גבי ניצן | סיפורים מתוך כתב העת אורות, גיליון 4: אנדרסן


1. קוראים לי ארנון ואני אהיה המלצר שלכם הערב

מזל שבחוץ מבול מטורף, אחרת הייתי חותך ולא חוזר. מתכופף בסככה של הפחים ומעשן ג'וינט. על הזין שלי אדלר. נראה אותו מפטר את זאב המחמד שלו. הוא איש העולם הגדול, יש לו אפילו מלצר הומו משוגע. בשביל אדלר כל גבר שמתלבש יפה הוא הומו. ההומו הזה במקרה מזיין את הבת שלו.
שורה לביוגרפיה שלי בוויקיפדיה: 'While making my first film I was waiting on tables in a fancy restaurant, collecting tips to buy cassettes.'
כל החיים שלי זה אחלה טריטמנט לביוגרפיה. ואפשר להתחיל כל פרק בג'וינט:
הג'וינט במכון הפתולוגי. סצנת פתיחה קלאסית – סטודנט צעיר לקולנוע המתפרנס כרוחץ-מתים בוחן את הגופה השמנה והערומה כמו איזה טרנטינו, ופתאום מישהו בחדר מפליץ בקול אדיר. החלחלה, ההכרה, האימה, הצחוק ההיסטרי. ההבנה שאפשר להדליק פה ג'וינט – אף אחד לא יריח. קאט.
על חוף אכזיב עם רומי, ג'וינט אחד דקיק, אני והיא נגד כל העולם. הפרצוף שלה מאופר כמו חתולה, טרי מהפסטיבל. שני פליטים על החוף. עד אתמול כל אחד מאיתנו האמין שהוא האחרון ששרד בתוך עולם המשובטים – והנה נס: אנחנו שניים. שאכטה עמוקה, מחזיק בריאות, מעביר לרומי שתעשן, לא משחרר את העשן עד שהג'וינט חוזר, עכשיו תורה להחזיק. אסור לדבר, הניצן הקטן חייב להיספג בכל תא ותא, לרומם את שנינו מעל לעולם המסריח, להעיף אותנו כמו המלאכים שאנחנו.
אבל הפירסינג באף ובלשון שלה כבר נסתמו מזמן, החורים שלה התמלאו בלעדיי, הכנפיים לא היו שם אף פעם.
האוויר מלא רסיסים דקים וחדים, הג'וינט נכבה לי כל הזמן. הפנים רטובות. מגשם. לא קשור לשולחן 12. הם סתם באו לי בטיימינג דפוק. היין חמוץ, עאלק. עוד לפני שפתחתי את הבקבוק ידעתי שהשמוק הזה יחזיר אותו. שליט חייב לשלוט, בלי קשר אם יש לו מושג איזה טעם צריך להיות למוטון קאדה רוטשילד סנט אמיליון. הוא גם יחזיר לעובדים שלו דו"חות בלי לקרוא ויגיד להם שזה זבל, כי אחרת איך הם יידעו שהוא שליט. לימינו של השליט פצצה בלונדינית, לשמאלו משרת כנוע. הוא בטוח שהוא דופק מישהו כשהוא מחזיר בקבוק, לא יודע שימכרו את זה בכוסות וירוויחו יותר. אבל זאת חשיבה של עבדים. שליט לא צריך להיות חכם, לא צריך להיות צודק, הוא צריך לשלוט. הוא יורק את היין ואותי ביחד, רק בשביל להראות לה איזה מלך הוא.
כוסאוחתו הגשם הזה, עכשיו המצית לא נדלק, הבוהן שלי כבר שרוטה ואני ממשיך לנסות. כושלאמשלו, חמוץ. מה רצית מיין אדום בגיל של השרמוטה שלך? שיהיה מתוק? אז לא שתקתי. יש גבול. אולי אדוני רוצה שניתן ליין לנשום קצת בכוס ואז נבדוק?
שליטים יודעים לדבר בשקט כזה שאתה יכול לשמוע את הדם שלך מבעבע: אולי תלך אתה ותנשום עמוק, הוא סינן, ואז תשלח לי יין חדש עם מלצר חדש.
זה עניין מולד להיות שליט, בגדול זה קשור בעיקר לקוטר מסוים של ביצים. כמה אנשים יכולים להוציא משפט כזה ככה בקלות – תשלח לי יין חדש ומלצר חדש? רק מישהו שבכלל לא מכיר את החוויה של הנדרכים, מישהו שנולד עם מסמרים על הסוליה.
ובשביל הבלונדה – זה הנוף שהיא רגילה לראות מעל לפוש-אפ שלה. מגיל חמש-עשרה היא נעה עם גלאי-טסטוסטרון בין זכרי אלפא שהמפשעות שלהם מעוטרות גולגלות של זכרים כמוני. אני אביזר בריקוד החיזור. אחד זכר אלפא, אחת נקבת אלפא, ואיזה פרח שהוא קטף וזרק לרגליה רק כי הוא יכול.
אבל הכל בסדר. הביוגרפיה שלי לא באמת ליניארית. הסצנה הזאת, מכופף ועלוב ורטוב עם ג'וינט כבוי בין פחי הזבל של המסעדה – זה לא מה שקורה לי עכשיו: זה פלש-בק. קאט, חזרה לזמן הווה.
האולם הראשי בפסטיבל קאן, אחורי הקלעים. אני קם מהספה הרחבה, משאיר מאחוריי יותר מזוג אחד של רגליים נשיות מושלמות, לובש חלוק ופותח את הדלת. נכנס העוזר האישי שלי, מדליק לי ג'וינט ומעדכן אותי שאני עולה בעוד עשרים דקות. החדר מתמלא עשן מענג של "סילבר מיסט", הזן המנצח בתחרות המריחואנה השנתית של אמסטרדם. המצלמה נודדת עם העשן, מרחפת מעל לחדר, מעל לאולם, אל ההמונים שבחוץ, עד שהיא מתבייתת על זוג תיירים. משקפי השמש, הקרחת והשעון הכבד שלו אמורים למתג אותו כגבר של ג'יפים ומרטיני בקאריבים, אבל חיוורון עורו וכרסו מסגירים אותו כסמרטוט של חומוס ושעות אינסופיות במשרד. והיא – עובר רגע עד שהצופה מזהה – היי, זאת הבלונדה מהפלש-בק במסעדה! השנים שחלפו לא עשו לה טוב, למרות השתדלותם הכנה של צבא מותחי עור, שואבי קיבה, מצמיתי שיער, סיידי שיניים, צבעי שורשים, אדריכלי שדיים וטייחי קמטוטים. היא נראית עייפה, חנוטה, מובסת. השליט שלה זה לא ההוא מהמסעדה, הוא אותו מודל אבל עם חישוקי-מגנזיום ושש כריות אוויר. יש לשניהם טבעות-בעלוּת, אבל היא כבר גילתה שהחוכמה היא לא לתפוס את אלוהים בביצים אלא להמשיך להחזיק. האחיזה שלה מזמן התרופפה, היא עסוקה בלהחזיק את התפרים. והוא כבר לא טורח לערוף ראשים לכבודה – לכן הוא מרשה לעצמו לבוא איתה לקאן, מקום שבו הוא לא יותר מסרדין-שליטים, גבר שיכול אולי להשיג חדר במלון בתקופת הפסטיבל, אבל בשום אופן לא ישיג הזמנות לאירוע המרכזי – הקרנת סרטו השלישי של ארנון פולונסקי.
"פו-לו-נסקי איפה אתה!!! תחזור מיד לעבודה!"
שיט. עוד פעם פלש-בק.


2. קוראים לי סיוון ורועדות לי הנוצות

בלה-בלה-בלה הנפקה. בלה-בלה-בלה מיזוג.
יש ציפור שקוראים לה סיס. היא דומה לסנונית אבל יותר קטנה.
בלה-בלה-בלה אלפא רומיאו חדשה. בלה-בלה-בלה ג'י פי אס.
הסיס עף כל חייו. הרגליים שלו בכלל לא מסוגלות לעמוד על האדמה, אבל זה לא מפריע לו.
בלה-בלה-בלה דופלקס באקירוב. בלה-בלה שכן של אהוד ברק חה חה.
הסיס עושה הכל באוויר:
הוא ישן באוויר.
הוא אוכל חרקים באוויר.
הוא מזדווג באוויר.
בלה-בלה-בלה מוטון קאדה רוטשילד. בלה-בלה שש-מאות שקל. בכמה תוויות מחיר עוד תנפנף הערב? מיותר, שוקי, מיותר. יש לי סורק, פשוט תעביר את הברקוד.
הסיס הוא הציפור הכי מהירה בעולם. לראות אותם עפים זה כמו להסתכל על סרט בהילוך מואץ. וכשהם מסתכלים עלינו, הכל נראה להם סלואו מושן. כל כך משתרך, כל כך משעמם.
בלה-בלה-בלה חופשת סקי. די, תירגע, אני בתקציב שלך.
הרגליים של שוקי בנויות לגמרי לעמוד על האדמה, אוחזות כל זיז ורגב. אופציית מניות, תיק השקעות, מצנח זהב, סל מטבעות.
הסיס לא מתעייף מלעוף, כמו שאנחנו לא מתעייפים מלנשום. אבל הרבה יותר קשה לנשום. שאיפה – נשיפה. לתת לחזה לעלות ולרדת בשלווה, למרות הפוש-אפ שכרוך סביב ליבך, למרות הבטן שאת מחזיקה עשרים שנה, למרות שאת חונקת-סִדרתית של פלוצים וגרפסים ופיהוקים וצחוקים רמים מדי ובכי מכוער של נזלת וריר. שאיפה – נשיפה.
בשביל שוקי זה יספיק. אני אנשום, והוא יבהה בחריץ שבין שדיי עולה ויורד, יתערסל לקול הגלים וינמנם בסיפוק. שאיפה – נשיפה. באושר ובעושר.
כמה חבל שהוא בהמה. כמה משעמם. אולי פשוט תצא כבר עם המלצר החוצה ותבררו את העניין כמו שני גברים? והמלצר, גם כן אכזבה. עד אותו רגע חשבתי שהוא בעל-כנף, מרחף משועשע מעל להצגה הקטנה של כולנו. אבל גם הוא בהמה. והכי גרוע – בהמה טיפשה. הרי רק בגללי הוא נכנס בשוקי. ומה הוא חשב שייקרה? כל כך משעממים.
שאיפה. מצב חירום! אל תשתנקי, אל תסמיקי. נשיפה – איטית, רגועה,
חייכי כאילו כלום לא קרה. פטרוזיליה? איפה? בין השיניים? כאן? ימינה? ירד? לא?? ועכשיו? זה עוד שם??
מספיק החלקיק הזעיר ביותר של פטרוזיליה כדי לרסק שלמות לרסיסים. שבב של עלה – ופתאום את מפרפרת על הקרקע. אלוהים, למה אני לא מצליחה לנקות את זה כבר? ובכלל לא היתה פטרוזיליה באוכל! אולי זה משהו ישן, מקודם? כמה זמן זה תקוע לי שם?
הסכנה הכי גדולה לסיס היא אם הוא במקרה נוחת על הקרקע. הוא לא ממש יכול לעמוד. כדי להמריא מחדש, הסיס יגרור את עצמו על האדמה ויפרפר בכנפיו בייאוש, בניסיון לאסוף תנופה. אם התמזל מזלה לנחות בקרחת יער או על מדרכה, יתכן שתצליח. אבל אם פזורים בדרכה מכשולים – אפילו דשא או רגבי אדמה – היא לעולם לא תוכל לצבור די תנופה כדי להמריא. היא תגסוס ותמות על הקרקע.
אוקיי, זהו. שאיפה – ניעור אצילי של השיער; נשיפה – הישענות אגבית קדימה, חזה פרוש כמניפה. אין בכל העולם מספיק פטרוזיליה כדי להסיח דעתו של שוקי כזה משיער בלונדיני וציצים על השולחן. עכשיו אני יכולה להחזיק גם בואש בין השיניים.
זה עוד לא בול, אבל בגדול הוא מתאים לבריף שלי. זכר אלפא קהה-רגש שיבנה לי קן ויצוד לי תכשיטים וג'יפון ובקתת-סקי ויתרום לי זרע של אלופים.
הפעמים היחידות שבהן הסיסים עוצרים ממעופם הן בתקופת הקינון. הקן שלהם לא מונח על עץ, הם בונים פירמידות מפוארות מטיט ומזרדים, שתלויות בהיפוך מתקרות-מחילות או מתחת לגגות של בתים עזובים. זאת כמובן התקופה הכי פגיעה בחיי הסיס, כשהוא מגדל גוזלים.
אבל בגיל חמישים אני או אתגרש או אתאלמן, מה שיבוא קודם. הילדים כבר יהיו גדולים ואני אסע להודו. אני אלבש שרוואל. אני אשכב ערומה בשמש בגואה ואשב בשתיקה בדרמסאלה ולא אתאפר ואעשן חשיש ואצא לטרק בהימלאיה ואפגוש את ג'ק מאוסטרליה והוא לא יראה כוסית, הוא יראה אישה יפה, באמת יפה, אלת השמש והלבנה, והוא יעשה איתי סקס טנטרי לילות שלמים ואני אשיר מתוך שינה והוא יישב שעות ורק יביט לתוך עיניי ואני לתוך עיניו על ראש הר תלול והנוצות שלנו יזהרו לאור הכוכבים והכנפיים ייפרשו עוד ועוד ורוח הלילה תקרא לנו עד שניכנע ונשליך לתהום את הקליפות העייפות האלה ונמריא ביעף כמו זוג סיסים שחורים וניבלע באפלה.


3. קוראים לי שוקי ואני לא מפחד מכם

אין לי מנוחה ולו לרגע. יומם וליל על המשמר, עיניי פעורות לרווחה. הרף-עין של פיזור-דעת הוא כל מה שדרוש כדי ליפול, להתגלגל ולהידרדר בחזרה אל הביצות.
בראשית היתה הבִּיצה. מצחינה, אפלה, שמיה אפורים ואווירה רעיל. כל ניסיון להיחלץ עלה בהשפלה חדשה ובצלילה למעמקיה המבחילים. מניין הגיע הכוח לנסות שוב, ושוב, ושוב? הרי לא היתה שם תקווה, לא היתה כל הבטחה. כוחות האבולוציה, מן הסתם. אלף מוטציות של קרציות עדיין ימותו מן האבקה, אבל המוטציה האלף ואחת תהיה עמידה. היא תיחלץ מן הביצה.
ורגע אחרי ההיחלצות מתגלה לך אמת נוראית: עתה לא מנוחה ולא נחלה, אלא קרב אינסופי באלף המכשולים והחבלים המבקשים להחזיר אותך מטה, למקומך הטבעי. בביצה לפחות יכולת לנוח מעת לעת, להתבוסס במי האפסיים מבלי לחשוש שתאבד משהו. לביצה לא היו מבחני קבלה.
המלצר הזה, למשל. עוד לפני שהוא התחיל לפתוח את היין כבר הבחנתי בנשק המבצבץ תחת סינרו. מתנשא, חצוף-מבט. הוא יודע שהזמנתי את היין על שום מחירו המופרך וצליל שמו האריסטוקרטי. אני מכיר את הטיפוס עוד מבית הספר. האמנותי, הנון-קונפורמיסט, לובש-השחורים מעשן-הנובלס. בז לכולם, ניזון מחשיפת חולשתו של הזולת, והמעדן החביב עליו הוא יצורים עדינים שלא צימחו שריון. ברור לו שזה דייט ראשון, ברור לו שסיוון היא גביע של אלופים, והוא יעשה ממני אידיוט מולה רק כי הוא יכול.
אין מנוחה. מחוץ לביצה תוכל אולי להזמין יין ב-600 שקל, אבל לא תוכל להתרווח וללגום ממנו בחברת עלמת-חמודותיך. תחת זאת עליך לרחרח, לטעום, לעוות את פניך בגועל ולהזמין את צרךָ לדו-קרב. היין חמוץ. ועכשיו אל תמצמץ. לשניכם ברור כי אין לך קצה זנבו של ניחוש על אודות איכויותיו של הקנקן דה-רוטשילד, ואילו יריבך יכול לדקלם עפיצות מתוך שינה. אשר על כן הוא ממהר לשלוף את נשקו בחדווה. אל תמצמץ! זכור והזכר: לשניכם ברור לא פחות שעבור מסעדת-מאיון שכזו, לקוחות המשלמים בזהב עבור משהו שאין להם בו כל עניין הם נכס יקר לאין-ערוך ממלצר אחד חוצפן.
המתנקש שומט את נשקו ונמלט. אבל אין לך רגע לחגוג, אין מקום לזחיחות. סיוון – דומה שהיא מסויגת ממך עכשיו. האם הבחינה במאמציך שלא למצמץ? צינה מתכתית משתקפת מאישוניה. הנשק הקטלני של אלילות-המין – אדישות.
אדישות רצחנית, אלימה, מטורפת. מה עושה אותן כאלה, מה הופך אותן כבר בגיל 12, בגיל 10, בגיל 6 למפלצות תת אנושיות שכאלה? למה היופי הנשי נמזג מידה במידה עם ציאניד רגשי? בגלל שלא שיחקתי כדורסל? כי העדפתי לקרוא ספרים ולהתעמק בחקר החיים, כי לא קיללתי, כי לא רקדתי, כי לא הרבצתי? מה כל כך דוחה בילד הכי חכם שפגשתן, שניחן במקרה גם בטוב-לב וברגישות עילאיים? למה אתן נשרכות אחר פרי-הרבעה מטופשים שלעולם לא יאזינו לשיר-נשמכתן, שלא יתהו ולו יום אחד מדוע ואיך ולמה כל היופי והכאב? איך יכולתן להחמיץ אותי, לסנן אותי מתמונת-עולמכן? עכשיו את מצחקקת לבדיחותיי התפלות-במתכוון, סיוון, אבל איפה היית אז, הרבה לפני המיליון הראשון? אני זוכר בדיוק איפה היית בל"ג בעומר 1984. קראו לך אז דיקלה והעיניים היו ירוקות אבל שנינו יודעים שזו היית את, כולכן. ואת אולי מתקוממת ואומרת – הרי אני הצלתי אותך בלילה ההוא!
זוכרת? עומרי ורן ויובל השתעשעו בהטלת גחלים לעברי, וכשאחד נקבר בחולצתי והעלה עשן, עומרי שאג בגיל "כיבוי צופים, כיבוי צופים!", והשלושה עמדו סביב והשתינו עליי. ואז באת – הוד נסיכותך הנאצלת – משכת בחולצתו ואמר "נו, עומרי, אתה בא כבר?" והוא עזב בחוסר רצון והחבורה התפזרה והניחה לי לייבב כמו תינוק עד הבוקר. הצלת אותי, נכון? אבל אני ראיתי את מבטך ושמעתי את קולך. לא היה לך שום עניין בגורלי, לא ידעת על קיומי. רק מאסת בבילויו של אלופך בקרב-רעיו, חשקת בו לעצמך (כדי ששוב יפרוק את זרעו בבהילות וידליק סיגריה).
זה עתה התעלל אהובך ביצור חסר-ישע והשפיל אותו מינית, אבל את לא מזועזעת. את גם לא מרותקת. את פשוט משועממת. צינה ואדישות אלימה, רצחנית, מטורפת.
ולכן, עוד טרם יתרחק המלצר המובס ממטחווי-אוזן אני מעיר לך בנחת שיש לך פטרוזיליה בשיניים. היטב הוא יודע, כמוני, שאין רבב בניבייך הבוהקים, אבל הוא כבר גופה מהלכת ואין מי שיחוס עלייך. דקות ארוכות אני משתעשע בך בשעה שאת מסמיקה והולכת, מנסה לשווא להיפטר מהכתם הירוק הדמיוני ולא משאירה מאום ממשאבייך השכליים הדלים כדי להבין את המובן מאליו – שלא היה שמץ של פטרוזיליה בשום דבר שאכלת עד כה.

כי הרי אתן, סיוון ודיקלה ומעיין ורותם, שממעמקי הביצה התגלמתן כפרס-ניצחון נחשק – אינכן אלא ציפורניה הארוכות והמפותלות של מכשפת המדמנה המנסה למשוך אותי בחזרה אל רחמה הדביק. עיניי פעורות לרווחה, חרב בידי, רגלי נטועות עמוק באדמה. תנקי את הפטרוזיליה, זונה בת זונה, תני לי להשקות אותך יין חמוץ, להאכיל אותך כבד מורעל של אווז, לדחוף לך שטרות לחזייה, לגרור אותך הביתה כמו איילה שחוטה, לפרק אותך בפגיון קטן עטור קונדום מוזהב, לנענע ולטלטל ולהרעיד את עצמותייך עד שתהיי חייבת לראות אותי, אותי, אותי. אותי! ופתאום ייפקחו עינייך, ייקרע המסך האטום ואת תשכבי שם המומה, נרעדת ונפעמת, תלטפי את ראשי ותגידי אתה כל כך עדין, אתה כל כך רך, אתה כל כך יפה מתחת לשריון. הנה אתה.

תצלום: אירה אדוארדובנה