זהר איתן | שירים מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא


סַמסָארָה
הַמַּצָּב לֹא טוֹב.
אֲנִי בֵּן חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם וְנִרְאֶה שֶׁאֶתְגַּלְגֵּל בְּג'וּק.
וּמִצַּד שֵׁנִי, גַּם לְג'וּק יֵשׁ כְּנָפַיִם
וּבַלַּיְלָה הוּא יָכוֹל לְדַמוֹת עַצְמוֹ לְפַרְפַּר, לְמִּצְעָר פַּרְפַּר
לַיְלָה (שֶׁגַּם הוּא בְּעֶצֶם רַק מִין שֶׁל
עָשׁ) אוֹ אֲפִלּוּ לְסוֹכֵן
נוֹסֵעַ, אֶחָד ג.,
שֶמִתבּוֹנֵן עַכשָׁיו מִבַּעַד לַחַלּוֹן בָּרְחוֹב הַמִּתְעַרפֵּל וְהוֹלֵךְ
(גַּם אֶת בֵּית הַחוֹלִים הָעִירוֹנִי ט', שֶשָׂנָא תָּמִיד, קָשֶׁה כְּבָר לִרְאוֹת)
וּמְנסֶּה לְהִתְהַפֵּך, שׁוּב
כְּשֶׁמֵּעֵבֶר לַדֶלֶת המֻבְרַחַת סוֹעֶדֶת מִשְפַּחתּוֹ
בִּשְֹפָתַיִם קְמוּצוֹת אֶת סְעוּדַת הַצָּהֳרַיִם:
אֵם, אָב מְחוּסַר עֲבוֹדָה, דַּיָּר מִזְדַּמֵּן, וּבַת נַפְקָנִית, שֶמְנַגֶּנֶת בְּכִנּוֹר
כִּמְעַט טוֹב.



מה שאנשים עושים
"People die," he said. "You know, that's what people do, most of the time: they die. They live maybe eighty, hundred years, and for the rest of the time they just sit there and die. Kapish?"
הוא הסיר את כובע הלבד הישן שלו מעל המתלה ופנה בשקט החוצה. המצלמות, בֵּל אנד הַאוּוֵל שישה-עשר מילימטר פילם, עוד טירטרו שעה ארוכה לאחר שטרק את הדלת והחדר נשאר ריק.
"בחוץ נשבה רוח קרה של סתיו" היה המשפט האחרון, שמחקתי.



מיתרים ואבק
עכשיו, כשעיני האחת חבושה, עלי לעצום גם את השנייה כדי לראות בשלושה מימדים*

*ואילו ארבעה, חמישה, או שבעה-עשר (שהוא, כפי שמוסכם עכשיו על טובי המדענים, מספר המיתרים שעליהם נתלה העולם*( - הרוצה לחזות בהם יאטום גם את שאר הפתחים כולם.

*כמו על המקבילים באולם ההתעמלות הוא נתלה בידיו ומדלג, בלי הפסק מדלג ממיתר למיתר. המיתרים אינם משמיעים צליל*, אבל מדי פעם, כשפוקע אחד, עובר בחלל האולם גל גדול, או זרזיף של חלקיקים זעירים, ומרטיט את חלונות הזכוכית האטומה למחצה - קשה לדעת אם כך נעשו, אטומים למחצה, או שאבק ולכלוך** מכסים אותם.


* אין אוויר כאן.
 **והרי החוקרים, הטובים שבהם, בדקו ומצאו ששמונה תשיעיות מן החומר בעולם אבק.