טל ניצן | שני סיפורים מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא


ברגע זה

יש לי אויב ששונא אותי. לכאורה זה מובן מאליו. לכאורה אויבי אנוס לשנוא אותי ומי ששונא אותי ממילא יהיה אויבי. אבל אדם זה, שינאתו ואויבוּתו נפרדות הן. האויבוּת היא ייעודו הנבחר, תכלית חייו. ואילו שינאתו אותי היא קללה, גורל שנכפה עליו, מחלה חשוכת-מרפא שהתקפיה הבלתי-נמנעים, התכופים והולכים, מותירים אותו באפיסת כוחות. לעתים דומה שלא באתי לעולם אלא כדי לעורר בו סלידה ושִׂטנה. כל תכונה מתכונותי היא תועבת התועבות בעיניו וכל תכונה שנעדרת בי די בה לעורר בו שינאה אינקץ. גם אם ינסה לשכוח את קיומי, לגרש את זכרי בתנועות נזעמות כגרש זבובים, זה שב ותוקף אותו בשעות הכי לא-הולמות, להכעיס, וכך באמצע שיחה נעימה יתעוותו פניו בשאט-נפש ובעיצומה של פגישת עסקים יתחיל לחרוק בשיניו. וקומץ הצלחותי הדלות, שבסופו של דבר לא הועילו לי במאום ולמעשה הרסו את חיי, ממררות לו את ימיו ובעיקר את לילותיו, החשופים יותר, כשעל אפו ועל חמתו הוא שב ונזכר בהן כמי שמגרד פצע, כאילו גזלתי נתח מבשרו, ומקלל בחרון חרישי ומתהפך על צדו אבל השינה כבר הסתלקה ממנו ורק דמותי מרחפת מול עיניו כרוח-רפאים לעגנית. אבל יותר מכול, ובזאת אין שום פליאה, שנוא עליו מראה פני: בכך אינו יכול לעמוד כלל, עד כדי סכנה לשלומו, אף שרק פעמים ספורות נאלץ לחזות בהן וגם זאת בחטף, ולמען האמת ברגע זה איני מצליח להעלות בזיכרוני ולו פעם אחת.


גשם

כמה מאוס עלי הניצוץ הנדלק בין כפות ידינו כשהן מוטחות. לאו דווקא הניצוץ עצמו כמו הדקירה הצורבת באצבעות, ואולי לא בדיוק היא אלא הציפייה לה, הידיעה שמיד תפלח את היד. כשלעצמי מזמן הייתי חדלה מכך, מן הטקס המתיש שהתחיל באקראי מתוך ברכת שלום מבודחת ומאז חוזר ונשנה עד לזרא, אבל ההמונים, שעריצותם גוברת, הם לא יניחו לנו, הם תובעים בלי הרף את ליטרת המים שלהם, את זוג כפות הידיים ההולם בזוג האחר, כף בכף וכף בכף, בנקודה המדויקת של שיא הגובה ומלוא העוצמה, את הזיק הארור הניצת בין ידיה לידַי, ומיד לובנו הזרחני של הברק, ונפֶץ הרעם, ומטחי הגשם. מי זוכר כמה זמן זה נמשך, שבועות או שנים, חבטה, ניצוץ וגשם, רטיבות פושה בכול, לאדמה רכּוּת מבחילה של בִּיצה, מים עולים בקירות, אפילו האוויר נדמה נוטף, והם בשלהם, אינם יודעים שָׂבעה, תנו כף, הם מצווים, ושוב, בין כפות ידינו המונפות זוג כלפי זוג, פניה ניבטות אלי להרף עין. האם הן אומרות חמלה או זעם? האם היא רואה בי סוהרת, אינה מבינה שאני שותפתה לתא? שאינה יכולה להאשים אותי יותר מאשר את עצמה? הבעתהּ חתומה בפנַי, כשל זרה גמורה, או כשל אדם שהיכרתְּ וראיתְּ כל חייךְ עד שהוא חומק ממבטֵךְ, רק ידינו, כמו בנפרד מאיתנו, שבות ונצמדות בקול צליפה, ומחוללות את שהן מחוללות. אבל קצו של החורף הכוזב הממושך הזה כבר נרמז, כמו התבהרות רחוקה בין העננים. לאחרונה משתרר אחרי הניצוץ רגע ארוך יותר של שקט, שאחריו הרעם מתגלגל יגֵע, והברק עמום וחיוור, ולבסוף הגשם מזרזף באי-חשק וחדֵל. בקרוב ימאסו בנו, ואוכל לטמון את ידַי בכיסַי, להיפרד ממנה בניד ראש, בלא שום מגע הפעם, ולהסתלק לי.



 תצלום: יורם קופרמינץ