דורית פלג | חצי נובלה מתוך כתב העת אורות, גיליון 4: אנדרסן

אותו חורף שבו חדל הירגזי לשיר היה חורף נורא באמת. המים קפאו בגיגיות, והציפורים נתלו מחוטי הכביסה כאטבים. העלים היו נוקשים עד שאפשר היה לשברם בנקישת אצבע. והשמים היו כיריעת זכוכית. בני האדם הצטופפו בבתיהם ושרפו כל מה שהיה אפשר לשרוף. גם בטירה לא יצאו האדונים למסעות הציד של העונה כביתר השנים. הם ישבו בית. ובשלהי החורף, באה הצוענייה.
עיניה של הצועניה היו כפחמים בוערים ולחייה שחומות. שערה היה שחור וארוך והשתלשל על גבה ולעיתים, כשנשבה רוח, הצליף בפניה, או בפני מי שעמד בסמוך לה. במובן זה – כמו בהרבה מובנים אחרים – היתה צוענייה אמיתית. איש לא ידע מנין באה וכיצד שרדה בחורף הנורא ההוא. תחילה הגידה את עתידותיהם של בני הבית; אחר כך גילתה גבירת הטירה כי ידע רב לה לצועניה במלאכות יד מסוג שאיש לא הכיר במקומות אלה, רקמות צפופות וססגוניות כַּציפורים שהיו המלחים מביאים מימי הדרום, והיא נשארה להורות את מה שידעה לנשות הטירה. ואחר כך כבר היה מאוחר מדי.
כעורבני בכלוב כנריות נראתה בטירה שרוב אנשיה, כאדונה הראשון, בהירים היו מאוד. האדון הזקן, אבי הגבירה, שערו היה בהיר כמעט עד לובן, אף שלא הלבין עדיין, ומתכול מבטו נשקפו הקרחונים הגדולים שאינם נמסים לעולם. ענק היה בקומתו, גיבור ציד מכל בני דורו, כל האדונים הזקנים שטירותיהם ניקדו את המישור רחב הידיים, ודומה שהשמש עצמה לא השיגה ידה לגעת בו, כי גם לאחר יום שלם של ציד בלב הקיץ היה חוזר אל הטירה ופניו בהירות כשהיו, ללא שמץ של אדמומית; ורק השנים יכלו לו, והן חרטו חריצים עמוקים במורד לחייו.
אדון הטירה לבדו, בעלה של הגבירה, כהה היה, פניו שחומות וחסונות ושערו השחור סבוך וארוך, ואיש לא ידע כיצד נולד ילד כזה לשני הוריו, שהיו שניהם בהירים וענוגים. גופו המוצק נודע בכל הארץ, ובצעירותו נהג לרסק חבית של תמד באגרופו, חבית עבה מחושקת חישוקי ברזל. הברזל היה נותר שלם ורק התעקם מעט, אבל העץ היה מתרסק לרסיסים ונתזי התמד פורצים מבעד לחישוקים סילונות-סילונות. היו שטענו כי גם היום יוכל אגרופו לחבית כזאת; אבל איש לא ביקש להעמיד את הטענה הזאת למבחן.
בחורף ההוא נועד לו לכוחו של האדון מבחן מיוחד, שכן אדונים ואריסים כאחד נדרשו לכל כוחותיהם כדי לעמוד מול זעמו המצמית של הטבע. ונשיכתו של זה רעה היתה. יפה ורעה: פתותי השלג הבהיקו בקור השמש, מפתים את העין, וקול גריסה נעים נשמע על כל מדרך רגל. בואו, דומה היה שהם קוראים אל בני האדם הספונים בבתיהם, בואו להתפלש במרחב הזך, הטהור, בואו והתהוללו איתנו בשלג החדש שצחותו אין דבר שישווה לה, גם לא ארון כלי-הלבן הנקיים של האדון, שהמצעים נערמו בו ערימות-ערימות של לובן, ולא מיטת הנישואין שלו, שהחליפו בה את הסדינים כל שישה שבועות לפחות, ואפילו לא פניה הלבנים, הרחוקים, של גבירת הטירה עצמה. לא היה בעולם כולו דבר שישווה בצחותו וברעננותו וביופיו המנצנץ לשלג החדש הלוהב באש קרה, מרמז וקורא לעין ולרגל ולגוף כולו להשתרע עליו למלוא האורך ולהתפלש בו, לרקוד ולרמוס אותו במגף שעקבותיה נעלמו עוד לפני שסיימו להיווצר; והיו שנענו לקריאתו. הם יצאו אל השלג, כתמים אדומים וצהובים וכחולים ושחרחרים מרקדים בו בכבדות, אף על פי שבעיני עצמם נדמו בוודאי קלילים כפתותי השלג עצמם; ואף פעם לא חזרו. איש גם לא ציפה לשובם. כל מי שיצא את שערי הטירה הפקיד עצמו בזרועותיה של מהות אחרת, לבנה וחובקת-כל, שהיתה השלג – ואולי סבא-חורף בכבודו ובעצמו – ומחיבוקה, כך ידעו הכל, אין חזרה. ענפי העצים, שתחילה היו מכוסים בתחרה העדינה של שלג ראשון, נעמסו עד מהרה מעבר ליכולתם, ואלו מהם שלא היו גמישים דיים להשיל מעליהם את המשא הכבד היו נשברים; וכך נשמעו כל היום וכל הלילה קולות פצפוץ וביקוע, וענף אחר ענף נשבר ונשר עם משא השלג שעליו אל השלג שציפה לו למטה.
מוזר, היה מי שהעיר אחר כך, שקול חבטת אגרופי הצועניה בשער נשמע מעל לקולות הבעירה ונפץ העץ המתפצח וצעקות השִכרות של שוכני הטירה. שכן רובם שיכורים היו; מעט-מעט התגנבה לטירה רוח יאוש שלחשה לאנשים כי החורף הזה לעולם לא יגיע לקיצו, ועד עולם יישבו שם, כלואים בטירה שבמישור רחב-הידיים למרגלות ההרים, מונים שוב ושוב את בולי העץ שנותרו, בכל פעם פחות, ויוצאים לגיחות נואשות ללקט עוד ענפים לבעירה; ושוב ושוב היו מי שפתחו, לבדם או בחבורות, את שער הטירה הכבד, ויצאו מסתחררים אל השלג. השלג רימז וקרא לכולם. הוא היה שם תמיד, וחיבוקו היה פתוח לכל. הוא המתין להם בשלווה וברוך אין-קץ, וכולם, אף שנאבקו בנהייתם זו, השתוקקו אליו בכמיהה נואשת – זולת, אולי, אדון הטירה, שבשערו השחור הסבוך ובעיניו המטורפות-קצת סירב להכיר בכל אדנות חוץ מאדנותו שלו, ואולי גם זוגתו, גברת הטירה, שלעיתים דומה היה כי היא עצמה, בפניה הלבנות והרחוקות, שייכת למהות הטהורה, הריקה שהשליטה את עצמה על העולם שבחוץ. העולם שקדם לחורף הזה נהיה לתמונה קלושה ורחוקה שקשה להאמין בה, וכך, כתמונה חיוורת, הופיע לנגד עיניך באותם רגעים אחרונים ששכבת על השלג תחת הענפים הקורסים מכובד משאם, והקור התפוגג ולא הכאיב עוד כי נעשה לחלק ממך, וכל דבר שלא היה השלג או דקירת הצינה המתמעטת נמוג ונעלם, או לכל היותר היה לאחד מאותם חזיונות תעתועים חטופים המופיעים בעפעוף העין ונעלמים בהיפקחה, הכל התפוגג ונמוג חוץ מאותה מהות לבנה ששוב לא היתה קרה ולא חמה, כי אחד הייתם, אתה והיא.
רק אחד משוכני הטירה דומה היה שאינו משגיח כלל בשלג היורד ונערם מחוץ לחלונות הגדולים, והוא בנם של אדוני הטירה, הבן היפה ששערו זהב כשער אמו ועיניו כחולות ורחוקות, אבל לא משום שהן שרויות במקום שאין להגיע אליו, כעיני אמו, אלא משום השתוקקותן אל מקומות אחרים מאלה שהציבו את עצמם לפניו, הרחק מקמרונות האבן של הטירה ומהחביות שבחצר ומהיערות הקפואים, אל ארצות הדרום, מקום שם הרוח מְגַבַּהַת גבעות זהובות של חול ואצבעות כף הרגל מתפשקות בין הגרגירים החמים.
אבל לאחרים לא היה מקום בין עיניהם לברוח אליו, והם שתו לשוכרה. כל ערב היו מפצחים אחת מחביות התמד הגדולות, שנועדו לעמוד שנים הרבה, והאדון לא מנע בעדם. חכם היה מכדי שיעמוד בינם ובין המשקה, שנזקקו לו באמת: אלמלא הוא מזמן היו מאבדים את מעט האחיזה שנשארה להם, ובזעקה פרועה יוצאים ומשליכים עצמם אל השלג. השדים ארבו להם, והיה עליהם להרחיקם. שדים השוכנים בחוץ ולא בפנים, יש להם תרופה. שדים השוכנים בפנים ולא בחוץ, לומדים לחיות איתם במהלך השנים. משום כך לא נזקקו אדון הטירה וגבירתו לחביות התמד; והבן, כך אמרו האומנות, לא היתה לשדים שליטה עליו. יפה היה מדי; יופיו הילך עליהם אימה. והוא ישב לו בפינה המיוחדת לו באולם הגדול, מכונס בספריו, ורק מדי פעם בפעם, כשהתעייפו עיניו מהקריאה, היה נושא אותן אל קימור החלון.

באחד הערבים הללו הגיעה הצוענייה. תחילה נשמעו מהלומות אגרופיה על השער הגדול; הכל נאחזו אימה, בטוחים כי הנה הגיעו סוף סוף השדים לקחת את שלהם. אחר כך דימו לשמוע צעקות מעל ליללת הסופה. לבסוף קם אדון הטירה, סכינו נעוצה היטב בחגורת העור שלו, והלך בצעדיו הכבדים אל הדלת. כשפתח אותה, נשרה פנימה הצוענייה.
נשרה אמרנו, כי קפואה היתה כמעט כליל. זמן רב, מן הסתם, עמדה שם מחוץ לשער ודפקה והלמה. ועדיין פליאה היא כיצד הצליחו מהלומותיה וצעקותיה להישמע מבעד לילל הרוח וקול הגזעים המתפצחים באח והוללות השיכורים. אבל הן נשמעו, והדלת נפתחה, והיא נשרה, כאמור, פנימה, הישר לרגליו של אדון הטירה.
הוא סימן בידו, ומיד נאספו סביבה שלוש הנשים הזקנות, הידעוניות ומרפאות-החולי של הטירה, והן עטפו את רגליה במטליות שחוממו ליד האש – כי אסור לקרב אל האש עצמה את מי שרחק ממנה זמן רב מדי – ושיפשפו בכוח את פניה ואת זרועותיה, והחיו אותה במשקאות חמים ובדברי לחש ידועים ובדוקים. ולבסוף שב מעט צבע לפניה והריסים השחורים, הארוכים, ריפרפו במאמץ מעל לשקעי העיניים, ואלו נפקחו לבסוף והיא נתנה מבט אחד נוקב באולם שסביבה: בפני האדון; בפני הגבירה; בשער הזהב של הבן; והתעלפה שוב.
"עכשיו אין להעיר אותה," אמרו הידעוניות, ושני גברים חסונים מאנשי הטירה נשאו אותה אל אחד מחדרי השינה שיוחדו לאורחים – אף על פי שלא היתה אלא צועניה, והיה מי שהצטער על כך צער מר מאוחר יותר – ושם ישנה שלושה ימים ושלושה לילות, עד שקמה.
אדון הטירה חזר וישב במקומו. איש לא ידע מדוע קדרו פניו, שאמנם על פי רוב קודרות היו ובחורף ההוא לא התבהרו ולו פעם אחת, אבל באותו רגע נראו שחורות כמעט, והחריץ האנכי בין גבותיו הסתמן בבירור, כערוץ העמוק שם למעלה בין ההרים. מאידך, תמיד נאמר על משפחתו של האדון שירושה נפלאה ונוראה כאחת עוברת בה מדור לדור: היכולת לחוש בדברים את מה שהוא מעבר לדמותם הנראית לעין. אמנם כבר דורות רבים לא עשו בתכונה הזאת שימוש, וכך התנוונה ואיבדה מעוצמתה; אלא שלפעמים היתה צצה ועולה לא-קרואה, ואפילו לא לגמרי מובנת – ספק-רמז, ספק-חצי ידיעה
מנקרת, מטרידה. גם גבירת הטירה נראתה מוטרדת, וידה הלבנה, יד שטיפחה בקפידה אין-קץ – מחצית מעבודתן של הידעוניות היתה ברקיחת משחות מרככות ומיטיבות לידיה של הגבירה – נקמצה לרגע על רקמתה, והתרפתה. הבן, הבן זהוב-השיער, נותר רכון על ספריו, ואין לדעת אם הבחין במשהו ממה שאירע.
שלושה ימים שכבה הצועניה במיטתה. מיטה עצומה היתה זו, כספינה ממש, ובקידמתה פסל עץ גדול כבחרטום ספינה אמיתית, פסלה של הבתולה הקדושה. ארבעה עמודים גדולים וחסונים של עץ אלון נשאו אותה, ואפיריון ענק התנוסס מעליה כמפרש. על המזרנים היה אפשר לאכסן משפחה בת שש נפשות. והמצעים, גם אם לא כובסו שנים אחדות והצהיבו מעט, דקים ועדינים היו ככל שהשיגה ידן של טוות הטירה: מיטה זו, הקיסר הגדול נם עליה פעם את שנתו, כך אמרה האגדה, כששב ממסעות הקרב שלו בכופרים, ומאותו רגע והלאה לא היה עוד את ליבם של אדון הטירה דאז ואשתו, שנתינים נאמנים היו, להניח בה את גופם, שאמנם אצילי היה מימים-ימימה, אך לא ממשפחת המלוכה. אפילו לחדרם, חדר השינה שלהם שפינו עבור השליט הגדול, לא שבו עוד, אלא ייחדו אותו משאר חדרים, ולעצמם התקינו חדר אחר, שההוד הקיסרי לא נגה עליו. עם השנים התעמעמה הייראה, אך חדר השינה של האדונים לבית דינאן נשאר בעינו, ואילו החדר האחר יועד לאורחים נכבדים, וכעבור עוד כמה דורות לאורחים ותו-לא, כי אופנת הזמן החדש ראתה את מיטת האלון העצומה, ואת שאר הרהיטים הכבדים שמעולם לא הוחלפו, כמפלצות גדולות שעבר זמנן. וכך זכתה הצוענייה לנוח במיטת הקיסר.
כשפקחה את עיניה, היה הדבר הראשון שראתה שורת ציפורים קפואות תלויות זו אחר זו מענף האגוז שמול החלון, ראשן מטה ורגליהן מעלה. לא מראה מלבב היה זה, והיא שבה ועצמה את עיניה. כשפקחה אותן שוב, כבר לא היו שם הציפורים וגם לא הענף; שניהם צנחו ונקברו במפולת השלג הכבד שירד בלילה, והיו כלא היו. אולי משום כך השאירה את עיניה פקוחות, והשיטה אותן סביב. תחילה התעכבו על השידה הענקית, שפעם, לפני שהוחלף יעודו של החדר, נהגו לאחסן בה מגירות-מגירות של כלי לבן; אולי אמדו העיניים את גובה ערימת המצעים שאפשר לשמור שם. ואולי רק נתקלו בה באקראי, חפץ ראשון שהעיניים נחות עליו כשמתעוררים לראשונה בבית זר, לא מוכר ועדיין לא מבורר, חסר מהות מפני ששום זיכרון אינו מחובר אליו. אחר שבו עיניה אל החלון והתעכבו על השמיים האפורים-לבנבנים, שעננות שלג בהירות נעו בהם מעת לעת, על פיסות הענפים השחורים שביצבצו מתחת ללובן, על העפרוני היחידי שמשום מה דילג עדיין, מפתיע בחיותו, על אדן החלון – אולי ציפה לפירורים. היא עיוותה את פניה והסבה את מבטה אל הקירות, ששטיחים נושנים, לשעבר רבי הדר והיום אכולי עש, היו תלויים עליהם; ואז החזירה אותו לעצמה, וסגרה עליו.
אבל בינתיים כבר הבחינה אחת הנשים הזקנות שעיניה נפקחו, והיא מיהרה להזעיק את גברת הטירה.
שובליה של הגבירה איוושו על מרצפות האבן. היא פסעה אל חדר השינה הישן בלא חיפזון, אף כי דומה שצעדהּ בכל זאת מהיר היה מעט מכפי דרכה. אפשר כי גם גבירות נעלות סקרנותן מתעוררת, אחרי חורף שלם שלא נקרה למחיצתן שום דבר או אדם שיש בו מן החידוש. ואולי גם לה עברה בירושה אותה תכונה שייחדה את משפחת הבַּרון, שכן דודנים רחוקים היו, היא ובעלה. כך או כך, היא פסעה במסדרונות האבן הקמורים הגבוהים של הטירה, לא בחופזה אך גם לא לאיטה, שולי שמלתה מפליגים אחריה כמו ניטעו בהם חיים משלהם – לפעמים שיוותה בנפשה בת לווייתה הצעירה ביותר, שעדיין היתה רכה בשנים, ששורת אישים זעירים הם הנושאים את שמלת הגבירה הרחבה מחדר לחדר; אבל לא היה זה אלא חישוק דק של עצם. אחרי הגבירה הילכו בת הלוויה הצעירה והאשה הידעונית שהזעיקה אותן ואחריהן השתרכו בחשאי כל נשות הטירה, כי בכולן גברה הסקרנות עד מאוד.
מול דלת החדר, דלת עץ כבדה שמסמרי כסף נעוצים בה, היססה הגבירה לרגע. אולי ראתה פתאום בעין חדשה את הדלת רבת ההוד, ושקלה את עניין החדרים מחדש; אולי חשבה שמעשה רב מדי היה זה לשכן שם את הצוענייה הקפואה; ואולי מסיבה אחרת, שאין לדעתה. כך או כך, היסוסה לא ארך אלא רגע קצר, ולאחריו פתחה אותה ביד תקיפה, ונכנסה.
ברגע שנפתחה הדלת פקחה הצוענייה את עיניה. היא הרכינה את ראשה אל חזהּ, כמשתחווה בעמקי מיטתה, וגבירת הטירה סימנה לה בידה שתחדל והתבוננה בה רגע ממושך. מבטה חודר היה, ודומה שהקיף את כל תווי פניה של הצועניה במסגרת שערה השחור: העיניים העזות, הריסים המתעקלים כלפי מעלה, האף הנשרי המקומר מעט, הנחיריים המתרחבים, הלחיים השחומות, שחוֹם החדר הפריח בהן שושנים של אודם, העור, שבניגוד לשלה גס היה, אחרי שנים שבהן נחשף לגשם ולשמש, לקיץ ולרוחות הצפון. חיוך קל הנץ על שפתותיה של הגבירה ונעלם מיד, אך דומה היה שליבה נוטה מעט יותר חסד לאשה שאספה מזרועות הסערה והיא שאלה אותה, בחומרה אך לא בחומרה יתרה, "מה שמך, צוענייה? ומנין באת?"
"שמי זוֹאֶה, גבירה נכבדה," אמרה הצוענייה בקול שעדיין היה מתנשם מעט, והמאמץ ניכר בו. "ומן הדרום אני באה."
"ומה מעשיך כאן, בעונה שבה איש מבני מינך אינו מציג את כף רגלו בצפון?"
"דרכי אבדה לי," אמרה הצוענייה ועיניה נתאטמו. כמו זוֹג דק של לכה שחורה נמשח עליהן. ואחר צנח ראשה אל הכר, העיניים נתהפכו, והיא התעלפה.
הה, מהומה נאה השתררה אז. דומה היה שהצוענייה חומקת מבין ידיהן של נשות הטירה וצוללת מטה, מטה, בתהומות שחורים שאין להם חקר, צוללת בתוך עצמה, בעמקי גופה הכהה, ואובדת לעד לסדינים המצהיבים שעטפו אותה. משהתאוששה לבסוף, הסכימו הכל שאסור להביאה שוב לכלל אימוץ כל הכוחות, והשיחה נדחתה עד למחרת ובסופו של דבר, כפי שהשתלשלו הדברים, נדחתה בכלל.
למחרת חשה הצוענייה את עצמה טוב יותר, אבל גברת הטירה היתה עסוקה: יום הכביסה היה זה, שחל אחת לחודש, ובתוקף מעמדה פיקחה על הלבנים שדרשו כביסה ועל המתיחה והגיהוץ, והיטב השגיחה על גיגית הצבעונין שלא תדהינה שמלותיה, שכבר שש-עשרה שנה לא הזדמן לה להציגן בחצר הקיסר. הצוענייה שכבה במיטתה, מורמת על שני כרים גדולים, וכמעט שלא נעה. רק עיניה, שחורות כאתמול אבל דומה ערניות יותר, שבו לשוטט על פני החדר, והפעם התעכבו זמן רב יותר על כל רהיט וחפץ עד שנקבעו בחלון. מזג האוויר עדיין היה קודר, והעפרוני לא בא. "מן הסתם מַתָ, שודד זעיר," אמרה הצוענייה, אך אם נצבט בה ליבה לא הראתה כל סימן לכך. ואולי בכל זאת חלפה צינה בליבה כאשר הסבה את עיניה מן החלון והביטה שוב בחדר, ברהיטים רמי הקומה, המוצקים, המופרזים כל כך במידתם עד שאפילו אשה גבוהה וחסונה כמוה נראתה ביניהם כגמדת. ואז נפתחה הדלת ואדון הטירה עמד בפתח. הוא לא נכנס; עיניו השחורות, שניצוץ זר בוהק בהן, הצטלבו בעיני הצועניה, שחורות כמותן, כמו ציחצחו חרבות לרגע, והעיניים שנסוגו היו אלה של האדון. אחר כך נסגרה הדלת; ולרגע נדמָה שכל הביקור הזה כולו חזיון תעתועים היה.
בבוקר הרביעי קמה הצוענייה ממיטתה וניגשה, בכתונת הלילה הארוכה הלבנה שהלבישו לה, עד החלון. שם עמדה רגע ארוך, ידיה מונחות על האדן הצונן, והסתכלה החוצה. הארזים הגדולים ניבטו אליה, דוממים ומושלגים, ואת האדמה לא היה אפשר לראות כלל. דומה היה שהמרחב הלבן מתמשך הלאה והלאה, למרחקים שאין לשערם. לרגע נראָה – לזקנה שישבה בפינה, שכן אף לרגע אחד לא השאירו את הצוענייה לבדה – שפיה של הצוענייה מתכוון לפלוט אנחה; אך בו ברגע הסבה פניה מן החלון ושבה למיטתה, משם שאלה את האשה הזקנה בקול נוקשה, שאותות מבטא זר ניכרו בו, אם תוחזר לה שמלתה או שיותן לה בגד כלשהו להתהלך בו, שכן, כך אמרה, היא מרגישה את עצמה בטוב עתה, ואין הבטלה אהובה עליה.
שוב נקראה גברת הבית. ובמה תוכל להביא תועלת לאנשי הטירה, שאלה אותה. בעיני הצוענייה הבזיקה להבה קצרה, שהתפוגגה מיד. את מלאכת הצוענים העתיקה היא מכירה, אמרה, ואם יותן לה, תגיד עתידות נאמנה לכל יושבי הטירה, גברים כנשים, אדונים כצמיתים. גבירת הטירה היססה. התרגשות רבה מדי יגרור הדבר, אמרה לבסוף, אצל המשרתים ועובדי השדה. אין צורך ואין טעם לפתוח את צפונות העתיד לפני מי שיהיה עליו לשהות עוד זמן רב בין ארבעה כתלים: אין לדעת מה יגרור רושמה של נבואה כזאת, ובפרט אם היא רעה. אולי יפקעו פתאום החישוקים הזעירים המקבעים את הדעת במקומה הראוי לה. לא, מוטב שלא, פסקה, וניכר בקולה שמנוי וגמור עמה הדבר. אבל באשר לאדוני הטירה – כאן התנגן בקולה ההיסוס – באשר לאדוני הטירה, ואולי כמה בני לוויה נבחרים, כאן אולי... אך מיד שב קולה והתחזק: "עוד אודיעך את החלטתי," אמרה. "ואת ראי אם אין בידך לעשות דבר מועיל יותר."

תמוה הדבר שאף על פי שהעתידות שהגידה הצועניה לדרי הטירה לא תמיד טובות היו, שלא כדרכן של צועניות התלויות בנדבת ידן של הבריות, תמיד שבו הללו ובאו לדרוש בה שוב; ואולי אפילו באו עוד יותר ככל שהעתידות שהגידה סבוכות היו, מרובות פנים ומידה של איום עמום נסוכה בהן. מן הסתם נטייה טבעית יש כאן: בעל-כורחם השתוקקו להתיר את הסבך שמעט-מעט נטווה סביבם, סבך של אמירות סתומות הניתנות תמיד להתפרש לכמה פנים, ודומה שאם לא תשכיל לברור לך את הדרך הנכונה מבין ריבוי השבילים שהן פותחות בפניך, תמעד ותיפול לבאר שאין לה תחתית.
בפרט, כמדומה, נשבתה בעיסוק הזה גברת הטירה. כאילו מצאה סוף-סוף בנבואות הצללים של הצוענייה את הזמן והמרחב השייכים לה. שעות ארוכות היתה יושבת במחיצתה של זו, למורת רוחו השתוקה של האדון, שערה השחור הארוך של הצוענייה משתלשל על כף היד הלבנה, המטופחת, ופיה ממלמל משפטים שלא הגיעו לאוזנו של איש מלבדן, שכן אפילו בת לווייתה של הגבירה הורחקה ממנה בשעות האלה. לכשתמה השעה, היתה הגבירה קמה ופניה הלבנות מרוחקות ופזורות נפש עוד יותר מהרגיל, ובדרך כלל היתה הולכת אז לשכב מעט על מיטתה, כי ראשה, כך אמרה, כואב עליה.
אבל לפעמים היתה נתקפת זעם מוזר, פתאומי, וחוטפת באחת את ידה מאחיזתה של הצועניה, ומצליפה בה מילים גבוהות לב, כמו נזכרה לפתע מי היא ואל מי היא מדברת, ומה ראוי ואינו ראוי לה שתעשה הברונית לבית דינאן – כפי שהיתה מלידה, שכן תוארו של בעלה ממנה בא לו. היא היתה חוטפת את ידה מאחיזת הצועניה ונסובה על עקביה ומתרחקת משם, שובל שמלתה מטאטא את המרצפות מאחוריה, כדי לשפוך על המשרתות זרם של הוראות חפוזות ששכחה מיד.
פניה של הצוענייה לא נשתנו כלל ברגעים הללו, ואת מבטה, כדרכה תמיד, היתה אוספת וגוללת לתוכה פנימה, עד שעיניה נעשו אטומות כזגוגית שחורה. זקופה היתה יושבת לה בפינתה על הכיסא שיועד לה, פניה השחומות העזות ריקות מכל הבעה, ונדמה היה שהיא מאזינה לקולות שאיש מלבדה אינו שומע אותם. אולי הקשיבה לקיץ, במקום שהיה מצוי בו; אולי שמעה את הציפורים מזמרות על הענפים, את רחש העשב הירוק הרך שכף רגל יחפה דורכת עליו, כי לעתים היו נחיריה מתרחבים ומתכווצים כנחירי חיה.
באותם רגעים היו שני מבטים ננעצים בה משתי פינות האולם. מבט אחד תכול ורך, שצל של חיוך מרצד בו: אולי ראה גם הנער את האיילה במרוצתה. ומבט אחר חוּם-כהה וקשה, שמיום ליום נתלקחה בו איזו בעירה.
הצוענייה לא פגשה אף אחד משני המבטים. מבטה שלה היה מכונס פנימה, על אף שפנה אל האולם ואל החלונות המקומרים הגדולים הקבועים בקירותיו. אולי יותר משמיאן לפגוש את העיניים הזרות, מיאן להיתקל בזגוגית החלונות. שכן הצועניה לא יראה מפני שום אדם, גם לא מפני אדון הטירה ענק הקומה; אבל היא יראה את הקור, שמנוגד היה כל-כולו לטבעה. היא יראה עד אימה את הלובן הקר שעמד בעולם והִקשה להבדיל בין דבר לדבר, בין שמיים לארץ, בין האדמה והעצים וקירות המבנים לבין הרִיק עצמו. לעיתים, בסתר חדרה, כשלא יכלה עוד לשלוט בפחד, היתה רצה למיטה ומתחפרת בה, כורכת את גיליונות שערה השחור והארוך סביב פניה ומתחפרת בהם עמוק, שלא לראות עוד את הלובן הנורא שהשתלט על העולם. אפילו כלי המיטה הצחים היו לה לזרא, ונחמה פורתא מצאה בצהבהבות הקלה שלא היה אפשר לכבס מהם עוד, עם השנים.
לבסוף היתה גבירת הטירה חוזרת, עם שתי בנות לווייתה ועם עדת משרתות שהציבו לפניה את מסגרת העץ הגדולה של הרקמה. ומשהתמקמו הכל היטב במקומן, ובנות הלוויה הניחו על ברכיהן את תוף-העץ הקטן של הרקמה שלהן, והמשרתות שלפו את כלי התפירה מתוך סלי הבגדים לתיקון, או-אז היתה הצוענייה ניגשת אל מסגרת העץ הכבדה ובתנועות מהירות, מהירות כל כך עד שקשה היה לעקוב אחר המחט בהינעצה ובהישלפה, היתה מחוללת על הבד מעין פלא נוזלי, שכן נדמה היה שהתמונה ניתזת על הבד בשלמותה יותר מאשר נרקמת תך אחר תך: בכמה הינפים של היד היתה ציפור קמה ונעמדת על ענף של עץ, ודומה היתה כל כך לבת דמותה שבחוץ, באביב, עד שהכל ציפו שהנה-הנה תטה את גרונה ותשגר לחלל האוויר רצף עז ורוטט של צלילים.
"עצרי," היתה גברת הטירה אומרת, "את עובדת מהר מדי. הראי לנו איך את עושה זאת, תך אחרי תך." והצועניה היתה מאטה ממלאכתה, ובתנועה שככל שהשתדלה לא יכלה להעלים ממנה כליל את הבוז שרוחש רב-האמן לשוליה שהוא נאלץ ללמד לפרנסתו, היתה מראה להן כיצד נבראת התמונה ממגע חוט המשי בבד. אבל לעיתים היו הציפורים שהופיעו על הבד ציפורים זרות, שאף אחת מנשות הטירה, או גבריה, לא ראתה מעולם: ציפורים שפלומתן ססגונית ולוהבת, מלאת צבעים – מלאה מדי, שכן איך תישא העין ירוק עז הנושק לצהוב ארסי, או ארגמן של שזיף, מתפקע בלב הקיץ, כנגד העושר של כתום-דלעת?
"את מכניסה יותר מדי צבעים לתמונה," היתה הגבירה קוראת. "לא ייתכן שבציפור יהיו כל כך הרבה צבעים, וכולם עזים כל כך. יש לזווג את העז עם המתון, את העשיר עם הענוג יותר. רק כך תגיעי לתמונה שיש בה היופי והעדנה הנדרשים ממלאכת אמנות אמיתית, כיאה לגברת. ואולם," היתה מוסיפה פתאום, כנזכרת, "את אמנם אינך גברת."
פיה של הצוענייה היה מתעווה אז בתנועה קצרה, לא-ניכרת, המכוונת פנימה; היא נכבשה מיד, אבל מבט דק אבחנה – כפי שהיה, אולי, מבט אחד תכול ורך מירכתי האולם – לא יכול היה להחמיץ אותה. והיא היתה פורמת את מלאכת ידיה ומתחילה מחדש. לרוב היתה מופיעה עתה ציפור מוכרת, אפור של דרור או חום של סנונית במעופה, והגבירה ובנות לווייתה היו מנידות ראשן בקורת רוח.
"היכן ראית ציפורים כאלו?" היתה הגבירה שואלת לפעמים, שכן עם כל עזותן היתרה ובוטותן החצופה, הגסה כמעט, היתה בציפורים הללו איזו עוצמה שלא היה אפשר להתכחש לה, ואף הן – לא פחות מן הדרור, הסנונית, הסיס – נדמו מלאות חיים, כאילו עוד רגע יפרשו כנפיים וייעלמו מן הבד.
"חלמתי אותן, גברת," היתה הצוענייה עונה בקולה נטול הגוון, שאטימותו שימשה לעתים קרובות עילה להאשימה בקהות רוח. שכן בנות הלוויה לא היו מאושרות מגחמתה החדשה של הגברת, אם כי פיקחות היו מכדי שיתנכלו לה בגלוי. הגבירה היתה מסכימה איתן, ושבה ודורשת בצוענייה.
ויום אחד חתך את הדממה קול אחר, חזק ומהדהד, כזה המורגל באדנותו על פני כל הקולות האחרים: "הבלים," אמר אדון הטירה. "ציפורים כאלה אין חולמים. ספרי לנו היכן ראית אותן, אשה."
והצוענייה סיפרה בצייתנות על יערות עבותים, שיש בהם צמחים מטפסים הלופתים עצי ענק ומתלפפים סביבם ומחנקים אותם עד שהם גוועים; על חבלים ירוקים המשתלשלים מן הצמרות שאפשר להתנדנד בהם מענף לענף; על בריכות סמויות בעבי היער, בחביונותיו הסבוכים ביותר, שרק אנשי המקום,
נמוכים וזריזים כנמיות, יודעים להגיע אליהן, ומן המים הרותחים שריח גופרית להם עולה אד-תמיד, ומי שרוחץ בהם את גופו כל נגע וכל כתם מוסרים ממנו, והוא שב להיות צח ונקי כרך הנולד; וגם על הציפורים סיפרה להם, הציפורים הססגוניות כל כך עד שהעין כואבת להסתכל בהן, המפטפטות ללא הפוגה מעל לעלווה הרותחת ומקורן כתום כמו נשלק במי הגופרית, ואם יחריד זר את שלוות הסבך ייחרדו כולן כאחת ממקומן על הענפים ועל חבלי הצמחים המיטלטלים, שכן אוהבות הן להתנדנד עליהם כעל ערסל, ובקול צרחה ייעתקו ממקומן וייעלמו כלא היו. והיער ישקוט לרגע.
"כן, אבל האם היית שם, צועניה שחורה?" שאל הקול החזק.
"אבות-אבותי משם באו. ובמקום שהיו בו, הייתי גם אני."
"כיצד, היית?"
"כל מה שידעו אבותי, יודעת גם אני," אמרה הצוענייה ולרגע נדמה היה, אילו דבר כזה היה אפשרי, שנצנוץ של כעס מבזיק בעיניה ובקולה, ונעלם. ומיד שבה לספר.
כל העיניים באולם הגדול ננעצו מרותקות בשפתי הצוענייה, בפניה עזות המבע, בידיה, שככל שניסתה לעגנן תחת ברכיה לא יכלה למנוע אותן מלהיעקר משם ולהפליג ולרתת באוויר כעדת ציפורים. ואף מבט לא חדר עמוק יותר משני זוגות המבטים התכולים ביותר, תכול צלול עד לחתֵך, שהאש הקרה הבוערת בו יכלה להשתוות לאש השלג עצמו,ותכול רך מאוד, שמגעו מלטף כל כך עד שאפילו הצוענייה, כך אירע פעם, נשאה את עיניה ופגשה אותו, לרגע אחד חטוף.
מעתה והלאה בעברה במסדרונות היתה הצועניה מרגישה לעתים תכופות בנוכחות אחרת הצופה בה. לפעמים היה בנוכחות הזאת משהו נעים עד מאוד, ולא מפחיד כלל, על אף נִסתרוּתה. ולפעמים חשה כי אש צורבת בעורפה והיא לוהטת כל כך עד שהשערות הדקות שבמעלה העורף נשרפות.
עברו הימים עד חג ההתגלות. ובלילה השנים-עשר נפל דבר. השתייה בלילה הזה מרובה היתה מתמיד, והצעקות מחרישות אזניים. הכומר הזקן של הטירה, האב אנסלם, פעל בחוכמה וּוידה את כל יושבי הטירה עוד בשעת בוקר מוקדמת, כי ידע שמאוחר יותר כבר תיפולנה מילותיו על אוזניים ערלות. והוא צדק. בשעת הצהריים התגוללו על מרצפות האבן כל אלה מאנשי הטירה שכוחותיהם לא עמדו להם לזחול למיטתם, מי בקיאם ומי שהצליחו לאצור את יינם בתוכם פנימה. הם ישנו כמתים עד רדת הערב. ובערב התחילה ההילולה מחדש. תחילה, אמנם, מזמורי התפילה; וקול מוזר, עולה וצולל ומועד וכמו מתקשה לשמור על יציבות הילוכו, היה זה שעלה מהחלונות הגדולים. ומיד אחר כך פתחו חבית חדשה של תמד.
כשירד הלילה היו הרוחות מלוהטות כאבוקה. גם האדון, שלא כמנהגו, הִרבה לשתות. הוא עמד על כך שאשתו תצטרף אליו: גביע מול גביע. הגבירה העדינה, שמעודה לא שתתה יותר מגביע או שניים לעת ערב, פניה היו אדומים ובוערים וטיפות זיעה זעירות ניקדו אותם. אבל שפתיה היו מהודקות בנחישות של בת דינאן אמיתית והיא שתתה כאילו לא עשתה דבר אחר כל ימיה. ואחרי הכוס החמישית – ראה זה פלא! האדון הוא זה שניתק מגביעו ובקול עבה קרא להביא את הצוענייה אל השולחן הגבוה.
"הגידי לנו את עתידנו, צועניה שחורה," אמר האדון באותו קול עבה, אם כי משום מה נדמה היה שהוא לוחש. "לכולנו הגידי. לא רק לאשתי הענוגה."
הצוענייה הפנתה מבטה אל הגבירה, וזו משכה בכתפיה. "שמעת את האדון," אמרה.
"גם לי," נשמע קול רך, קל כל כך עד שהמילים כמו ריחפו מעל לשאר הקולות שבחדר, כענני נוצה. ובן הטירה עמד לידם וחייך.
הצוענייה הצטמררה. "לא לו," אמרה כמו בחרדה. אבל האדון רק הביט בה וחייך אף הוא, חיוך שחור.
"אצטרך לשבת," מילמלה. ולמחוות ידו של האדון הובא לה כיסא גבוה, מרופד, שעמד בפינת החדר. אחרי רגע דומה היה שכוחותיה שבו אליה, והיא הזדקפה על קצה הכיסא ושאלה במי תפתח.
"תתחילי בגבירה," אמר אדון הטירה. "התחלה קלה. לא יהיה בזה משום חידוש."
נראה שאכן הוקל לה לצועניה, והיא נטלה את כף ידה של הגבירה והביטה בה. אבל הפעם דומה היה שנתקלה בקושי שלא נתקלה בו בעבר. פניה נתכווצו, ופעמים מספר טילטלה את ראשה הנה והנה, כמנסה לנער מעיניה מראה כלשהו. לבסוף אמרה, בקושי, "לבן אני רואה. לבן וריק."
"אכן, נבואה יפה," אמר אדון הטירה בלעג. "לבן וריק. לשם כך אין צורך אלא להסתכל החוצה. קחי את ידו של בני, אולי שם תראי יותר."
אבל הצוענייה כמו נאחזה חלחלה למחשבה שתקרא בידו של הנער. באחת הליטה את פניה בידיה, כמנסה לחצוץ בעדה ובעד הקבוצה הקטנה שעמדה סביבה, והחלה מתנדנדת על כיסאה קדימה ואחורה, קדימה-אחורה, כמזמרת לעצמה.
"חדלי," אמר האדון. קולו חתך את תנועתה כאבחת חרב. בצייתנות, כמו איבדה לגמרי את כוח הרצון, נטלה בידה את כף ידו של האיש הצעיר.
מוזר היה מראה שתי הידיים הללו יחד. היד השחומה, הגסה, המחוספסת של הצוענייה, זרוּעה כתמים של שמש וחתכים וצלקות ישנות, ובתוכה, כגוזל רך, ידו העדינה, החלקה, של האיש הצעיר, לבנה לא פחות מיד אמו, יד ענוגה
ועם זאת חזקה מאוד, אי אפשר היה שלא להכיר בכך, ולובנה לא היה מת, כלובן פני אמו, אלא חי וגמיש, ואת זרימת הדם המהיר בעורקים היה אפשר לראות מתחת לעור. הצוענייה נשמה עמוק. עד עתה היתה ידו של בן האדונים מונחת בכף ידה כשגבה מעלה. עתה הפכה אותה, נוגעת בה בעדינות, רק מרמזת, והצעיר השלים את הפעולה. אבל כשהיתה כף היד הפתוחה מונחת לנגד עיניה, והקווים העדינים משורטטים בה ככתב ברור, תקפה חולשה גדולה את הצוענייה, והיא צנחה הצידה, על מסעד הכיסא, כמו באותו יום שצנחה אל תוך האולם הגדול של הטירה, לרגלי האדון.
הפעם גילה האדון פחות חסד. ואולי לא היה בו חסד יותר מכדי פעם אחת. "הביאו מים," ציווה, ומשהובאו המים בגביע הגדול הטיח אותם בפניה של הצוענייה, ובטלטלה גדולה התעוררה זו לחיים.
"אם אינך מסוגלת לקרוא בידו של בני, קראי בזו שלי," אמר. ותקע את ידו בשלה.
הצועניה לא הרימה אליו את עיניה. היא הביטה הבט-היטב בכף ידו, כקוראת כל אות ואות שהיתה חרוטה שם בכתב הקדום הזה שרק היא ידעה לקרוא, או אבות-אבותיה שבתוכה ידעו; ולאחר שחקרה אותה שעה ארוכה, פניה אפלות ופרועות, נרגעו לאיטם תווי פניה, וכמו חיוך משונה נשפך עליהם, ולבסוף נשאה את עיניה אליו בלי לומר לו מילה, רק הביטה בו, מחייכת.
פניו של האדון סמרו. גם הוא לא אמר מילה, ורק הביט כמכושף בעיניה השחורות של הצוענייה. שני זוגות העיניים השחורות כמו רותקו זה לזה באזיקים של מתכת שלובּנה בשינאה ובמשהו שמעבר לשינאה, איזה קשר של שייכות. והוא משך את ידו אליו בתנועה חדה.
הצוענייה השפילה את עיניה. אחרי רגע שבו הכל לשיר ולרקוד, הספלים הגדולים הוטחו ברצפה, מעלים צליל עמום של עץ, ושבו והורמו, והיא חמקה בחשאי לחדרה.
החדר היה שקט ודומם וקר מאוד. והצוענייה חלפה בין השידה למיטה ונעמדה ליד החלון. העולם הקפוא שבחוץ אף הוא היה דומם ושקט לחלוטין. ענפי העצים נראו שחורים על רקע השלג. ואז, במפתיע, הסבה תנועה קלה את עינה לצד החלון; והיא ראתה שם, על האדן הלבן, את העפרוני. בבת אחת כמו נתעוררה בה נחישות גדולה. היא ניגשה מהר למיטה, דחפה את ידה מתחת לקימורי הכרים ולקחה משם משהו ותחבה אותו מהר לכיסה. אז יצאה מהחדר, גולשת במסדרונות הארוכים בשקט גמור בלי להותיר אחריה אפילו הד, והלכה במהירות עד שהגיעה לדלת הקטנה, אותה דלת שבה היו הכל יוצאים לקושש עצים או יוצאים לבלי שוב. אבל הצוענייה חזרה. היא רק הקיפה את המבנה הגדול עד שהגיעה אל מתחת לחלונה, ושם שרקה בקול נמוך נעימה קצרה, עולה-ויורדת, והוציאה את ידה מכיס החצאית ופיזרה את תוכנה סביב. היו אלה פירורי לחם. לאחר הרף עין של היסוס התעופף העפרוני מאדן החלון וצלל אל הקרקע המושלגת לנקר בפירורים. והצוענייה לא שרקה עוד אלא רק התבוננה בו, אבל התבוננה בו בריכוז עצום, פראי כמעט, ואותו חיוך מסוכן עלה על פניה, ואולי היתה הסכנה שבו מכוונת גם כלפי העפרוני, כי בריכוז כה רב הביטה בו, כמו מנסה לשאוב אותו או משהו ממנו אליה פנימה, עד שלרגע נדמה היה שייבלע בה וייעלם. אך העפרוני הוסיף לנקר בפירוריו בלי שים לב למבטה, שהחליק מעל נוצותיו בקלות, וכאן אפשר היה לראות כי הצוענייה בכל זאת איננה חיה, מין שועל או נמייה כפי שריטנו לא פעם באולם הגדול, כי אם אדם היא, ואדם לעולם לא יוכל להיות חיה; אך הוא יכול לשאוף להתקרב אליה: ולפתע החלה הצוענייה לנתר על הקרקע, מטה ומיישרת את גווה, כאילו היתה עפרוני; היא נשאה את זרועותיה השמיימה, כמו קוראת לכוח גדול שיבוא ויאסוף אותה, אך שום רוח לא באה, והיא חדלה מניתוריה, ניערה היטב את כיסה, לפזר את הפירורים האחרונים, וחמקה בחזרה אל תוך הבית הגדול.

אפשר היה לצפות מן הצוענייה, שמשחר ילדותה היתה פרנסתה בפרישת גורלם של אחרים, שתדע לקבל את זה שלה. ואולם גם היא, כאחרים, פירפרה בנסיונותיה חסרי התועלת להתנגד לו; ובכל פעם שחשה באותה נוכחות קלה, נעימה, שצפתה בה במסדרונות, או בעת שעמדה ורקמה באולם הגדול, היתה מחישה צעדיה או מרכזת את מבטה עוד יותר במסגרת הריקמה. אך כנגד הגורל אי אפשר לצאת, ובפרט כשהוא לובש פנים כה יפות, רכות, ונעימות; כה נקיות מכל מה שמכער את העולם. ולבסוף מצאה הצוענייה את עצמה פנים אל פנים עם אדונה הצעיר של הטירה.
"את מתחמקת מפני," אמר האדון הצעיר בתוכחה קלה. הצוענייה שתקה. עומדת היתה מולו כַּעפרוני, אותו רגע שהיסס על אדן החלון לפני שצלל לאכול את הפירורים שפיזרה לו. "לא אכפת לי מה ראית בכף ידי," אמר האדון הצעיר, וקרב כדי פסיעה אל הצוענייה, שנחרדה ונסוגה פסיעה אחת לאחור.
"אל תפחדי ממני," אמר האדון הצעיר בתחינה. "איש לא פחד מפני מעולם."
לראשונה פצתה הצוענייה את פיה. "לא ממך אני מפחדת," אמרה בקול ניחר.
"מאבי?" שאל הצעיר.
הצוענייה הנידה בראשה לשלילה, והבעה עזה ומהירה, כהבהק סכין, חלפה על פניה.
"אל תפחדי, אם כן. אין אני רוצה ממך אלא שתספרי לי עוד."
"עוד," אמרה הצוענייה.
"עוד, על אותן ארצות רחוקות בדרום שבהן הולכים אנשים ברחובות ורק יריעת בד קלה תלויה להם על גוום; ולעיתים גם היא לא. על אותן ארצות שבהן אי אפשר להישיר מבט אל השמש כל השנה, כל כך עזה היא, וצבעי הפרחים לוהבים באור. על הארצות ההן ספרי לי."

והצוענייה סיפרה לו. עומדים בין קירות האבן, תחת אחד החלונות הצרים והגבוהים של המסדרון, סיפרה לו על הארצות הרחוקות שידעה, או שידעו אבות-אבותיה, שבהן מתרחצים הילדים עירומים בנהר והתאו הגדול מתפלש בבוץ ונושף אוויר מבעד לאפו בקורת-רוח. על המקדשים המתפוררים סיפרה לו, שהשמש והצמחיה מכלים אותם, ועל הערים ההומות, ככלובי ציפורים ססגוניים, שאנשים ממהרים בהן הנה והנה ברגליים חומות, יחפות. על כל אלה סיפרה לו, והוא לא הניח לה ללכת אלא לאחר שהבטיחה שתשוב ותספר לו עוד למחרת, באותה שעה, במסדרון אחר שבו היה שֶקע באבן כמעין ספסל, ושם אפשר היה לשבת. והיא אמנם באה לשם, למחרת, כמו בניגוד לרצונה, וגם ביום שאחריו באה לשם, ובכל פעם ישבה קרוב יותר לעלם היפה, שגם באור האפור שבקושי הסתנן פנימה בעד חרכי החלונות כמו עמדה הילה רוטטת של בוהק סביב לשערו ולפניו, קרוב יותר ויותר בכל יום, כמו לשאוף לקרבה את החום הקל, הנעים, שעלה מגופו, את הזוהר הדק שעמד סביבו. וגם הוא מיום ליום ישב סמוך יותר ויותר אליה, אל הצוענייה, כמו לשאוף אליו את להט השמש שעמד בגופה הכהה, את ריחות התבלים וחיות הפרא, את האד שעלה, בוודאי עלה, מן החול הלוהט.


תצלום: ירונימוס