אבי דבאח | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

העולם שטוח, ורק מעטים מבינים את משמעות הדבר, אף שהכל מושפעים מכך. העולם שטוח כמו דיסק הסובב על צירו ומתחכך בחלל הנוקשה שמסביבו, בקול צווחה של סלעים הנשחקים לעפר. חיכוך אימתני זה הוא סיבת כל הכאב והסבל בעולם. ואולי הסיבוב הוא סיבת החיכוך, אך את הסיבוב אין מרגישים אלא העומדים במרכז העולם ומסתחררים בעונג סביב עצמם. השאר, רובנו, חיים בין המרכז לשוליים, שואפים למרכז ונדחקים לשוליו. ובשוליים מצויים אלה  שנקלעו לחיכוך המתמיד ונשמטו אל תוך האבק והפיח שמעבר לעולם, למלחמות ולמדבר.
אני ומשפחתי הקטנה משתרכים כמו כולם, מנסים להידחק פנימה רק כדי שלא להיפלט אל השוליים, גוררים איתנו את חפצינו המועטים. אך עצם תנועה זו של הכל פנימה, היא זו שבסופו של דבר דוחקת את ההמון החוצה, אל השוליים, אל הבתים המתפוררים, אל השדות הנרמסים תחת שרשראות ברזל, אל האבות הצופים חסרי אונים בשמי הבצורת, בחיילים הקרֵבים, בזבובים על הפצעים, בשפתי הילדים היבשות, במטוסים המתרסקים, במים העכורים, בנדודים ובפליטוּת.
האם הנמצאים במרכז, השרויים תמיד בהתרוממות הרוח שמעוררת הסחרחורת הנעימה, האם אלה לא יימחצו בסופו של דבר בלחץ ההמון המתקדם ברגליים כושלות ובמרפקים מורמים, המבקש להתפרץ אל המרכז הצפוף, ששטחו המועט אינו יכול להכיל אף את המעטים, שלמרבה הפליאה שרועים בו בנוחיות?
לא, לא יימחצו. ואין טעם אף להביט בהם, בשעה שהשוליים מתכווצים  וקורסים תחת הלחץ המכרסם, והקרקע מתאכלת תחת רגליך. אך תמיד יביטו בהם, באותם בודדים שעשו את הדרך הבלתי-אפשרית ישירות אל המרכז, בלי להבין כי רק מקריות נדירה יכלה להובילם לשם, ולא, כפי שיטענו אותם בני מזל ביהירות, בשל מאמציהם וכישרונם.
ואף על פי כן אתה מוסיף להידחק, לעתים אף מצליח לנוע מעט הצידה, אל כיס אוויר, אל הפוגה רגעית, אתה מניף קלות את גופה החם של ילדתך כלפי מעלה כדי להיטיב את תנוחתה בין זרועותיך. היא ישנה, ידה האחת תלויה באוויר, והשנייה דבֵקה בצווארך בעקשנות. לרגע אחד אתה מתפתה להישאר במקומך, לתת לזרם מוכי הגורל לחלוף על פניך בתקווה, ולשוב וליהדף אחורה בייאוש. ילדתך גונחת מתוך חלום, ואתה מחכך את לחיֵך בראשה, ושוב מטיל את עצמך לפנים הרחק מצווחת החיכוך המתגברת בלי הפוגה מאחוריך, מבשרת על מפולת, אסון קרוב, לילות חשוכי מרפא, געגועים צורבים ויבשים, וידיים ריקות מילד. כוחם המדמה של סיוטיך מרעיד את רגליך, ואתה מכלה את זעמך בבטישה בעפר, מביט במיאוס בהמון המטורף, המצפה באמת לגאולה.
ובמה אתה שונה, בוודאי תשאלוני. במה אתה טוב מן ההמון חסר הדעת? הנה גם לך משפחה וילדים, ומה בכוחך לעשות למענם? הרי אתה מבוֹסֵס כמו כולם, רוקע ברגליך, צעד לכאן, מרפק לשם. ומה תועיל לך הידיעה היתרה הזו, כי העולם שטוח,  אם גורלך נגזר? ואם, כפי שניתן להסיק מהבעת פניך,  גורל אחר אינו אפשרי כלל, מדוע רוצה אתה שנאמין לך שבשטיחות זו מקור כל  הסבל? מה טובה תצמח מזה? יהא העולם שטוח או עגול או מרובע – מה לנו ולכך? הנח לנו ונישן עד בוא הערב.