עמוס נבון | שירים מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא
גלגול נשמות
שְׁתֵּי רוּחוֹת כִּשּׁוּף
מִתְגַּלְגְלוֹת בְּתַעְתּוּעַ חֶרֶק
רוּחַ נַעֲרוּת תָּחֹג מִבְצְעֵי
פְּשִיטָה
בַּלְּסָתוֹת עַד לְהַשְׁחִית,
וְהָרוּח הָאַחֶרֶת לִשְׁקִידָה
מֻפְנֶמֶת בְּחַדְרֵי הַמַּסֵּכוֹת
לְהָמִיר גְּחוֹנֵי זַחַל בְּחֶדְוַת
כְּנָפַיִם,
וּמִכֹּחַ כֵּפֶל נְשָׁמוֹת,
זִבְלִיּוֹת יְגַלְגְּלוּ כַּדּוּרֵי
זֶבֶל
בִּשְׂדוֹת קֹדֶש אֵינְסוֹפי
וּמַסַּע טַוַּאי הַמֶּשִׁי יִתְנַהֵל
לְמֵרָחוֹק
עַל קוּרֵי עוֹלָם וָעֵד.
על פרפרים וציידים
בְּחַיַּי הָיִיתִי מִתְמַחֶה – זְנַב
סְנוּנִית עַל שִׁיחֵי פֵּיגָם,
אוֹ טַוָּאי מֶשִׁי עַל עֵץ תּוּת.
הָייתִי מַרְשִׁים – רַפְרַף
גֻּלְגֹּלֶת-מֵת,
רַבְגּוֹנִי כְּמוֹ מִינֵי לַבְנִין
אוֹ בִּלְתִּי נִרְאֶה כְּטַוַּאי
הַבְּרוֹש עַל בְּרוֹש.
הָיִיתִי סְפוּג רַעַל – דָּנָאִית
מִתַּפּוּחַ סְדוֹם.
וְעַכְשָו כְּשֶׁאֲנִי פָּרוּשׂ הֵיטֵב,
הַכְּנָפַיִם בְּזָוִית עִלּוּי
וְסִכַּת פְּלָדָה
נְעוּצָה בֶּחָזִי נוֹעֶלֶת כִּוּוּנִים
אֶל הַזּהַר הַשָּׁמוּר לִבְנֵי
אַלְמָוֶת.
עַל בְּשָׂרִי הַמְהַבְהֵב יָגֵנּוּ
כַּדּוּרֵי נַפְטָלִין
חֲנִיטָה בִּשְׁלַט-רָחוֹק, וְהָרֵיחַ
לֹא מֵצִיק
מִשָּעָה שֶּׁקָּפְאוּ הַקּוֹלְטָנִים
בִּמְחוֹשַי,
הֵם יַפְשִירוּ כְּשֶתַּחֲלֹף תְּקוּפַת
הַקַּרְחוֹנִים.
שְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת כְּמוֹ: מֶה הָיִיתִי
פַּעַם,
כְּבָר פָּתַרְתִי בְּגִלְגּוּל קוֹדֵם.
וְעַכְשָו אֲנִי פָּנוּי לָנֶּצַח –
תָּכְנִיּוֹת חַיּים בַּאֲרוֹן הָאֹסֶף,
הַבִּיאֶנָּלֶה שֶׁל כַּנְפֵי חֶמְדָּה.
