חוה ניסימוב | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

  •  
שְׁמִּי ג"ס.
עוֹד טֶרֶם לֵדָתִּי נִתְּנָה לִי הַזֵּהוּת: מַקָּק.
זָחַלְתִּי בִּמְחִילוֹת, בְּחָרָכֵי אֲרוֹנוֹת וּבְבִּיבִים.
כְּשֶׁרוּסַסְּתִּי בְּרֹק הִתְהַפַּכְתִּי עַל גַּבִּי,
מְנִיעָה אֶת רַגְלַי וְיַדַי הַדַּקּוֹת בִּתְּחִינָּה,
אַחַר קָפָאתִי, מֵעֲמִידָה פְּנֵי מָוֶת.
תְּחִלָּה חִכִּיתִי שֶׁיָּבוֹאוּ לְהִצִּילַנִי,
אַחַר כָּךְ לֹא עוֹד: מְאוּרַת הַשֵּׁנָה
הָיְתָה מִסְתּוֹר בָּטוּחַ.
בַּחֲלוֹמִי, אֵם-דֻּבָּה לִקְקָה אֶת פָּנַי.