר הקבר". היצירות הנוספות הינן, חלקן בקריאת טקסט משופרת, יצירות שנלקחו מכרך העיזבון "בעת בניית החומה הסינית" שהוצאתי בשנת 1931 יחד עם הנס-יואכים שפס. לשפס עומדות זכויות רבות בסידור המאומץ, בתיארוך ובעריכה של כתבי יד אלה, למרות זאת מנעו ממני לצערי מחלוקות רציניות ביותר בהשקפת עולמנו, שהתפרשׂו גם למשמעות של יצירת קפקא ולפרשנותה הנמשכת, את המשך עבודתנו המשותפת.
מצאתי איפוא עוזר טוב במשורר הצעיר היינץ פוליצר, שאני אסיר תודה לו על שיתוף הפעולה הנלהב ועתיר התוצאות. הוא הגיה בקפידה את ארבעת הכרכים הראשונים במתכונת הטקסט הדפיניטיבית שלהם, ובחן חלק מן החומרים לכרך החמישי והששי.(17)

מקס ברוד אף עשה כמיטב יכולתו לסייע לפוליצר להימלט מידי הנאצים לארץ ישראל, כפי שמעיד מכתבו להוגו ברגמן שנמצא בעיזבון ברגמן בספרייה הלאומית.  
אבל מקס ברוד היה גם מי שהדיח את פוליצר מן העבודה על פרסום קפקא וככל הנראה הביא אותו להגר מן הארץ לארצות הברית. את מאמרו המצוטט לעיל כתב פוליצר בעודו מרצה בברין מאואר קולג' בפנסילבניה, שם חי לאחר שעזב את ישראל, בעקבות סילוקו בידי מקס ברוד מעריכת המהדורה השנייה של כתבי קפקא שהוציא זלמן שוקן אחרי המלחמה. על כך מעידים שני מכתבים ממקס ברוד למרטין בובר, המצויים בארכיון בובר בספרייה הלאומית: 

                                                                                     23 באוקטובר 1945
ד"ר בובר היקר והנכבד,
אף שאני מאד מעריך את היינץ פוליצר כמשורר וכעורך,  זה לא הולך. אתה בוודאי תבין זאת, שאני נחוש בהחלטתי, לבצע לגמרי לבדי את עריכת שני הכרכים האחרונים, בתור העבודה האחרונה שעלי עוד לעשות למען קפקא. זה בשבילי הפעם, הייתי רוצה לומר, ממש פולחן, שאינני יכול להתנער ממנו. אני מאוד עצוב על כך, שאני (בניגוד לטבעי), חייב לומר "לא"! – בנוסף לכך הייתי אתמול לכמה שעות בירושלים כדי לדבר עם מר שוקן. שם התבטאתי, עוד בטרם הגיע מכתבך (שוקן עצמו דיבר על ה. פוליצר), באותה רוח.    
      
ומתוך מכתב נוסף לבובר מה-3 בנובמבר ללא ציון שנה, כנראה גם כן 1945:

לאחרונה שאלני רובשוב, מי ייטיב לכתוב על ריכרד בר-הופמן. המלצתי על פוליצר ואני מקווה שהוא קיבל בינתיים את הזמנת "דבר". אני גם מקווה שפוליצר אינו כועס עלי, אלא מבין שרק יד אחת צריכה לבצע עבודה מסיימת זו על מהדורת קפקא. במבחר שהכנו בפראג היתה עבודה לשני אנשים, לפעמים אפילו ליותר, אבל כעת, כשהכל או כמעט הכל הופיע, די באחד וגם הכל חייב להישאר מרוכז באותה נקודה.

נקמתו של פוליצר עלתה יפה: בעקבות מאמרו תקף את ברוד גם חוקר שירת הלדרלין פרידריך בייסנר. באוקטובר 1951 נשא בייסנר הרצאה באוניברסיטת אמסטרדם על "המספר פרנץ קפקא", כעבור חודשים אחדים פירסם את הרצאתו בכתב ובהערת שוליים אחת דחס מאמר קצר על עבודת העריכה של ברוד, כולל השוואה שערך בין שתי מהדורות הסיפור "גזר הדין" שפירסם קפקא בחייו ובין המהדורה שפירסם ברוד בשנת 1946, השוואה שהוכיחה כי ברוד הכניס שינויים גם בטקסט שקפקא עצמו פירסם. וכך כתב בייסנר:

צריך רק לקרוא את סופי הדבר של מקס ברוד למהדורות השונות כדי להבחין על איזה בסיס רעוע ניצב הטקסט. העורך ראה עצמו רשאי, ואולי אפילו מחויב, להקל על פי תפיסתו את הקריאה של הנוסחים הראשונים. מאוחר יותר הוא שוב נסוג מהתערבויות כאלה, אבל עדיין ניסה, למשל במהדורה השנייה של "המשפט", "להתאים את הפיסוק, הכתיב והמבנה התחבירי לשימוש הגרמני השגור" (המשפט, מהדורה שלישית, ניו יורק, 1946, עמ' 285). הוא הרהיב עוז לפגוע במבנה התחבירי של סופר, שבמשפט הפותח את סוף הדבר שלו הציב בצדק לצד הגרמנים י. פ. הבלס וקלייסט! יש מקום לחשד שמה שברוד מכנה "שימוש גרמני שגור" אינו נבדל בהרבה מתקינות צחיחה של מורה בית ספר, לאור הודעתו שם (עמ' 286), שבניגוד למהדורה ראשונה של "המשפט", הרי במהדורה השנייה "במקומות רבים" (כלומר לא בכל המקומות!), "סדר המילים כמו גם שימוש כפול ויותר באותה מילה באותו משפט הושארו נאמנים למקור."(18)

הביקורת מתפשטת

בעקבות בייסנר הופיעו מאמרים רבים המבקרים את ברוד בחריפות. במשך זמן רב נמנע ברוד מלהגיב על הביקורות, אבל עדות לתחושתו נמצאת במכתב שלהלן לידידו הסופר פרידריך תורברג, עורך כתב העת הוינאי "פורום", ששידל את ברוד לשווא ליטול חלק בגיליון שהוקדש למלאת שלושים שנה למות קפקא, ולפרסם גם משהו חדש מעזבונו של קפקא בהזדמנות זו. יום ההולדת הנזכר הוא יום הולדתו השבעים של ברוד, שנחגג בישראל בשפע מסיבות, ותורברג אף הקדיש מאמר קצר לכבודו בגיליון המזכרת לקפקא.(19)

9 ביולי [1954]
חבר יקר,
כן, כעת אני הוא שצריך לבקש סליחה. אבל הייתי חולה (שום דבר חמור!) – ולזה נוספה כאן המהומה המקומית שאין לתאר  של יום ההולדת. עד מיאוס! אבל הייתי חייב להחזיק מעמד.
חוץ מזה על מכתבך הראשון לא יכולתי לענות משהו חיובי. רצית משהו של קפקא על וינה. אין כזה. וחוץ מזה אני חולק את זכות ההרשאה לפרסום עם מר זלמן שוקן, הגועל הגדול ביותר של המאה – הוא אומר תמיד "לא", חוץ מפעם אחת שבה (מסונוור מתואר האצולה), אמר כן מבלי לשאול אותי.
מלבד זאת עייפתי מכך שמזכירים אותי תמיד כנספח לקפקא. היינץ פוליצר אפילו ניצל את מאמרו ב"פורום" כדי לתקוף אותי די בערמומיות. באמת לא הבחנת בכך? אני "רק" הצלתי את חייו של הבן-אדם, כאשר הוא בכה לי בפראג ואני שמרתי לו "סרטיפיקט סטודנט" לסמסטר שרובו כבר חלף.
ראית אותו באמריקה? האם נכון הדבר שהוא נטבל לנצרות? – כל עמיתי קפקא שלך רואים בקפקא רק את הניהיליסט, שבדיוק נגד זה אני נלחם.

ואכן היינץ פוליצר, במאמר הזיכרון היפה שלו על קפקא, "חשכת אל", שפירסם ב"פורום", סנט בברוד, פעם אחת במפורש, כאשר ליגלג על העיבוד שהתקין ברוד ל"הטירה", שהיה הצלחתו הגדולה ביותר:

ידידו ומנהל עזבונו של קפקא הפך את "הטירה", אותו דו-שיח של הנפש עם עצמה, לעלילה בהישג יד על הבמות.(20)

ופעם נוספת במרומז, אך בארסיות, כאשר חתם את מאמרו במשפט:

כי בשום מקום פרנץ קפקא איננו מוקף בכל כך הרבה שתיקה אטומה כמו בין מְפָרְשָׁיו.(21)

תגובתו של ברוד

בשנת 1959 פירסם מקס ברוד את ספרו "יאוש וגאולה ביצירת קפקא". בסוף הדבר לספר הגיב על מאמרו של מרטיני:

במקום אחר (פרופסור פריץ מרטיני ב"שנתון חברת שילר הגרמנית" 1958) מעלה תוכחה, ששיניתי יותר מדי את הפיסוק של קפקא, יותר מדי תיקנתי. "יחודו של הדיבור הקצבי של קפקא, שגם את השימוש בדקדוק, או ההתעלמות ממנו, הופך לצורת עיצוב פיוטית, נהרס על ידי ההתקנה, בפרט כאשר היא נעשית על פי המוסכמות בפדנטיות קשת-עורף." ובכן, קפקא היה חסיד פנאטי של "פדנטיות" שכזו, במה שנוגע לסימני פיסוק – אני קראתי איתו כמעט את כל ההגהות ליצירות שמסר בעצמו לדפוס, ויכול להעיד על כך. מלבד זאת צריך היה מרטיני רק לעיין ביצירותיו של קפקא שהופיעו בימי חייו, ויכול היה לקבוע שאין בהן כל שגיאות ביחס לכללי הפיסוק, לא אלתור ולא "האחדה זורמת", אלא בכל מקום שוררת תקינות מחמירה ביותר של סימני הפיסוק, כל עוד הדבר אפשרי, כל עוד אינו שנוי במחלוקת. אני זוכר את הוויכוחים המאומצים ולעתים קרובות ממושכים שלנו על פסיק, על צורה דקדוקית, כאשר ערכנו יחד הגהה של יצירותיו. אני מכיר מתוך עבודה משותפת באינטימיות הרבה ביותר את כוונותיו של קפקא, שעימן ניגש להדפסת יצירותיו. ובאותה רוח טיפלתי בטקסטים של קפקא. גם מהדורה פילולוגית-ביקורתית חייבת להיעשות ביום מן הימים ברוח זהה. אילו השליך קפקא את הטיוטה הראשונה, היה זה אמנם מעט אחרת, אז לא היה טורח להתקין פסיקים או לתקן טעויות. אבל בין טיוטה ראשונה חמקמקה שכזו לבין כתב יד מיועד לדפוס של קפקא פעור הבדל גדול. ואם מחליטים להדפיס, צריך בתור חבר לבחור את אותו נוסח, שסביר ביותר שיכול היה להיות הנוסח התואם את כוונותיו הידועות או הגלויות של קפקא, שלפיהן התקין קפקא באופן דפיניטיבי את הפיסוק. מלבד זאת יש להעיר, שאת הסיפור שמרטיני ניתח, "החפרפרת הענקית", כינה קפקא בדבריו לעתים "החפרפרת הענקית" ולעתים "מורה בית הספר בכפר". לכתב היד עצמו אין כותרת. זה שקפקא ביומנו מדבר על "מורה בית הספר בכפר", לא מוכיח, שזו היתה צריכה להיות הכותרת הדפיניטיבית. אני בחרתי, מתוך שתי הכותרות ששמעתי מפיו, את המשמעותית יותר. – את התיארוך שמרטיני פוסל, שהצעתי במהדורה הראשונה רק כהשערה, תיקנתי מזמן (1951, יומני קפקא, הערות בעמ' 710).(22)

למרבה הצער גירסתו של קפקא לדברים אלו כבר לא יכלה להישמע.





(1) Julius H. Schoeps, Im Streit um Kafka und das Judentum, Max Brod, Hans-Joachim Schoeps, Briefwechsel, Juedische Verlag bei Athenaum, pp. 177-178.
(2) שפס, עמ' 10-9.
(3) שפס, עמ' 56.
(4) שפס, עמ' 82.
(5) שפס, עמ' 55-54.
(6) שפס, עמ' 57.
(7) Fritz Martini, Ein Manuskript Franz Kafkas: "Der Dorfschullehrer", Jahrbuch der Deutschen Schillergeselschaft, Band II, 1958, pp. 266-300, p. 267, 269-270 .
(8) מרטיני, עמ' 290.
(9) מרטיני, עמ' 291, מצטט מעמ' 449 מיומני קפקא במהדורת 1951 שפירסם ברוד בהוצאת שוקן.
(10) שם, ציטוט מעמ' 450 ביומנים.
(11) שם, ציטוט מעמ' 451 ביומנים.
(12) שם, ציטוט מעמ' 454 ביומנים.
(13) מרטיני, עמ' 266.
(14) Heinz Politzer: Problematik und Probleme der Kafka-Forschung. Monatshefte fuer Deutschen Unterricht, Wisconsin, Madison 42, 1950. Zitat S. 279 ff.
תרגום המאמר נמצא בפוסט שלי "היינץ פוליצר על פרנץ קפקא":
(15) שם, עמ' 277.
(16) שם, הערה 17.
(17) Franz Kafka, Beschreibung eines Kampfes, Heinrich Merci Sohn, Prag 1936
(18) Friedrich Beissner, Der Erzaehler Franz Kafka, W. Kohlhammer verlag Stuttgart, 1952, p. 44, n.5
(19) המכתב נמצא בעזבון פרידריך תורברג בספריית וינה בבית העירייה, ZPH 588, 25/5 Max Brod, וקיבלתי את רשות הספרייה ומנהל עזבון תורברג דוד אקסמן לפרסמו. אין להעתיק את תרגום המכתב ללא רשות.
(20) Heinz Politzer, Gottesfinsternis, in Forum, Oesterreichische Monatsblaetter fuer kulturelle Freiheit I/6, Juni 1954, Wien. pp. 21
תרגום עברי למאמר נמצא בפוסט שלי "היינץ פוליצר על פרנץ קפקא":
(21) שם, עמ' 22.
(22) Max Brod, Verzweiflung und Erloesung in Werk Franz Kafkas, pp. 75-77




תצלום: יורם קופרמינץ