נוית בראל | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 6: קפקא

כֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי אֶל אַבָּא, אֵינֶנִּי
יוֹדַעַת. לְעִתִּים, אֲפִלּוּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת,
אֲנִי מוּכָנָה לוֹמַר שֶׁהַצֶּדֶק אִתּוֹ. אֲבָל בֶּאֱמֶת
מִי אָשֵׁם וְנִצֵּחַ, מִי זַכַּאי וְהִפְסִיד? רָאִיתִי אָדָם
נוֹפֵל וְצָעַקְתִּי, עַל כָּרְחִי. גַּם אֲנִי נִבְהַלְתִּי.  מָה
שֶׁהִתְפּוֹרֵר, הִתְפּוֹרֵר, אַךְ לֹא נֶהֱרַס. וּבָעִיר הַזֹּאת
לא הָיָה אָבִי מֵעוֹלָם. לֹא הִפְנֵיתִי אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ:
פֶּסֶל זֶה אֵינֶנּוּ מָקוֹר, רַק הֶעְתֵּק. כָּאן מִתְפַּלְּלִים בַּקַּיִץ,

וְשָׁם בַּחֹרֶף. לֹא שָׁאַלְתִּי: הַאִם דָּם אִבַּדְתִּי, אוֹ דָּבָר אַחֵר?