זהר איתן | סיפור מתוך כתב העת אורות, גיליון 5: אגתה כריסטי

הרבה דברים לא היו כשורה לאחרונה, אדונִי, וכאן אמנה רק מעטים מהם. הצלחת הקטנה, למשל, שהונחה ברישול מתחת לגדולה. לא כראוי, לא להפך, לא. והכפיות, הכפיות שנעלמו: לא אדוני, אינני חושד באיש. עדיין לא. או דלת חדר השירותים הקטן, שנשארה פתוחה, אף שרוח לא נשבה. חם היה מאד, אדוני, חם, וגם בלילה: בלי צפרים, וחם.

עכשיו אני פוסע חרש בחדרי. איני יודע אם אתה רואה זאת, אדוני: חרש. תחילה מן הארון אל הדלת, חמישה-עשר צעדים. שם עוצרים, אדוני, עוצרים לדקה בדיוק. לא, אדוני, מעולם לא היה לי שעון. אינני נזקק לשעון: מעל ביתנו זורח תמיד מגדל הכנסייה. חמישה-עשר, ואחר כך שוב, בדיוק אדוני, ארבעה-עשר, מן הדלת אל החלון. נושמים שם, בחלון, נושמים. מן החלון רואים חוץ: שדה משתפל מעלה, מעט דשא עולה בו, הדשא צהוב עכשיו, ועץ. אינני זוכר, אדוני: מעולם לא זכרתי שמות של עצים. אני יוצא מן החלון, מבטיח לחזור. אני יוצא לחפש כפיות. בסתיו, עם הציפורים, סגרי בבקשה את דלת השירותים הקטנים. 

תצלום: גל חמו