דניאל עוז | סיפורים קצרים מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

העורב מאי התנועה
אורות הבלמים מולי השתרעו עד האופק ודמו לרבבת דקירות סיכה. בהמתיני בפקק, הבחנתי בעורב מוזר למראה שהתהלך על אי-תנועה. כנפיו וזנבו שפעו נוצות בריאות וממורקות אך ראשו וחזהו היו דהים ומרופטים. כשנתקל מבטו בשלי, ניתר לעבר מכוניתי ואל תוכה דרך חלון אחורי, והתמקם במושב לידי. התנועה התקדמה בזחילה. לפעמים היה מפנה אלי את עיניו, והן בהקו בלובן סנוורים, עד כי החלטתי להסיר את משקפי השמש שלי ולהרכיבן לעיני העורב. כשיצאנו מהפקק, זינק הציפור אל כתפי והחל לנסות ולהאכילני תולעת חיה שהחזיק במקורו. הטיתי פני בגועל מהתולעת המתפתלת שחזר והתעקש להביא אל פי. ביעף עברנו על פני תמרור אזהרה מפני שול ימני צר. תחת הגשר, הרכב סטה וימינו פגע בקיר המנהרה, כך שהמראה הצידית וכל הדלת האחורית נעקרו ממקומן תוך כדי הנסיעה. גירשתי את העורב והוא התעופף החוצה דרך הדלת התלושה כשמשקפי השמש עוד לעיניו. עם שובי להביט קדימה, והנה כל המכוניות בכביש נוסעות במהירות לעברי וצופרות. נהגתי בכיוון הנסיעה הנכון, וכל כולן נסעו נגדו.

סוכת האבן
בצל סוכת אבן נפגשו איש יחף ותְכוֹל טורבן עם איש נעוּל ותְרוֹג תרבוש. אמר תכול הטורבן: אבקש שתכבד דתי ותשיל נעליך. אמר תרוג התרבוש: אנא כבד מסורתי ואל תפנה אלי כשאתה יחף. נעל תכול הטורבן את הנעליים שהשיל תרוג התרבוש. אחר כך ירדו יחדיו אל חוף הים לאורך שדרת אילנות. אמר האחד: אלוהַי שלָה את השמש ממצולות הים. אמר חברו: נהפוך הוא – אלוהי סחט את השמש עד אשר ניגר ממנה הים. פנו אל החמה בבקשה שתחרוץ משפט, אבל היא הסמיקה במבוכה ונסוגה חרש אל מאחורי הגלים.

האיש בקהל
– אינני מבין מה עלי לעשות כדי לרָצותךָ. כאשר סיפרתי את האמת בגילוי לב, צהל כל הקהל מלבדך. כאשר בדיתי שקרים, מחאו כפיים הכל מלבדך.
– שָקֵר כפי שבאמת משקרים.


הצתה
השלכָת גפרור דולק היא מעשה שתמיד מזהירים מפניו בכל לשון של אזהרה, אבל כשרוצים להצית מגלים שזה לא קל. זרדים יבשים מועלים בתפקידם ולא ששים להתלקח. להבה עשויה לפרפּר על הנייר כמו דג.


רועה הכבשים
אִתרע מזלי לרעות עדר כבשים שכולן יראות שׂה אחד רך ומתרחקות ממנו. מיום לידתו זורֵד שׂה זה כזאב ולא יפעֶה. מדי יום הולכת זרדתו ונעשית מקפיאת דמים. אף אמו נבהלה וחדלה להניקו. ביקשתי להשקות את הטלה בחלב מבקבוק, אולם בהתקרבי חשף ניבים אימתניים להרתיעני. אין הוא לוחך עשב ואף לא התאווה לבשר אשר עלה בדעתי להשאיר עבורו. שׂה הוא, ובלא חלב יגווע.




תצלום: נטע גוב