יובל פז | שיר מתוך כתב העת אורות, גיליון 4: אנדרסן



"אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה,
צִפּוֹר אַחַת שֶׁמֵּתָה"
(זלדה)

אַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתוֹ.
בַּהַפְסָקָה הִדְבִּיקוּ לוֹ מַסְטִיק לַשֵּׂעָר
וְהַבּוּשָׁה יָרְדָה אִתּוֹ בַּמַּדְרֵגוֹת
כְּשֶׁיָּצָא לְהִתְלַטֵּף בְּגִדְרוֹת הֶחָצֵר,
לִבְהוֹת בַּמְּכוֹנִיּוֹת הַצּוֹפְרוֹת.
רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כַּמָּה רָצָה לִהְיוֹת
טוֹב לְכֻלָּם.
וּבַשַּׁבָּתוֹת נָסַע עִם אַבָּא לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
לִרְאוֹת מְטוֹסִים נָחִים עַל הַמַּסְלוּל.
כָּל כָּךְ קָרוֹב הָיָה
אֲבָל חָסוּם בְּתוֹךְ הַלְּחִישׁוֹת.
הֵם שִׂחֲקוּ בּוֹ וְצָחֲקוּ כְּשֶׁנִּשְׁבַּר
וְאָהֲבוּ לִקְטֹף אוֹתוֹ עַד שֶׁהַלַּיְלָה כִּסָּה
אֶת הָעֵינַיִם הָאֲדֻמּוֹת.
וְלִפְעָמִים טִיֵּל עִם אַבָּא בְּדִיזְנְגוֹף
וְאָכְלוּ גְּלִידָה
עִם קַצֶּפֶת וְדֻבְדְּבָנִים.

מָחָר אוּלַי הֵם יִקְרְאוּ לִי.
בֵּינְתַיִם אֶפְשָׁר
לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם לְאֹרֶךְ הַיַּרְקוֹן
וְאַחַר כָּךְ לְהִתְרַחֵץ עִם אַבָּא בַּיָּם
וּלְהַמְרִיא עַל הַגַּלִּים.