חוה ניסימוב | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

מרוב חרדה פן תאבד את ארנקה, ועל מנת להיות בטוחה שאמנם הוא במקומו, היתה נוטלת אותו מדי פעם, פותחת ומפשפשת בתכולתו ושוב מניחה, וחוזר חלילה, עד שיום אחד אמנם אבד לה, וידה שתרה אחריו במעבה התיק השחור שבה ריקם. נחרדה. הלא כל עולמה מקופל בארנק זה, ומלבד כספה גם תעודת הזהות שלה חבויה בתוכו. יעצו לה אנשים ללכת למקום שבו מקובצים חפצים מחפצים שונים שהלכו לאיבוד. הגיעה לשם חסרת נשימה, אמרה לפקיד: אבד ארנקי, שמא נמצא אצלכם. אמר לה האיש: היש לך סימנים לאבידה, אמרה: זהו ארנק ובו כל כספי ותעודת הזהות. אמר לה: ארנקים כאלה מגיעים אלינו באלפיהם יום-יום, והרי לא אוכל לתת לך ארנק של אדם זר, וכי מה יהיה על האיש כשיבוא לדרוש את שלו. אמרה: אבל שמי מצוין בתעודה, וגם מקום מגורי. אמר לה: ושמך, מהו. פתחה פיה להשיב, אך לא נמצא לה מענה, שמה נשתכח ממנה פתאום, ותרה בקדחתנות אחר סימנים, כי זכרה במעומעם שיש בו אותיות חדות וצליל בעל נקישה חזקה, אך אף שאימצה מוחה לא עלה בידה להיזכר, והיתה כתועה בין הסבכים ביער, כשהיא הולכת וסובבת בין שבילי הזיכרון האפלים, אך ללא מוצא. לבסוף נזף בה האיש ואמר: האם באת להתל בי, ושמא גנבֶת את ובאת ליטול רכוש לא לך. אמרה לו: תן לי רק רגע נוסף, כי בוודאי אצליח להיזכר, וכבר השם מתגלגל על לשוני, ואף טעמו בפי, אמנם הינו מר במקצת, אך הוא קיים. אמר לה: לשווא תיזכרי, שהרי לעולם לא תוכלי להיות בטוחה שאמנם בשמך נזכרת ולא בשם של אישה זרה, ומה לך ולאישה ההיא, שאת שמה אולי תאמצי בהיסח הדעת, וחייה יהיו כפויים עליך בעל כורחך, ושמא הם גרועים אפילו משלך. עמדה האישה אובדת עצות עד שנכמרו עליה רחמי הפקיד ואמר לה: אולי תלכי לשכונת מגוריִך, ותפגשי אנשים המכירים אותך, ויידעו את שמך. הודתה לו והלכה לחפש את השכונה ואת הבית, פגשה אנשים בדרכה ושאלה: היכן השכונה, היכן הבית, שאלו אותה האנשים: ומה שם השכונה והבית, אמרה: אני זוכרת כי לשם השכונה צליל עמום, ויש בה ריחות של ים. נדו לה האנשים בראשם ואמרו לה:  אולי ביתך על הגבעה ואולי בכיוון ההפוך, הרי לעולם אין לדעת. הלכה והלכה, ראתה בית הרוס, שאלה: של מי הבית והיכן האנשים שהתגוררו בו. אמרו לה: נסעו ולא הותירו כתובת. התישבה האישה על סף הדלת ואמרה: בית זה או בית אחר, היינו הך, שממילא כבר יורדת החשיכה.