פרנץ קפקא / אילנה המרמן / ענת פרי | סיפור והשוואת תרגומים מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא


מגרמנית: אילנה המרמן (מתוך "היונה שעל הגג", עם עובד, 2007).

החוקים שלנו, למרבה הצער, אינם מוכרים לכל, סוד הם של קבוצת האצולה הקטנה ששולטת עלינו. אין לנו ספק שהחוקים העתיקים האלה נשמרים בנאמנות, ואף על פי כן, כמה מענה הדבר להיות נשלט על פי חוקים שאינך מכיר. איני אומר זאת מתוך מחשבה על אפשרויות הפירוש השונות ועל החסרונות הנובעים מכך שרק יחידים ולא העם כולו מורשים להשתתף במלאכת הפרשנות. החסרונות האלה אולי אינם כה גדולים. הלא החוקים עתיקים כל כך, מאות שנים טרחו לפרשם, גם הפירושים, מן הסתם, כבר היו לחוק, אמנם החירויות שאולי יש למפרשים עודן קיימות, אבל הן מצומצמות מאוד. חוץ מזה, לאצולה אין כנראה סיבה להניח לאינטרסים האישיים שלה להטות את פירושיה לדעתנו, שכן החוקים הרי נקבעו מלכתחילה למען האצולה, האצולה עומדת מחוץ לחוק ומטעם זה עצמו, כמדומה, הפקיד עצמו החוק בידי האצולה לבדה. בזה יש מן החוכמה, כמובן – מי מפקפק בחוכמתם של החוקים העתיקים? – אבל יש בזה, כאמור, גם משום עינוי לנו, קרוב לוודאי שאין מנוס מכך.
ואגב, החוקים המדומים האלה, בעצם, אפשר רק לשער שהם קיימים. מסורת היא שקיימים הם ומופקדים כסוד בידי האצולה, אבל אין היא אלא מסורת עתיקה הראויה לאמון בשל עתיקותה, זאת ולא עוד, כי אופיים של החוקים האלה מחייב שגם קיומם יישמר בסוד. ולכן, כשאנחנו, בני העם, מתחקים מימי קדם בתשומת לב אחרי מעשי האצולה, ומחזיקים בידינו רשימות שרשמו על אודותיהם אבות אבותינו ושאנחנו המשכנו לרשום בקפדנות, וכשנדמה לנו שבין המון העובדות אנחנו מגלים קווים מנחים מסוימים שאפשר לגזור מהם הוראת חוק זו או אחרת, וכשעל פי המסקנות האלה שניפינו וסידרנו בקפידה אנחנו מנסים להיערך קצת להווה ולעתיד – כי אז כל זה אינו בטוח כלל וכלל ואולי אינו אלא שעשוע שכלי, כי החוקים האלה שאנחנו מנסים לנחשם כאן אולי אינם קיימים כלל. יש מפלגה קטנה שבאמת מחזיקה בדעה הזאת ומנסה להוכיח שאם קיים בכלל איזה חוק, אין לשונו יכולה להיות אלא זאת: מה שהאצולה עושה, חוק הוא. המפלגה הזאת רואה רק פעולות שרירותיות של האצולה ופוסלת את המסורת העממית, שאינה מביאה, לדעתה, אלא תועלת מקרית ומעטה, ואילו נזקה כבד, לרוב, כי היא מעניקה לעם ביחס לדברים הצפויים לקרות בטחון כוזב, מאחז עיניים ומוליך לקלות דעת. את הנזק הזה אי אפשר להכחיש, אבל הרוב המכריע של עמנו רואים את סיבתו בכך שהמסורת עדיין אינה מספקת כלל וכלל, ולכן יש עוד להוסיף ולחקור אותה הרבה יותר, ושבעצם, גם החומר שהיא מחזיקה, כל כמה שהוא עצום ורב בעינינו, עדיין מועט מדי ויידרשו עוד מאות שנים עד שהוא יספיק. את קדרותה של התחזית הזאת לגבי ההווה מאירה רק האמונה שיבוא יום והמסורת ומחקרה יגיעו אל נקודת הסיום וכמו ינשמו לרווחה – הכל כבר התברר, החוק שייך עתה לעם והאצולה נעלמת. הדברים האלה אינם נאמרים חלילה מתוך שנאה כלפי האצולה, בשום אופן ומצד שום אדם לא, את עצמנו דווקא אנחנו שונאים, על שעדיין לא הצלחנו להימצא ראויים לחוק. והמפלגה ההיא, שאינה מאמינה בקיומו של חוק ממשי ובמובן מה היא מפתה מאוד דווקא, נשארה קטנה כל כך מפני שגם היא מכירה הכרה גמורה באצולה ובזכות קיומה. בעצם אפשר לבטא זאת רק על ידי מין סתירה: מפלגה שהיתה שוללת לא רק את האמונה בחוקים אלא גם את האצולה, מיד היה העם כולו תומך בה, אבל מפלגה כזאת אינה יכולה לקום, כי איש אינו מעז לשלול את האצולה. על חוד זה של סכין אנחנו חיים. סופר אחד סיכם זאת פעם כך: החוק הגלוי הוודאי היחיד שמוטל עלינו הוא האצולה, ואת החוק היחיד הזה ניטול מעצמנו במו ידינו?


מגרמנית: ענת פרי (תורגם במיוחד עבור 'אורות')

חוקינו אינם ידועים ברבים, הם סודה של קבוצת האצילים הקטנה שמושלת בנו. אנו משוכנעים בכך שחוקים עתיקים אלה נשמרים בקפידה, אך בכל זאת זהו עניין מענה ביותר, להישלט על ידי חוקים שאין מכירים. אינני מהרהר כאן באפשרויות הפרשנות השונות ובחסרונות הנובעים מכך שרק מעטים ולא העם כולו רשאים ליטול חלק בפרשנות. אולי חסרונות אלה אינם מאוד גדולים. הרי החוקים הינם כה עתיקים, מאות שנים עמלו על פרשנותם, גם פרשנות זו כבר הפכה לחוק, החירויות שהפרשנות מאפשרת אמנם קיימות עדיין, אבל הן מאוד מצומצמות. מלבד זאת בפירוש אין לאצולה שום סיבה להיות מושפעת בפרשנות מענייניה האישיים לרעתנו, כי הרי החוקים מלכתחילה נקבעו למען האצולה, האצולה עומדת מחוץ לחוק, ובדיוק משום כך נראה שעל החוק להיות מופקד בלעדית בידי האצולה. בכך טמונה כמובן תבונה – מי יפקפק בתבונת החוקים העתיקים? – אך גם עינוי עבורנו, כנראה זה בלתי-נמנע.
מלבד זאת חוקים-לכאורה אלה הינם משוערים בלבד. מסורת היא שהם קיימים ונמסרים בסוד לאצולה. אבל זו איננה ואיננה יכולה להיות יותר ממסורת עתיקה, וראויה לאמון מחמת עתיקותה, כי אופיים של חוקים אלה דורש את שמירת קיומם בסוד. אילו אנו בעם היינו עוקבים בתשומת לב מאז ימי קדם אחר מעשי האצולה, ושומרים את כתבי אבות-אבותינו על כך, אילו הלכנו בעקבותיהם בנאמנות והיינו מאמינים שזיהינו באינספור העובדות הנחיות מסוימות, שאפשר להסיק מהן קביעה משפטית כזו או אחרת, ואילו היינו מנסים לארגן לנו שמץ דבר להווה ולעתיד על פי המסקנות שסינַנו וכונַנו – הרי כל זה מפוקפק ואולי רק שעשוע של המוח, כי אולי חוקים אלה, שאנו מנסים לנחש כאן, אינם קיימים כלל. יש מפלגה קטנה שאמנם מחזיקה בדיעה זו ומנסה להוכיח שאם קיים חוק, כך הוא נשמע: "מה שעושה האצולה, הוא חוק". מפלגה זו רואה רק מעשי שרירות-לב של האצולה, ודוחה את מסורת העם, שלדעתם יש בה רק תועלת מקרית מועטה, וכנגדה נזקים קשים לרוב, כי היא מעניקה לעם למול האירועים המתרחשים ביטחון מדומה, כוזב,  שמוביל לקלות-דעת. נזקים אלה לא ניתן להכחיש, אבל רובו המכריע בהרבה של עמנו רואה את הסיבה לדָבָר בכך שהמסורת עדיין  מאד בלתי מספקת, כלומר שחייבים עוד לחקור הרבה יותר על אודותיה, ושאמנם החומר על אודותיה, עצום ככל שהוא נראה, עודנו מועט עד מאוד, ושמאות שנים עוד תחלופנה, עד שיהא ממנו די. את חזותו הקודרת של ההווה מאירה רק האמונה שאי פעם יבוא יום, שבויגיעו המסורת וחִקרה לנקודת הסיום וכאילו ינשמו לרווחה, הכל יתבהר, החוק יהיה שייך רק לעם והאצולה תיעלם. זה לא נאמר חלילה מתוך שנאה לאצולה, בהחלט לא ומפי איש לא. אם כבר אנחנו שונאים את עצמנו, כי עדיין איננו יכולים להיות ראויים לחוק. ולכן בעצם אותה מפלגה שמבחינה מסוימת היא עדיין מאד מפתה, שאיננה מאמינה בשום חוק אמיתי, נותרה כה קטנה, כי גם היא מכירה לגמרי באצולה ובזכות קיומה.
אפשר לבטא זאת רק במין סתירה: מפלגה, שלצד האמונה בחוקים, היתה גם דוחה את האצולה, מיד היה ניצב מאחוריה העם כולו, אבל מפלגה שכזו איננה יכולה לקום, כי איש איננו מעז לדחות את האצולה. על חוד הסכין הזה אנו חיים. אחד הסופרים סיכם זאת פעם כך: החוק היחיד הנראה-לעין, שאיננו מוטל בספק, אלא מוטל עלינו, הוא האצולה, והאם נחפוץ להרוג חוק יחיד זה בעצמנו?


*הערה: קפקא רומז בסיפור לאִמרה ידועה מימי הביניים:
Quod principi placet, legis habet vigorem: "מה שנושא חן בעיני הנסיך, יש לו תוקף של חוק".