דבורה נגבי | מאמר מתוך כתב העת אורות, גיליון 5: אגתה כריסטי


קורס באנגליוּת

הכרתי איש שהכיר את אגתה כריסטי, "האישה המשעממת ביותר שפגשתי מימי," רק זאת אני זוכרת שסיפר עליה.
ריצ'רד ברנט הכיר את אגתה כריסטי דרך בעלה השני, מקס מאלואן, שהיה ארכיאולוג כמוהו. כריסטי ומאלואן נפגשו ב-1928, בביקור רב-תועלת שלה בעתיקות אוּר שבדרום עיראק, שהניב גם בעל וגם ספר – "רצח במסופוטמיה". היכן פגשה את ריצ'רד? אינני יודעת. אולי באוּר, אולי בנִמרוּד שבצפון עיראק, הלא היא העיר המקראית כלח, שמאלואן חפר בה. אני יודעת שידיה של כריסטי הן שניקו וריפאו את ממצאי השנהב המרהיבים שהתגלו בנמרוד ושריצ'רד הרבה לכתוב עליהם. ואולי היא וריצ'רד נפגשו במוזיאון הבריטי, שם שימש כאוצר המחלקה לעתיקות מערב אסיה שבה הוצגו הממצאים הללו. את אמי, אורה נגבי, ארכיאולוגית אף היא, הכיר שם ב-1967 והיה לידיד המשפחה.
כשנסעתי ללונדון אחרי הצבא, בשנת 1981, הרביתי להתארח בביתו. אם קריאה באגתה כריסטי היא גם קורס תיאורטי באנגליוּת, הרי שפגישותי הרבות עם ריצ'רד באותה שנה היו הקורס המעשי. בקול סדוק מזיקנה, שנקטע בשיעולים, ובאנגלית בריטית אריסטוקרטית, שרק פרופ' היגינס היה מצליח לשמוע בה את מוצאו היהודי, לימד אותי לשתות יין פורט ולחלוט תה אנגלי ולהתקין טוסט וולשי – "וולש ררביט". במלון ריץ, לבוש בבגדי הג'נטלמן הרגילים שלו ואני בתחפושת אלייזה דוליטלית של ליידי, הִנחה אותי בכל הגינונים הכרוכים בשתיית high tea. ריצ'רד נולד באנגליה ב-1909 והתחנך בפאבליק סקול יוקרתי ובקיימברידג’, אבל יהדותו וההומור שלו גרמו לו להתייחס אל הבריטים בריחוק מבודח.
בעבורי היו הבריטים תעלומה לפיצוח, גוני האפור המיוחסים להם ריתקו ועודם מרתקים אותי. ואגתה כריסטי, אותה אישה רבת סתירות עם חזות של מטרוניתא, נראתה לי מרתקת במיוחד. כיצד ייתכן שהיתה משעממת בעיניו?
אם הוא החליף איתה how do you do משועמם ראשון באיזו מסיבת קוקטייל ברור מדוע המפגש היה מאכזב. באוטוביוגרפיה שלה מונה כריסטי את הדברים השנואים עליה, ובהם, בין השאר, שיחות ארכניות, מסיבות בכלל ומסיבות קוקטייל בפרט. עוד בילדותה לא הצטיינה בסמולטוק. היא היתה ילדה ביישנית שחששה שמא תידרש לפצות פה בחנות או במסיבה, וכשהתרגשה ממשהו – נאלמה דום, אבל בשירה ובריקוד הצטיינה ולא סבלה מפחד במה. יחסיה עם רגי לוסי, הגבר שהיתה מאורסת לו, התבססו במידה רבה על סגנון שיחה משותף, שהיו בו יותר שתיקות מאשר דיבורים. "דיברנו בדרכנו הרגילה, שמעולם לא היתה רציפה, אלא מילה או שתיים על נושא או על אדם ולאחר מכן הפוגות נינוחות. זאת הדרך החביבה עלי לניהול שיחה. במחיצת רגי מעולם לא חשתי איטית או טיפשה ומעולם לא חסרו לי דברים לאמרם." 
אף על פי כן ביטלה את אירוסיה ללוסי ונישאה לארצ'י כריסטי, שאליו נמשכה משום שהיה שונה ממנה. השניים נישאו ב-24 בדצמבר 1914, בעת שארצ'י, טייס בחיל האוויר הבריטי, היה בחופשת חג המולד. היא חששה להינשא בלחץ המלחמה, אבל הוא הפציר. ב-1919 נולדה בתם וב-1926, חודשים ספורים אחרי מות אמה, הודיע שהוא עוזב את הבית ועובר לגור עם המאהבת שלו, ננסי ניל. משהו פקע אצל כריסטי, שטרם התאוששה ממות אמה. מכוניתה נמצאה נטושה על שפת אגם, מכסה המנוע פתוח, האורות דולקים ומזוודתה בתוכה. היא עצמה נעלמה. מקץ אחד-עשר ימי חיפושים מתוקשרים מאוד אותרה לבסוף במלון בעיירת המרחצאות הרוגייט שבצפון יורקשייר. במלון הזדהתה בשם המשפחה ניל, כשם המאהבת של בעלה. המשפחה טענה שהיא סבלה מאיבוד זמני של זיכרון. התקשורת זעמה על בזבוז כספי ציבור, שכן חיפושי המשטרה כללו, לראשונה בהיסטוריה של אנגליה, גם סריקות מן האוויר. אינספור תיאוריות ניסו להסביר את ההיעלמות. היו שראו בה מסע יחסי ציבור לספרה "הרצח של רוג'ר אקרויד", שיצא לאור זמן קצר קודם לכן וזכה להתפעלות הביקורת. היו שראו בה מסע נקמה בבעל שעזב. פרשנויות חומלות יותר דיברו על התמוטטות עצבים או תמכו בטענה בדבר אובדן זיכרון זמני.
חידת דמותה של אגתה כריסטי קשה לפיצוח יותר מכל החידות שבספריה, טוענת לורה תומפסון בביוגרפיה Agatha Christie – an English Mystery, לדבריה, לעולם לא נדע מה באמת קרה באותם אחד-עשר ימים עלומים, ועל כן את הפרק שהיא מייחדת להם היא בוחרת לכתוב כפרוזה ולא כביוגרפיה. כריסטי עצמה נמנעה מכל התבטאות על אודות הפרשה: באוטוביוגרפיה שלה היא דנה אמנם בהתפרקות נישואיה אבל להיעלמותה אין ולו איזכור. היא כותבת שלהתמכרותו של ארצ'י למשחק הגולף היה חלק בהתרחקות ביניהם אבל לוקחת על עצמה את עיקר האשמה – הוא הזהיר אותה מראש שאין הוא בנוי להתמודד עם מחלות ועם מוות, היא לא היתה צריכה לשקוע כך באבל על אמה ולהזניחו.
יש להישמר מן התקשורת ולא להרבות במילים, זה הלקח שלמדה מן הפרשה מי שמטבעה לא הרבתה לדבר. מאלואן, בעלה השני, היה שתקן כמוה. שניהם עשו הרבה, איש-איש בתחומו, ודיברו מעט. בתארה שוטר שאירח אותה וארכיאולוגים אחדים בתחנת המשטרה בכרבלא שבעיראק היא מספרת שהלה פתח בדברים "אחרי אחת מאותן שתיקות מרעננות שהן תמיד חלק מהקשרים במזרח והמתאימות באורח כה הרמוני לרגשותיו של אדם." אין היא אומרת זאת במפורש, אבל ייתכן שאהבתה ללבאנט קשורה לכך שהעדיפה את אופן השיחה הנהוג בו, שהיה בעיניה אותנטי.


חדרים משלכן

כריסטי טוענת באוטוביוגרפיה שלה שחוסר רהיטותה הוא אחת הסיבות שבעטיין נעשתה סופרת. יתרונה של הכתיבה הוא שעוסקים בה ביחידות, אדם כותב אינו צריך לעמוד מול קהל ולעשות מעצמו צחוק. האם היתה הכתיבה פיצוי על אוזלת ידה בדיבור
אף שהיתה כבדת לשון, לאגתה כריסטי היתה אוזן לדיאלוגים, כמו שאומרים באנגלית. היתה לה גם עין בוחנת שאותה הורישה לבלש ולבלשית המחוננים שלה. וכאן אתיימר ואנסה להחיל עליה תיאוריה שמציגה וירג'יניה וולף ב"חדר משלך": "כל ההכשרה הספרותית שאישה רכשה בתחילת המאה התשע-עשרה היתה ההכשרה של התבוננות בקווי אופי, של ניתוח רגשות. את רגישותה לפרטים אלה עיצבו במשך מאות שנים ההשפעות של חדר המשפחה שם קלטה את רגשותיו של הזולת; שם נגלו תמיד לעיניה דפוסי יחסים אישיים. זאת הסיבה שנשים בנות המעמד הבינוני פנו באופן טבעי לַרומן...". 
הכשרתה של אגתה כריסטי, שנולדה ב-1890, לא היתה שונה בהרבה מזו שמתארת וירג'יניה וולף. היא למדה בעיקר בבית. לימדו אותה לראות (הדבר, כאמור, ניכר היטב בספריה) ולהיראות – לרקוד, לנגן, לדבר צרפתית, לדבר בכלל (בכך, כאמור, לא הצטיינה). חינוכה נועד בראש ובראשונה לסייע לה למצוא חתן מוצלח. בנעוריה נהגה סבתה להזהיר את המחזרים מפני שבריריות נכדתה. "אבל את בכלל לא שברירית," השתוממו הללו אחרי שהכירו אותה מעט, והיא היתה מסבירה להם שסבתה ייחסה לה שבריריות כדי לעשותה מעניינת יותר. נשים מתעלפות נחשבו מעניינות. 
הכשרתה של וירג'יניה וולף, שנולדה תשע שנים לפני כריסטי, היתה דומה. וולף בלעה את ספרייתו המרשימה של אביה ובזכות אוטודידקטיות ואינטלקט יוצאי דופן הצליחה להתחרות בחינוך הקיימברידג'י שזכו לו אחֵיה וחבריהם ושהיה חסום בפניה.
האוטוביוגרפיה והביוגרפיה של כריסטי אינן עוסקות כמעט כלל בספרים שקראה. למדתי מהן שאמה של כריסטי קראה לה את ספריהם של וולטר סקוט וצ'רלס דיקנס והשמיטה את התיאורים המשעממים ושכריסטי העריצה את ארתור קונן דויל. אחרי שקראה את "מסתרי החדר הצהוב", בלש הביכורים של הסופר הצרפתי גסטון לרו, (שנודע בזכות ספרו "פנטום האופרה"), היא אמרה לאחותה שמתחשק לה לכתוב בלש. "אני מתערבת איתך שלא תצליחי", אִתגרה אותה אחותה. כריסטי היתה נחושה לזכות בהתערבות. אמנם היא החלה לכתוב רק מקץ שנים אחדות, אבל הזרע לכתיבה נזרע, לדבריה, באותה שיחה. בדומה ללא-מעט סופרים אחרים, היא התייחסה אל כתיבתה כאל מקצוע ולא כאל ייעוד, וראתה בעצמה בראש ובראשונה בעלת מלאכה.
איוש מקומות העבודה הגבריים במלחמת העולם הראשונה זיכה את נשות בריטניה בנות השלושים ומעלה בזכות בחירה. כריסטי, שעבדה בזמן המלחמה בבית חולים ובבית מרקחת, הפיקה מן המלחמה גם ידע ברעלים שישמש אותה אחר כך כדי לרצוח באופן משכנע רבים מגיבורי ספריה.
"אישה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים," דבריה אלה של וירג'יניה וולף, שנשחקו מרוב שימוש, נכונים ביחס לכריסטי רק באופן חלקי. כסף היה לה – תחילה קצבה משפחתית, אחר כך אשראי שגייס בעלה הראשון כדי שיוכלו לראות עולם, ובתוך זמן קצר מאוד – שכר סופרים נאה שבו קנתה מכונית מרשימה. חדר משלה לא תמיד היה לה, ובאוטוביוגרפיה שלה היא טוענת שלא היה לה צורך בו: היא יכלה לכתוב בכל מקום. את האוטוביוגרפיה שלה כתבה אמנם ב"בית אגתה" (כך בערבית) שנבנה עבורה בחפירות נמרוד. אבל רבים מספריה הוכתבו למזכירתה או נכתבו על שולחנות מאולתרים שעליהם הניחה מכונת כתיבה ניידת.
"כל הנשים צריכות לפזר פרחים על קברה של אַפרה בֶּן," האישה הראשונה ש"הוכיחה שאפשר להרוויח כסף מכתיבה," כותבת וירג'יניה וולף. אך כריסטי, שהרוויחה אולי יותר מכל סופרת אחרת, חבה את הישגיה יוצאי הדופן במקוריותם ובכמותם – שבעים ושמונה רומנים בלשיים וכן רומנים רומנטיים, מחזות אחדים וממוארים - לכוח חידתי בעוצמתו שהיה בה ואולי גם לבית הבריא והתומך שגדלה בו, בית מטריארכאלי ובמרכזו אמה, הסבתות, האחות הגדולה והמוכשרת. "ברור שאגתה מסוגלת," הגיבה אמה בנונשלנטיות כשהחלה בתה לפרסם ספרים.
לא היו לה מחסומי כתיבה, וגם האימהות לא עצרה בעדה. רוזלינד, בתה היחידה, התחנכה אצל אומנות ובפנימיות יוקרתיות ולא הפריעה לה במסעותיה ובכתיבתה. כריסטי לא התחבטה ולא התחרטה ולא הביטה לאחור, בנחישות שנחשבה גברית הציבה לעצמה מטרות והשיגה אותן. ג'דעית, מלכת מדבר עשויה ללא חת, שנסעה לבדה אלפי קילומטרים באוריינט אקספרס ובאוריינט בכלל, שהתמודדה ללא תלונה עם קרונות שינה מוכי פשפשים ועם חדרים שורצי עכברים, זאת הדמות העולה מן האוטוביוגרפיה שלה. תמיד צריך לחשוד באוטוביוגרפיות – כמו בני אדם, כמו דמויותיה של כריסטי, הן תמיד מסתירות משהו. ולראיה – היעלמותה, כאמור, נעלמת מן האוטוביוגרפיה.   


אדישות אידיאולוגית

ספריה מאיירים את מעמד האישה בתקופתה, אבל בניגוד לווירג'יניה וולף לא היה לה עניין מיוחד בנושא זה. היא לא ניסתה לשנות את הסדר הקיים אלא השתמשה בו כחומר גלם לבניית עלילות פיקנטיות. שנים רבות חיתה במזרח התיכון, אבל לא נראה שמעמד האשה המזרחית קומם אותה. בממואר, Come, Tell Me How You Live, העוסק בשהותה בחפירות ארכיאולוגיות בסוריה בשנות השלושים, היא מתארת את ההבדל בין הנשים הערביות הכנועות, כהות הלבוש, שאינן מישירות מבט, לבין הנשים הכורדיות העליזות, הזקופות, האסרטיביות, שלבושן צבעוני. "ישנה אימרה שאם ערבי שודד אותך במדבר הוא יכה אותך אבל יחוס על חייך, אבל אם כורדי ישדוד אותך הוא יהרוג אותך רק לשם ההנאה שבדבר," אומרת כריסטי ומסבירה: "אולי אם אשתך רודה בך בבית זה מעודד אכזריות בחוץ".
רבים, ביניהם ג'ורג' אורוול וריימונד צ'נדלר, ביקרו אותה משום שלא מחתה על הסדר החברתי. צ'נדלר, שהחל לכתוב בין שתי מלחמות העולם, בתור הזהב של הבלש האנגלי, מתח ביקורת חריפה על ארבע הסופרות המרכזיות של תור זהב זה – אגתה כריסטי, מרג'רי אלינגהם, נאיו מארש (ילידת ניו זילנד) ודורותי ל. סיירס, שאותה תיעב במיוחד. האנגלים אולי אינם הסופרים הטובים בעולם, אמר, אבל איש לא ייקח מהם את תואר הסופרים המשעממים הטובים ביותר. 
בספרה Talking About Detective Fiction מצטטת פי.די. ג'יימס את צ'נדלר וטוענת שדווקא משום שארבע הסופרות הללו לא ראו בעצמן מבקרות חברתיות, יש בכתיבתן עדות מהימנה לחיי נשים משכילות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. דמותה של מיס מארפל, שכריסטי בראה שנים רבות אחרי הרקול פוארו, היא דוגמה לחלחול התמורות החברתיות אל כתיבתה. לורה תומפסון, הביוגרפית שלה, אומרת להגנתה שהיא התעניינה בראש ובראשונה בנפש האדם והתייחסה בספקנות לאידיאולוגיות. ואמנם, דומה שיותר משאפשר להאשים את כריסטי בדבקות באידיאולוגיה פסולה, אפשר להאשימה באיזו קהות או אדישות ביחס לאידיאולוגיות בכלל. בספריה עתירי הדמויות יש אנגלים ששונאים צרפתים ואמריקאים, ואמריקאים ששונאים אנגלים, ואנגלים ששונאים יהודים. היא אינה מפלה, כל אחת מן הדמויות, בלי הבדל דת, גזע, מין ומעמד, יכולה להיות הרוצח. הדעות הקדומות, שאינן רק נחלת הדמויות אלא גם נחלת הקוראים, יכולות לשמש גם כדי להטעות את הקוראים בדבר זהות הרוצח.
ואולי גם כריסטי עצמה לא היתה חפה מדעות קדומות. "הוא תיאר לעצמו שלא הונוּ את היהודי הקטן – זה מה שמחורבן בקשר ליהודים, אי אפשר לרמותם בענייני כספים – הם יודעים!" חושב פיליפ לומברד בפתיחת Ten Little Niggers. אי הנוחות שמעוררים דברים אלה נעשית מטרידה ממש כשמתברר, עם התרת התעלומה, שהיהודי שמדובר בו – אייזאק מוריס, היה אכן איש מתועב, ששימש יד ימינו של הרוצח. לא נאמר שהוא מוצא את מותו כעונש על מעשיו, אבל הדבר מתבקש מהגיונו של הספר.
זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה מחתה הליגה נגד השמצה בפני המו"לים של כריסטי על גילויים אנטישמיים מעין אלה בספריה, ואלה נטלו לעצמם חירות להשמיט מן הספרים הבאים שתכתוב את המילה "יהודי", אם זו תיאמר על דמות לא חביבה. תומפסון מודה שכריסטי לא היתה חפה מאנטישמיות בורגנית קלה, בדומה לזו שלקתה בה וירג'יניה וולף, על אף שהיו לה רגישות לאידיאולוגיות ובעל יהודי. "האישה המשעממת ביותר שפגשתי מימי," אמר ריצ'רד על אגתה כריסטי בחיוך של להכעיס, ואולי זו היתה דרכו לנקום בה על האנטישמיות שלה. עם זאת, בממואר Come, Tell Me How You Live מתארת כריסטי את הזעזוע שלה מארכיאולוג גרמני נאצי שפגשה בבגדד ב-1933, שאמר שצריך להשמיד את היהודים.
הספר Ten Little Niggers מדגים היטב את אי תקינותה הפוליטית של כריסטי. הקורא בן זמננו חש בכך כבר למקרא שם הספר, אבל ב-1939 מו"ל עוד יכול היה לטעות ולהוציא לאור ספר בשם שכזה. שם הספר לקוח משיר ילדים עממי ובו עשרה כושים קטנים מוצאים את מותם במיתות משונות בזה אחר זה. בספר מוזמנים עשרה אורחים, לבנים דווקא ולכולם כתם אפל בעברם, ל"אי הכושים", אי דמיוני לחופי דבון שבדרום אנגליה, שצורתו כצורת ראש של אפריקאי. במרכז שולחן האוכל עשרה פסלוני חרסינה של אפריקאים קטנים. האורחים מוצאים את מותם במיתות המשונות המתוארות בשיר הילדים, ובכל פעם שאחד מהם מת נשבר עוד אחד מפסלוני החרסינה. במהדורות מאוחרות נקרא הספר על פי רוב And Then There Were None, על שם השורה המסיימת את שיר הילדים. באמריקה הוא פורסם על פי רוב תחת השם Ten Little Indians, אולי משום שקצת יותר תקין פוליטית לזמר על מותם של אינדיאנים קטנים מאשר על מותם של כושים קטנים, ואולי משום שזוהי הגירסה האמריקנית לשיר הילדים המוכר.
ב-1985 נסעתי למצרים בטיול מאורגן. על המרפסת רחבת הידיים של מלון קטרקט הישן באסואן ישבתי בכורסת ראטן, אכלתי ברווז בתפוזים, התבוננתי בנילוס הרחב ובאי אלפנטין והרגשתי כמו אגתה כריסטי וכמו גיבורי "מוות על הנילוס" שישבו על המרפסת הזאת בטרם יצאו לשיִט הרה גורל. אבל כשאני חושבת על אגתה כריסטי הזיכרון הראשון שעולה בדעתי אינו מלון קטרקט וגם לא ריצ'רד, שנגע בשנהבים שהיא נגעה בהם: עולה בדעתי  אחד הסרטים שנעשו על פי Ten Little Niggers , שראיתי בנעורי. אין זה פלא שהספר הוסרט פעמים רבות כל כך. על מגרעת אי התקינות הפוליטית מחפות מעלותיו הרבות. קורא המכיר את שיר הילדים יֵדע כבר למקרא שם הספר שכל דמויותיו עתידות למות, קורא אחר ישער זאת אחרי עמודים ספורים. ובכל זאת השאלה whodunit והשאלה מי-הבא-בתור מוסיפות להעסיק את הקוראים לכל אורך הספר. אבל עיקר העניין הוא בפסיכולוגיה של הדמויות. זוהי דרמת הישרדות, שכן הדמויות יודעות שהן עתידות למות ועוד כעונש על גרימת מוות בעברן, ועל כן הן גם רדופות ברגשות אשם. את מצבן מקצינה ההשערה שהרוצח מצוי ביניהן ועל כן הן צריכות מחד גיסא לשתף פעולה זו עם זו על מנת למנוע את הרצח הבא ומאידך גיסא לנהוג בחשדנות זו בזו. כריסטי, שכתבה ספר נפלא ששיר הילדים מעניק לרציחותיו מקצב, יודעת להוציא את הרקול פוארו ואת מיס מארפל לחופשה כשאין בהם צורך. התעלומה תיפתר באמצעות מכתב בבקבוק, משום שלרוצח יש דחף שאינו בר כיבוש להתוודות על פשעיו, להתהדר בהם כמעט.

"האם זה מקרה שספרות הבלשים שיגשגה במיוחד בארצות שהפרוטסטנטיות שלטת בהן?" שאל שאלה רטורית המשורר הבריטי ו"ה אודן, שהיה פריק של ספרות בלשים. לטענתו, הקורא הטיפוסי של ספרות בלשים הוא, כמוהו, אדם הסובל מתחושת חטא. את התהליך הפסיכולוגי שחווים הקוראים בספריה הטובים של אגתה כריסטי ייטיב אולי להבין פסיכולוג, או בגירסתו הקתולית והמוקדמת – כומר מוודה. התארים ספרות אסקפיסטית, ספרות נוסחתית, ספרות טיסה (או במקרה של כריסטי – מוטב ספרות רכבות), חוטאים לערך יצירתה, כפי שחטא לה ריצ'רד כשפסק שהיא משעממת.
 


ביבליוגרפיה:
Auden, W. H., The Guilty Vicarage - Notes on the detective story, by an addict, Harper's Magazine, May 1948.
Christie, Agatha, An Autobiography, Collins 1977.
Christie, Agatha, Ten Little Niggers, William Collins Sons & Co Ltd 1939.
Christie Mallowan, Agatha, Come, Tell Me How You Live, William Collins Sons & Co Ltd 1946.
James, P. D., Talking About Detective Fiction, Knopf 2009.
Thompson, Laura, Agatha Christie – An English Mystery, Headline Review 2007.
וולף, וירג'יניה, חדר משלך, תרגום: יעל רנן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2004 (יצא לאור באנגלית ב-1929)




תצלום: יורם קופרמינץ