טל ניצן | מבוא לכתב העת אורות, גיליון 6: קפקא


אחת השאלות הגדולות המתבקשות ביחס לקפקא היא, מהו שהפך אותו לסופר המובהק של המאה העשרים. מדוע הוסב שמו לשם תואר שחדר לשפה המדוברת (בניגוד ל'טולסטויאני', 'בורחסי', 'פרוסטיאני' או 'פוקנרי'), שם תואר רב-משמעות, הרבה מעבר לזו המוגבלת, הבירוקרטית, שהודבקה לו. מה ביצירתו לוכד באופן מוחשי כל כך את רוח התקופה של המאה?
אין לשאלה זו תשובה גורפת, כשם שפרשנות אחת אולטימטיבית ליצירה הקפקאית אינה אפשרית. אבל פרנץ קפקא (1883-1924), ברוח נבואית (שאילנה המרמן עומדת על היבט מסוים שלה ברשימתה בגיליון הזה), לכד ביצירתו איכות מהותית של המאה העשרים, והיא הספקנות החילונית, העדר הוודאות: האוטוריטות שהחליפו את הסמכות הדתית אינן יכולות לספק עוד תשובות ואמיתות מוחלטות – זהו עידן ההיסוס והשאלות, ההכרה בכך שהיקום נעדר משמעות, סדר, מטרה או חוקיות. החוק האלוהי נעלם, ואילו החוק האנושי דל, פגום ושרירותי(1).
בעולם הכאוטי והסתום הזה, האדם מתנהל כבתוך מבוך: נגזר עליו לשגות, להיכשל, לתעות ללא נתיב ברור, ולא רק במובן המטאפיזי או הפילוסופי אלא ביומיום – במקומי ובעכשווי, על כל צעד ושעל. הכישלון הקיומי מקבל ביצירת קפקא פעמים רבות ביטוי מרחבי: חוסר-היכולת להצליח מיתרגם לחוסר-יכולת להגיע, גיבוריו נאבקים לשווא למצוא את הדרך, להבין אותה, להתגבר עליה ולעברה: ק' המנסה להגיע אל הטירה ונהדף שוב ושוב; קארל רוסמן שחוזר לקחת את המטרייה שלו מבטן הספינה בפתח הרומן "אמריקה" והולך לאיבוד; הרץ המנסה להביא "אליך" את 'דבר הקיסר' בסיפור בשם זה, "אך לעולם, לעולם לא יקום ולא יהיה כדבר הזה(2)"; המספר שאבדה לו הדרך אל תחנת הרכבת בסיפור הקצר 'הרף!' והוא מבקש עזרה משוטר:
"הוא חייך ואמר: "אותי אתה שואל לדרך?" "כן", אמרתי, "שעל-כן איני מוצא אותה בעצמי". "הרף מזה, הרף", אמר ונפנה הצדה בתנופה, כמי שמנסה להתייחד עם צחוקו(3)."  
בעולם הקפקאי הכוונה להגיע – לכל מקום שהוא, לתחנת הרכבת כמו למאדים – היא כוונה יומרנית ותמהונית שנדונה לכישלון. חוסר היכולת להגיע נגזר מעצם החיים, והוא מאפיין הכרחי שלהם: אני חסום, משמע אני קיים (וראו את השוואתה של דורית פלג בגיליון הזה בין יצירת קפקא לפרדוקס של זנון). המצב הקיומי התמידי של הליכה-לאיבוד מתבטא ביצירה זו במין פסיחה על שתי הסעיפים, סגנונית ועלילתית, מה שהגדיר שמעון זנדבנק כ"דרך ההיסוס", בספרו החשוב בשם זה. דרך ההיסוס מושלת ביצירה הקפקאית לרוחבה ולעומקה: כשם שההיסוס כרוך בכל תחום ותחום מן הקיום בעולם הקפקאי, כך הוא מתגלם בכל רבדיה של יצירתו, בתוכן ובצורה: בסגנון, במבנה, ברטוריקה, ואף בתהליך הכתיבה – באי-היכולת להתקדם ולהביא את הרומאנים לידי סיום, כלומר: להגיע.
אכן, נדירים היוצרים, כמו קפקא, שכמעט כל קטע מכּתביהם מגלם בזעיר-אנפין את כלל יצירתם. אם בפרגמנט:

"עצם-המצח שלו חוסמת בפניו את דרכו, מצחו נחבט עד זוב דם אל מצחו-שלו." (תיאור של מאבק, עמ' 225).

אם בקטע מתוך "המשפט(4) ":

"אינני רוצה לראות הכול," אמר ק', שבאמת חש עייפות. "אני רוצה ללכת. איך מגיעים ליציאה?" "מה, כבר איבדת את הדרך?" תמה השמש, "אתה הולך עד הפינה, אחר-כך פונה ימינה ומגיע לדלת." "בוא אתי," אמר ק', "הראה לי את הדרך, אני אחטיא אותה, יש כל-כך הרבה דרכים(5)."

ואפילו במכתביו אל פֶליצֶה בָּאוּאֶר, ארוסתו:

"אבל לשאלתך האחרונה, אם אוכל לקבל אותך כאילו לא קרה כלום, אין לי אלא תשובה אחת – לא, לא אוכל. ואולם, אוכל גם אוכל, ואף אהיה מוכרח לקבל אותך עם כל מה שקרה ולהחזיק בך עד אובדן העשתונות(6)."
דיאלקטיקה מזגזגת, תנועת מטוטלת עצבנית, בלתי-פוסקת, אינה מאפשרת לעמוד ולנוח בשום ודאות. המספר ממהר לסתור ולפרק כל חיווי או אמירה, ואז לחזור בו גם מן ההכחשה. לפיכך הביטויים  'ואולם', 'על כל פנים', 'נדמה ש', 'אבל', 'בכל זאת', 'ובעצם', 'לכאורה', 'ואולי', 'דווקא' 'ועם זאת' – כל אלה מילות-מפתח בבניית העולם המתעתע הזה, שהקוראים לכודים בו (כלומר, אינם מצליחים לפצח אותו) כמו הדמויות וכמו, מסתבר, הסופר עצמו. הנה כך הוא קובע פגישה עם פליצֶה ארוסתו, ברצף של שבעה מכתבים:

"אולי יש לך בשבילי שעה פנויה כלשהי בפסחא ... ואם יש לך, האם רצוי לך שאבוא? ... השאלה העיקרית נשארת אפוא אם הדבר רצוי לך, וזכרי ואל תשכחי איזה מין איש בא לבקר אותך בבואי ... ובכן, שקלי זאת יפה-יפה, פליצֶה! אולי אין לך זמן פנוי, ואז אינך צריכה לשקול ... בקיצור, אם אין לך זמן, אבין זאת היטב; ואיני אומר זאת רק מפני שאני עצמי מתלבט... איני יודע אם אוכל לנסוע. היום עדיין יש ספק, מחר אולי כבר יהיה ודאי ... מובן מאליו שהנסיעה תלויה בראש ובראשונה בדעתך ... לאמִתו של דבר, המכשול בפני נסיעתי עדיין עומד בעינו ואני חושש שיוסיף לעמוד בעינו, אבל בתור מכשול הוא איבד את משמעותו וככל שהדבר תלוי בזה יכולתי אפוא לבוא ... ובכן, איפה אוכל לפגוש אותך ביום ראשון לפני-הצהריים? אם בכל זאת לא אוכל לנסוע, אשלח לך מברק לכל המאוחר ביום שבת ... עדיין לא הוחלט." (שם, עמ' 142-150).

המתח המתמיד בין שאיפה לאי-הגשמה, בין התשוקה להגיע ובין ההשלמה עם התבוסה ועם ההחמצה, איפיין גם את חייו ואת אישיותו של קפקא: הוא שאף להיחלץ מבית הוריו החונק ומפראג, אך פרט להפוגה קצרה בברלין חי כמעט כל חייו, גם כאדם בוגר, בבית הוריו; הוא תיעב את עבודתו בחברת הביטוח והשתוקק לעזוב אותה ולהקדיש את עצמו לכתיבה, אך התמיד בה בחריצות ובהצטיינות עד שמחלת השחפת המחמירה אילצה אותו לפרוש; הוא חיזר במשך שנים אחרי פליצֶה באואר, אבל נסוג בבהלה כשהקשר איים להתממש; הוא תיכנן לחיות בפלשתינה ואף למד עברית לשם כך, בשעה שהיה ברור כי מצבו הבריאותי לא יאפשר לו זאת; הוא ניתח ניתוח נועז וחושפני את היריבות רבת השנים בינו ובין אביו במכתב אל האב, אך מעולם לא שלח אותו.
שכן החוויה הקפקאית לא היתה, מן הסתם, כל כך רבת-עוצמה, אילו היתה המצאה מתוחכמת ותו-לא, לולא נבעה באופן אותנטי מחוויית הקיום המיוסרת של פרנץ קפקא עצמו:
"דומה עליו, כי מתוך שהוא חי, חוסם הוא בפניו את דרכו. מן המכשלה הזאת הוא שב וגוזר את ההוכחה לכך שהוא חי(7)."




 (1)הסיפור 'לשאלת החוקים', המובא בַּגיליון בשני תרגומים, הוא אחד הביטויים המובהקים למוטיב הזה
(2)פרנץ קפקא, סיפורים ופרקי התבוננות, שוקן, 1977, תרגום: ישורון קשת (עמ' 127).
(3)פרנץ קפקא, תיאור של מאבק, שוקן, 1981, תרגום: שמעון זנדבנק (עמ' 93).
(4)וכמובן, במשל 'לפני שער החוק' הכלול ב"המשפט" וגם מתמצת את כולו.
(5)פרנץ קפקא, המשפט, שוקן, 1992, תרגום: אברהם כרמל (עמ' 65).
(6)פרנץ קפקא, מכתבים אל פֶליצֶה, עם עובד, 2003, תרגום: אילנה המרמן, (עמ' 281).
(7)תיאור של מאבק, עמ' 224.