פרנץ קפקא וריימונד קארבר | שיר ורשומת יומן מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

באוקטובר 1985 התפרסם בשבועון ניו יורקר שיר בשם "השעון של קפקא", מאת ריימונד קארבר. השיר בנוי במתכונת קארברית טיפוסית, ולכאורה מדובר במחווה לחוויה הקפקאית של חיי המשרד.
אלא שלמעשה מדובר בטקסט הלקוח מתוך מכתב של פרנץ קפקא, שנכתב בדיוק 78 שנים קודם לכן, באוקטובר 1907. קפקא הצעיר, בן 24, תיאר לחבר את עבודתו החדשה בחברת ביטוח. קארבר ערך את הטקסט, חתך את השורות, והפך אותו לשיר שנתלה מאז על קירות משרדים ברחבי העולם. למיטב ידיעתנו, קארבר לא הזכיר מעולם את המכתב המקורי.
אגב, שלוש שנים אחרי פרסום השיר נפטר קארבר בגיל צעיר יחסית (50) ממחלת ריאות, בדומה לקפקא (גיל 41, שחפת).

השעון של קפקא / ריימונד קארבר

יש לי עבודה בשכר זעוּם של 80 כתר,
ושמונה עד תשע שעות אינסופיות של עבודה.
אני טורף את הזמן שֶמִחוּץ למשרד כמו חיית פרא.
באחד הימים אני מקווה לשבת על כיסא בארץ
אחרת, להשקיף מבעד לחלון אל שְׂדוֹת קנה-סוּכּר
או אל בתי קברות מוסלמיים.
איני קובל על העבודה כמו על
כובד הזמן הטובעני. השעות במשרד
אינן ניתנות לפיצול! אני חש בלחץ
של שמונה או תשע השעות המלאות אפילו בחצי השעה
האחרונה של היום. כמו מסע ברכבת
שנמשך לילה ויום. בסופו של דבר הנךָ לגמרי
מָחוּץ. אינך חושב עוד על מאמץ
הקטָר, לא על הגבעות או על
נוֹפֵי הכפר השטוחים, רק מייחס את כל המתרחש
לִשְעוֹנְךָ בלבד. השעון אשר אתה מחזיק בלי הרף
בכף-ידךָ. ואז מרעיד. ומביא לאט
אל האוזן בחוסר אמוּן.

תרגום: דרור בורשטיין

המכתב המקורי של פרנץ קפקא
מקרא:
טקסט מודגש  – מופיע גם אצל קארבר.
טקסט נטוי – מופיע אצל קארבר בניסוח שונה.

החיים שלי עכשיו כאוטיים לחלוטין. כלומר, יש לי עבודה בשכר זעוּם של 80 כתר, וכמות אדירה של שמונה עד תשע שעות עבודה; אבל אני טורף את השעות שֶמִחוּץ למשרד כמו חיית פרא. ומשום שלא הייתי רגיל להגביל את חיי הפרטיים לשש שעות, ומשום שאני גם לומד איטלקית ורוצה לבלות את הערבים של הימים הנפלאים האלה מחוץ לבית, אני כמעט ולא חוזר נינוח משעות הפנאי הצפופות שלי...
אני עובד באסיקורציוני ג'נרלי, ויש לי תקווה מסוימת שבאחד הימים אשב על כיסאות בארצות רחוקות, משקיף מבעד לחלונות המשרד אל שְׂדוֹת קנה-סוּכּר או אל בתי קברות מוסלמיים; וכל עולם הביטוח כשלעצמו מעניין אותי מאוד, אבל העבודה הנוכחית שלי משמימה.
איני קובל על העבודה כמו על הזחילה של הזמן הטובעני. השעות במשרד, אתה מבין, אינן ניתנות לפיצול. אפילו בחצי השעה האחרונה אני חש בלחץ של כל שמונה השעות, בדיוק כמו בשעה הראשונה. לעתים זה כמו מסע ברכבת שנמשך לילה ויום, עד שבסופו אתה מָחוּץ לגמרי. אינך חושב עוד על מאמץ המנוע, לא על הגבעות או על נוֹפֵי הכפר השטוחים, רק מייחס את כל המתרחש לִשְעוֹנְךָ בלבד. השעון אשר אתה מחזיק בלי הרף בכף ידךָ...כך חשים כל האנשים שנמצאים בעבודה כזאת. המקפצה שלהם לשמחה היא הרגע האחרון במשרד.
אין לי סיפורים, אני לא פוגש אנשים; כדי להגיע בכל יום לעבודה אני ממהר במורד ארבעה רחובות, שאת פינותיהם כבר עיגלתי, ועובר כיכר. אני יותר מדי עייף לתוכניות. יכול להיות שאתחיל להפוך לעץ... מקצות האצבעות ומעלה... אולם אין מדובר רק בעצלנות, אלא גם בפחד, בפחד הכללי של הכתיבה, של המרדף הנורא הזה; ועדיין כל תחושת האומללות שלי כעת נובעת מהיעדרה.

תרגום: יונתן דורי

הערות:
הקשר בין השיר למכתב הוזכר לראשונה בבלוג  The Best American Poetry blog
המכתב מתוך הספר:
Kafka (Life & Times), Klaus Wagenbach, Haus Publishing, 2003 (pp. 58-59).



תצלום: רונן גולדמן