יונתן דורי | סיפורים מתך כתב העת אורות, גיליון 4: אנדרסן



1.  רגל

"הגברת הקטנה... הגביהה כל כך אחת מרגליה באוויר עד שלא ידע חייל הבדיל היכן היא ובנפשו דימה שרק רגל אחת לה, כמוהו כמוה."
(מתוך 'חייל הבדיל האמיץ', מאת ה.כ. אנדרסן, בתרגום אהרן אמיר, מחברות לספרות 1984)

כמה חבל שעם חלוף השנים הצטמקה דמותה בזיכרונו, וככל שהתאמץ לא עלה בידו לדמיין את פניה או את קולה. רק תמונה אחת נשארה ממנה, והיא למעשה סרט: הוא נכנס לחדר הקטן שבו היא גרה עם שותפה לא מזוהה. היא שוכבת במיטה, חולה, מכוסה כולה בשמיכה שצבעה כחול עז, ורק כף רגלה בוקעת מתוך השמיכה, כמו אפרוח מביצה, לבנה, עבה מהצפוי. הוא מנסה להביע דאגה כנה וגעגוע, ומצליח לומר משהו ציני ולא נעים. היא מדברת מבין הכריות, כמו נפלה לתוך באר ורק רגלה חשופה, והיא מבליטה קרסול וגיד. הוא זוכר איך חשב: זה עור רגליה, והוא נמשך מעלה לבין רגליה, ועד שדיה, והלאה.
"באתי לבדוק מה שלומך," אמר. והיא התעוררה והתמתחה, והאריכה את הרגל עוד ועוד. השוק, הברך, הירך יצאו מהשמיכה כמו חרב מנדן נפוח. שום סימן לבגד, רק עור לבן. עוד ועוד, כמו גלגול של שטיח אדום לפני טקס הצעידה.
"הרגל שלך מציצה מן השמיכה," אמר לה. היה חייב לעצור את מה שקורה, לפני שהמצב ייצא משליטה, לפני שהוא עצמו יאבד שליטה. אי אפשר לדעת אם עניין הרגל מכוון או מקרי, ואסור לטעות.
היא נעלבה כנראה ומשכה במהירות את רגלה פנימה, למורת רוחו. כעת דמתה לערימת כביסה הממתינה לקיפול. בוודאי שכבה מבוישת, מקופלת כעובר, וחיכתה שייצא. הוא אמר עוד משהו ויצא, מגושם ונעלב.

כמה חבל שכל כמה שפגש ודיבר וראה אותה לאחר מכן לא הצליח לשמר דבר בזיכרונו מלבד אותו הסרט. היא עזבה את הצבא, הוא נשאר ונשאר, בכל פעם התפתה לשנה או שנתיים נוספות. לעתים נדירות היה נזכר בה, מתוך תערובת של תשוקה ילדותית ואולי געגוע לפגוש דרכה את עצמו מאז. מדי פעם היתה פורצת לחלומות תיקון-העבר שלו, חלומות שהחזירו אותו כמנצח למקומות שנכשל בהם. אלא שבמקרה שלה לא ידע מהו ניצחון. הסרט הלך והצטמצם, איבד פרטים, ונהפך לתמונה. וכשגילה יום אחד את שמה חתום על אחת העצומות שהתפרסמו בעיתון, כל שהצליח לדמיין היה רגל לבנה המחוברת לשמיכה כחולה. מזל שבתחתית העצומה הופיע תאריך שבו תתקיים הפגנה קטנה.

ההפגנה נקבעה לרחבת המוזיאון, שבע וחצי בערב. כמה נוח – הוא יוכל להגיע הישר מן העבודה. חמימות שקטה של אביב הבטיחה תנאים אידיאליים למחפשי כף רגל.
הוא הגיע מוקדם, עבר בין מכיני הכרזות והתיישב על פסל נמוך מרובע. הרחבה התמלאה, והוא בלש אחר הנוכחים. מישהו ניסה לידו את אופציית האזעקה במגאפון וצרם את אוזנו. הוא הלך הצידה והתיישב על גדר נמוכה, ליד השיחים. המפגינים לעתיד באו בקבוצות של חמישה ויותר. הם דיברו ודיברו, נעו מצד לצד, נכנסו ויצאו מן הרחבה, והסתירו את הרגליים החדשות שצעדו סביבו. זאת היתה הפגנה מאוד לא מסודרת והורכבה מאנשים שהתקשו לתפוס עמדה ולהחזיק בה. מבטו ירד ועלה כמו במשחק פינג פונג מאונך, מרגליים לפנים ושוב לרגליים. פנסי הרחוב היו חלשים מדי, והוא חשש שמא משחקי האור והצל ישטו בו והוא יחמיץ אותה. לפיכך שלח מבטים ארוכים ובוחנים גם בנשים מבוגרות מאוד או צעירות מאוד, שמנות מדי או רזות מדי, מטופחות ללא הכר. לעתים בחן בטעות גברים שרגליהם נדמו לו נשיות. אילו יכול, היה לוקח לידיו את המגאפון, ומסביר לנוכחים שאם יעמדו זקופי חזה, שורות-שורות, בלי נוע, תהיה מחאתם ברורה יותר.

הוא ננער מהרהוריו וגילה שההפגנה כבר בעיצומה. הערבובייה נהייתה מסודרת יותר. מישהו צעק סיסמאות, ואחרים צעקו בעקבותיו. רוח קרה החלה מנשבת, ועלוני פרסומות צבעוניים פגעו ברגליו. הוא פתח אחד מהם, וגילה רגליים שמדגמנות תנור ורגליים שמדגמנות בושם חדש. הוא היה שקוע בניסיון לקרוא את הפרסומות ואת המחירים באור הקלוש, כשבחורה צעירה צנחה והתיישבה לצידו באנחה ובידה סנדל קרוע. שערה מתולתל ושחור, עיניה נעימות, אפה קצת גדול מדי, שיניה בולטות בשובבות מפיה, צווארה חלק והוא נמשך למטה עמוק מהצפוי עד שהוא מתנפח לחזה, מתכווץ לבטן, חולף הלאה עוד, נעלם כמו כביש בתוך הר, ומגיע לרגל ארוכה וצנומה ושברירית.
הבחורה ליטפה את עקבה הכואב שהתעקם, וכשהבחינה במבטו העוקב בדריכות אחר תנועות אצבעותיה, החלה לדבר. מבליל המילים שעלה ממנה התקשה להבין אם הצטערה על הסנדל הקרוע, על העקב הכואב או על הנכות הרגעית שמנעה ממנה להגיע לקדמת ההפגנה, ולצעוק את מה שצועקים.
רגש עז הציף אותו, גל שעלה מבטנו וגעש באוזניו. הוא היה חייב להגיד לה משהו. אפילו רק מתוך נימוס, לענות לה. אלא שהפעם, חשב, לא יחזור על הטעות ההיא, או שמא הטעויות ההן, אם מכלילים כאן עוד כמה מקרים כאלה ואחרים. היא גיחך על עצמו, והמשיך להביט בה, מהופנט.
"הרגל שלך, הסנדל," אמר ומיד השתתק, התפתל בתוך עצמו, הביס את עצמו ונדם.
"כן?" הבחורה הפסיקה ללטף את רגלה הכואבת.
ההפגנה המתה סביבם כמו קני סוף ברוח, אך לא סיפקה לו תירוץ להוסיף לשתוק. הבחורה הביטה בו בציפייה.
"אשתי," אמר לבסוף, "היא מומחית לעניינים כאלה. היא באה לאסוף אותי בעוד כמה דקות. אם תרצי, נוכל לעזור לך."
הבחורה הביטה בו במבט שהחליף גוונים – החל מהפתעה, המשך בהבנה לכאורה, עבור בבלבול, וכלה בתחושת הרפתקה.
ההפגנה התלהטה. עוצמת הצעקות עלתה, ולא היה אפשר להמשיך לדבר, ובכל מקרה ההחלטה נפלה. הוא סייע לבחורה לעמוד על רגלה השמאלית, בעוד הימנית משתלשלת מאחור, כמו פארודיה על הסיפרה 4. הם התקדמו באיטיות בין האנשים, ידו תומכת במותניה וידה אוחזת בכתפו. הוא חש את חום גופה, הוא טולטל ביחד עם בטנה ושדיה בכל פעם שקפצה צעד קדימה. ליבו חישב להתפקע.
אנשים סרו הצידה כשראו את הקצין ואת הפצועה. צריך לצלם את זה, חשב לעצמו, תמונה קלאסית של מלחמה. אילו רק עיטרה תחבושת גדולה את מצחו וזקן קלוש את פניו היה האפקט מושלם.
על אף הדוחק הם הצליחו להגיע במהירות אל הכביש. כאן היו הקולות עמומים יותר. הוא סייע לבחורה להתיישב על מבנה בטון מרובע שממנו בקע עץ קטן, ועמד לידה, מתנשף מהמאמץ, ומחייך חיוך קטן של אבירות.
עוד לא הספיקה להודות לו, וכבר נעצרה לידם מכונית מאובקת. הנהגת החוותה להם בידה, שייכנסו. הוא החווה לה בחזרה, שתצא.
"אני לא יכולה לעצור פה," קראה הנהגת אבל יצאה מהמכונית והגיעה אליהם, "מה קרה?"
הוא שתק.
"שלום," חייכה אליה הבחורה, "עיקמתי את הרגל, ובעלך כאן אמר שאת אורתופדית ותוכלי לעזור."
"אורתופדית?" שאלה הנהגת. ובזמן ששאלה גילה פתאום הקצין האמיץ את הרגל שחיפש, נעה לאיטה ברחבה, בפינה הרחוקה, מתחת לפנס. "זאת היא, זאת היא," הוא פלט כמין מילות התנצלות, ודהר פנימה אל תוך הקהל. הפעם הזאת היתה איטית יותר. שוב לא היה האביר המציל בחורה פצועה, ואנשים מיאנו לפנות לו דרך. גם הם מיהרו. הוא נקלע למבוך ועבר מזרם אחד של אנשים למשנהו, ומדי פעם קפץ והציץ מעל הראשים, או התכופף והציץ בין הרגליים, כדי לוודא שהוא עדיין בכיוון הנכון.
דקות ארוכות חלפו. גשם החל לרדת בטיפות כבדות, וההפגנה התפזרה במהירות. ממילא אמרו את כל מה שלא נעים לומר. הוא רץ במהירות, אלא שכבר לא היה לאן. כנראה יצטרך לחכות להפגנה הבאה. הגשם נחת על העצים הגבוהים, התעבה לכדורים, וצנח מטה. כמעט היה אפשר ללכת בין הטיפות. מדיו העבים הוכתמו במים, משקפיו נרטבו והרחבה נעשתה מקוטעת ושבורה ונוצצת. אין סיכוי, כרגיל. אין טעם להמשיך.
הוא פנה לשוב אל המכונית, חצי עיוור. נפשו היתה פזורה וכך קרה שכשירד במדרגות המובילות מהרחבה העליונה לתחתונה לא חישב נכון את המרחק, נפל ורגלו התעקמה. מדיו הוכתמו בבוץ. שתי נשים חשו לעזרתו, שלוש רגליים בסך הכל.
האחת מהן, הנהגת, תמכה בו כשקם, הוליכה אותו אל המכונית והושיבה אותו בתוכה. השנייה דידתה לצידו, ודיברה ודיברה.
"זאת היתה הפעם האחרונה," היא אמרה, "לא רק שלי, גם של הרבה מהחברים. אין טעם לבוא להפגנות האלה, שלא יוצא מהן שום דבר, חוץ מרגליים כואבות. אין סיכוי שתהיה עוד אחת כזאת עוד הרבה זמן."
הם הגיעו למכונית.
"אני חונה בהמשך," סיימה המדדה, "תודה על הכל, אולי עוד נפגש פעם."

הנהגת התניעה את המכונית והם יצאו לדרך. הוא עצם את עיניו וניסה לשמר בזיכרונו משהו מכל מה שקרה. אלא שהוא ידע שהפעם התהליך יהיה מהיר ואכזרי, וכבר ברמזור השני כל מה שהצליח לדמיין היה מראה שיניה הבולטות של המדדה – דווקא שיניה! הוא נאנח בייאוש. הכל נמחק. הכל נעלם. הנהגת הניחה לו לרחם על עצמו. זאת היתה טריטוריה שהיא העדיפה שלא להיכנס אליה.
"אגב," העירה הנהגת, "בזמן שברחת לנו הצלחתי לתקן לה את הסנדל, ונתתי לה כרטיס ביקור. יכול להיות שהיא תגיע לחנות, לקנות נעליים או משהו. הנה, אתה רואה, כבר יצא משהו מהיום הזה."
כמה חבל שאין בחנות מצלמות אבטחה או משהו, הוא חשב, אולי כדאי להתקין משהו.
הנהגת נסעה לאחור והחנתה את המכונית.
"תוכל לצאת לבד?" היא שאלה, "או שאתה צריך עזרה?"


2. אף

"אבל בבוקר, שעה שהיו המלך והמלכה אוכלים פת-שחרית, אמרה הנסיכה כי חלום מופלא מאוד חלמה בלילה, חלום על כלב וחייל. היא רכבה על גבו של הכלב, והחייל נשק לה."
(מתוך 'קופסת הגפרורים', מאת ה.כ. אנדרסן, בתרגום אהרן אמיר, מחברות לספרות 1984)

לכאורה מדובר בחדר ישיבות רגיל, כזה שמנקים בחופזה מדי ערב, ובמשך היום מתמלאים פחי הזבל שלו, אם יש מי שזוכר להוריד את כוסות הקלקר עם שאריות הקפה מן השולחן השחור. ולפני ישיבה מרובת משתתפים יש מי שמתאמץ להגיע מוקדם יותר, כדי לתפוס כיסא שידיותיו אינן שבורות. והריח המטריד של השטיח העבש מגיח מבין הרגליים, והאבק מדהה אותן.
לכאורה נערך כאן דיון בין עשרה אנשים, יותר ממחציתם נשים, רובם בשנות השלושים או הארבעים לחייהם, בטניהם לעתים נפוחות ולעתים רפויות, פניהם מתחילים להתקמט סביב הפה והעיניים, שיערות ראשיהם מרוטות או צבועות או מיושרות יתר על המידה, אם יש להם שדיים הם נמעכים זה לזה בנחישות, אם יש בהם קו של רוך, למשל חשש שהם טועים, הקו ניכר בקלות בפני הפוקר שהם עוטים על עצמם כחובבנים מושלמים.
לכאורה ישבה מאיה, הזוטרה מכל הנוכחים, מי שצפויה לעלות עקב בצד אגודל במעלה סולם השכר, ובהתה בחלל בציפייה שהכל יסתיים, תוך שהיא הופכת ומעמיקה בכיעורם של הנוכחים. לא כיעור אלא יומיומיות, ליתר דיוק חוסר טיפוח וחוסר טעם, או פער גדול מדי בין אנשים כפי שהם נראים למשל בטלוויזיה לבין אלה שכאן לצידה.
אבל כל זה רק לכאורה. כי למעשה, דקות אחדות לאחר שהתחילה הישיבה, הצליחה מאיה להקפיא את הנוכחים, בדיוק כשצחקו על דוד מבית הקפה שלמטה, והיא לא הספיקה להבין על מה הצחוק ופתאום הכל קפא. שקט מאיים מילא את החדר. תשעה אנשים נשמו בקצב סדיר. עיניהם מיצמצו מפעם לפעם. לרגע אחד קפאה גם מאיה, עד שגילתה שהיא יכולה לכחכח בגרונה, להניע את ידיה. עדיין לא העזה לזוז.
חוברת שאחז מישהו באוויר נפלה על השולחן ברעש, והקפיצה אותה. היא פנתה הצידה, ונגעה בכתפה של רווית, המנהלת הנוקשה של האגף. אחר כך טילטלה את ידיה מול עיניה. רווית לא הגיבה. מאיה קמה ממקומה, הקיפה את השולחן, ונגעה בחשש בכתפו של כל אחד מהנוכחים. אחר כך עשתה סיבוב נוסף ונעצרה מדי פעם כדי להביט מקרוב בפניהם, מקרוב ממש. מישהו סיפר לה שדברים כאלה קורים. והרי יכול להיות שגם היא קופאת ולא יודעת מזה. הרמז היחיד שנותר לאחר קיפאון, כך נאמר לה, הוא תחושת נימול באצבעות, או איבר שולי שמתעורר לחיים, או עקצוץ פנימי לא מובן.
מאיה אזרה עוז ונגעה באפה של רווית. תמיד אהבה אותו, גם כשהיתה רווית מעוותת אותו כלפיה בכעס (מעשה של יומיום). מגע האף היה כמו של פלסטלינה קשה. הוא היה קר, ובקע ממנו אוויר חם. אנשים נשמעו עוברים במסדרון. אבל תחלוף עוד לפחות חצי שעה לפני שמישהו יבדוק אם החדר מתפנה. מאיה המשיכה הלאה, מתאהבת באיברי הגוף הרדומים שנחו לפניה על כיסאות, על שולחנות, תלויים באוויר. היא ליטפה את שערה של זאת, נשמה את הבושם מצווארה של אחרת, אחזה בכתפיים חסונות, פתחה כף יד קפוצה שהונחה על המושב.
יש, פתאום הבינה, שני סוגים של אהבה. האחד, הפשוט, הנדוש, מתמקד בדמות אדם, ייצוג הולם של האנושות כולה, המספקת לאוהב שעשועי חיבה וכעס, שיחות ושתיקות. הסוג השני של אהבה, מפחיד ומפתה יותר, משתוקק לחלק מהאדם ומאניש אותו. אהבה מהסוג השני מתחילה מקירבה גדולה לאדם זר, לא מוגן. כמו הקירבה שבין שני נוסעי אוטובוס, האחד צמוד לעורפו של האחר במשך דקות ארוכות. כמו אישה המביטה בעיניים העצומות, המתנועעות בעדינות, של בעלה הישן לצידה. אהבה קצרה אך סוערת לאיבר אנושי אחד שאין בו לכאורה הדר, ועדיין הוא נושם וחי ופגיע כל כך, כמו ילד קטן. זאת האהבה האמיתית, הרגש הקרוב ביותר לאהבה שתיארו גדולי המשוררים. אהבה שאיננה התנצחות ומשא ומתן, אלא כל כולה איפוק מצידו של האוהב, לבל יפגע במושא אהבתו.
מאיה יצאה לסיבוב שני. הפעם פישקה בידיה שפתיים שמצאה ליד הלוח המחיק, מעכה חזה גדול, ליטפה לחי רכה, נגעה מתוך משחק בכל נקודות החן שהצליחה למצוא על אחת הבטנים. מישהו נגע פתאום בידית הדלת מבחוץ. מאיה רצה בחזרה למקומה. הדלת נפתחה, טעות בחדר, והעירה את הישיבה לחיים. עוד שני משפטים הוחלפו על דוד מבית הקפה שלמטה, ומיד החזירה רווית את הישיבה לנתיבה, קטעה את הדוברים, ניסחה מסקנות ברורות ורשימת פעולות לביצוע, סיכמה את הישיבה ופיזרה את הנוכחים.
מאוחר יותר, כשחזרו לאותו חדר ישיבות כדי לאכול את ארוחת הצהריים – סלטים וכריכים שהביאו מהבית – צנח שקט לא טיפוסי על הסועדים, תחושת מתיקות מלווה בחרדה, כמו חטא שצריך להיענש עליו, ולא ברור מי ועל מה. ריח הבושם של מאיה התחזק בחלל החדר. רווית פתחה את החלון שמאחוריה. הריח לא נעלם. כאילו נדבק לנחיריהם המעקצצים של הנוכחים. רווית הביטה במאיה, שבהתה בחלל כהרגלה, וחשה צורך מוזר לפטר אותה. אלא שהצורך לא היה מבוסס על עובדות, ולא מפטרים כאן אנשים סתם כך. רווית קפצה את שפתיה שהיו מפושקות מעט, סגרה את אגרופה שהיה פתוח באופן לא טיפוסי, השפילה את מבטה, גירדה באפה והתעמקה בעירבוב סלט הירקות שלה.


3. עין

"ראה נא, מה הדבר הזה?" אמר קלאוס הגדול, "וכי לא הטבעתי אותך?"
"אמנם כן," אמר קלאוס הקטן, "לפני פחות מחצי שעה השלכתני לתוך הנהר."
(מתוך 'קלאוס הגדול וקלאוס הקטן', מאת ה.כ. אנדרסן, בתרגום אהרן אמיר, מחברות לספרות 1984)

על שולחן העץ הכבד היו מונחות כעשר צלחות חד פעמיות עמוסות בכל מגוון המטעמים שיכולים לשרוד מחוץ למקרר לאורך זמן: בורקס בכל הטעמים, גזרי ירקות נעוצי קיסמים מסוגננים, פרוסות לחם יקר שחוממו מדי פעם עוד קצת במיקרוגל, וגם ביסלי ובמבה, שיהיה. חדר האורחים היה גדול וריק מאוד. במרכזו נפרש שטיח צבעוני יקר, עליו ניצב שולחן שחור וסביבו עמדו שלוש ספות בצבע בורדו. הקירות היו מכוסים בצפיפות בציורי שמן של ציירים ידועים, וביניהם, במסגרות חסרות טעם, תקועים תצלומים ובהם דמות ציבורית ידועה ששיניה צחורות וחשופות והיא מחבקת בחום את בני המשפחה.
"הוא עוד ייצא מזה," אמרה לי תקווה ותקעה לידי צלחת קרה למגע, "הוא תמיד יוצא מזה."
פניה התארכו והלכו עם השנים, וכך היתה הפיאה החומה שלה מתקצרת והולכת. עם השנים העמיק ההבדל שבין הפנים הקמוטות לשיער החלק תמיד.
על הספה השחורה, לידי, ישב אהרן. איש כבד שחיוכו דומם ומאיים, וכשהוא מחייך נדמה שהוא מתאמץ שלא להכות מישהו. הוא טפח על שכמי בחיבה.
היינו לבד, שלושתנו, כמעט שלושה שבועות, שבמהלכם החמצתי מבחן בגרות אחד.
"המצב קשה," אמרה תקווה והעבירה אוכל בין צלחות ריקות למחצה, כדי לחסוך מקום על השולחן. הדרך שלה להתמודד עם ההמתנה היתה להכין כמויות עצומות של אוכל, כאילו צפויים להגיע המוני סועדים. ובהיעדר בשורות או מבקרים – היא סידרה את הצלחות שוב ושוב.
"תמיד יש תקווה," נאנח אהרן.
"למה אתה מתכוון?" חקרה תקווה בחשד.
"לכלום," אמר אהרן. "אולי נציע לו משהו חם לשתות? רוצה משהו?"
הוא ניגש לארון המטבח ושלף ממנו שתי קופסאות, קפה נמס וטורקי, תוך שהוא קורא למאבטח שעמד מחוץ לדלת שייכנס לשתות משהו. אהרן מילא את הקומקום החשמלי במים, הניח ארבע כוסות על השיש, והתיישב שוב. תקווה קמה להכין.
"ניסיון לרצח זה לא משחק ילדים," צעקה תקווה מהמטבח.
"אבל הוא חי, לא?" ענה לה אהרן וטפח שוב על שכמי.
לפני קצת פחות משלושה שבועות ניסה ניקו, חבר הילדות שלי ובנם של תקווה ואהרן, לרצוח אותי, או כך זה נראה. הוא ירה מאקדחו שלושה כדורים שפגעו בתקרה ובקירות. רסיסים מהקיר פגעו בעינו הימנית וברגליי. בזמן שנאנק מכאבים ואחז בעינו חמקתי וברחתי. הסתתרתי על גג המרכז המסחרי הישן במשך כמה שעות, עד שחייליו הנאמנים של אהרן איתרו אותי ושלפו אותי ממחבואי. וכעת אני עצור אצל תקווה ואהרן, שמאביסים אותי באוכל, בשתייה ובסיפורים, אך לא מאפשרים לי לצאת החוצה. ניקו הובל תחילה לבית החולים, אך במהרה נעצר בחשד שרצח אותי. אמנם גופתי לא נמצאה, אולם העדויות הנסיבתיות (כתמי דם, אקדח מעשן) ובעיקר העבר האפל של משפחתו הספיקו כדי שיבלה את זמנו בבית המעצר, בתנאים הרבה פחות טובים משלי.
אחרי שנגררתי, חבוט ומפוחד, לביתם של אהרן ותקווה, הסביר לי אהרן שאין פה שום דבר אישי. הכל משחק. הפרקליטות והמשטרה, כך אהרן, יהפכו כל אבן כדי להפליל את המשפחה. לכן גם אם לא מצאו את גופתי, לא תהיה להן בעיה להמציא תלי-תלים של טיעונים ונסיבות, רק כדי לפגוע בניקו.
לאהרן היתה אסטרטגיה. הוא התכוון להסתיר אותי מן העולם עד לסיום החקירה של ניקו, עניין של לא יותר מכמה ימים. כשיוגש כתב האישום וייפתח המשפט, יציג אותי אהרן כראייה חיה לביטול המשפט. לפי אהרן, אם אצוף על פני השטח כבר עכשיו, לפני תחילת המשפט, יהיה לפרקליטות מספיק זמן להמציא סיפור חדש שיפליל את בנו.
בימים הראשונים, בזמן שאהרן היה מחליף ביד בוטחת את התחבושות שלי ("לא משהו שלא ראיתי," הוא אמר), ניהלתי איתו שיחות ארוכות במטרה להצביע על פגמים באסטרטגיה שלו ולשכנע אותו לשחרר אותי. כשזה לא צלח, ניצלתי רגע של חוסר תשומת לב וחמקתי מן הדלת אל הגינה הגדולה. המאבטח השיג אותי בקלות, ושנינו שמענו את דברי החוכמה של אהרן: "מבחינת כל העולם אתה מת. מתנהל כרגע משפט רצח על מותך. אתה מבין את המשמעות?" הבנתי.
תקווה הביאה את הקפה, ומתחת לבית שחיה החזיקה באלבום ישן. היו לתקווה המון אלבומים ישנים של ניקו, ובכל יום הנעימה את זמננו (או כך חשבה) בסיפורי ילדות משעשעים.
"עזבי אותו קצת," אמר אהרן, "את לא רואה שכואבת לו העין?"
ובאמת עיני הימנית כאבה. גיבוב מאולתר של תחבושות הונח עליה. כשחזרה תקווה בפעם הראשונה מביקור בבית המעצר וסיפרה לאהרן על עינו הפצועה של ניקו, הרים אהרן את ידו והיכה בעוצמה בפני. פנס גדול וכואב התנפח במהירות סביב עיני השמאלית.
כשנרגע, החל לטפל בעיני במסירות של אחות רחמנייה מגושמת.
"אני איש פשוט, איש של עיקרון אחד," הסביר בנימה לא מתנצלת, "עין תחת עין. תקרא לי פרימיטיבי, אכזרי, מה שאתה רוצה. אבל בזכות העיקרון הזה הגעתי לאן שהגעתי."
אחר כך ניסה להנעים את זמני כאסיר, וביקש ממני לשוב ולספר לו מה בדיוק קרה עם ניקו באותו יום. סיפרתי לו שמה שקרה היה תוצאה של מזג חם, לא יותר.
עד לפני כשנה עוד קראו לניקו בשם הסתמי יעקב, על שם הסבא. בשלב מסוים החליט שעליו להשתנות, כדי שיהיה ראוי להשתלב בעסקים של אביו אהרן, יהיו אשר יהיו. תחילה הכריח את כולם לקרוא לו ניקו. בהמשך, בחופשת הקיץ, כשעבדנו כמלצרים בקייטרינג של חתונות, החל לסחוט את הסועדים, שייתנו לו טיפים. בסוף שבוע אחד הרס את שלוש המכוניות של המשפחה, כדי ליהנות מכספי הביטוח. וכך זה המשיך. כמו ילד המנסה מעבדה כימית, כך בדק כל מתכון אפשרי לכניסה לעולם אחר. הפגישות בינינו הלכו והתמעטו, שכן אני הייתי שקוע בלימודים לקראת מבחני הבגרות, ולא הגעתי עדיין לשלב ההוכחה העצמית.
באותו ערב ארור פגשתי את ניקו במקרה ליד המרכז המסחרי הישן. היו שם עוד חברים. ניקו זרק מילה, אני זרקתי מילה, ודי מהר אמרתי לניקו את כל מה שאני חושב על הדרך החדשה שבחר לעצמו. אולי הייתי קצת בוטה. ניקו לא הגיב, רק משך אותי בזרועי אל המחסן שמאחור. גם כשהיינו לבד המשכתי לדבר. העניינים התלהטו. ניקו שלף אקדח וירה באוויר. הכדורים פגעו בקירות ובתקרה, הרסיסים ניתזו עלי ועליו. מרוב בהלה ברחתי, משאיר אחרי כתמי דם.

"ניקו הוא לא כזה. אני לא מאמין לך," אהרן סינן מבין שפתיו והשליך לעברי שקית מלאה קוביות קרח, "אתה התגרית בו, עשית שיפגע בך, בכוונה. זה מה שקרה."
הצמדתי את השקית לעיני ושתקתי. עם אהרן לא מתווכחים.
"בוא," אהרן הוביל אותי ביד קשה אל החדר הישן של ניקו, הדף אותי פנימה ונעל אחרי את הדלת. החדר היה חשוך. אהרן הקפיד להוציא משם קודם לכן את שתי הנורות ואת המחשב של ניקו.
"אהרן," קראתי.
אין תגובה.

*

בכל בוקר יצאה תקווה לבית המעצר, לבקר את ניקו. משום מה אהרן לא רצה ללכת לשם. בצהריים היתה תקווה מעדכנת אותנו על אודות מצבו הפסיכולוגי, הגופני והמשפטי של ניקו. ניכר באהרן שאהב את ניקו אהבת נפש. אם סיפרה תקווה שמצבו של ניקו מחמיר היה אהרן מסיר בזעם את התחבושות מעיני ונועל אותי בחדר במשך שעות. אם סיפרה שהמצב משתפר היה מעסה את כתפי בעדינות וסוטר לי על עורפי בחביבות. הוא היה בוחן את התחבושת המונחת על עיני הבוערת.
"המצב משתפר," היה אומר בטון סמכותי, "בקרוב הכאב ייעלם."
כך היה אהרן תמיד. מחוספס למראה, אבל רגיש ומתחשב כלפי. עד גיל שש-עשרה ביליתי הרבה עם ניקו, ויצא לי לחלוף על פניו של אהרן, תמיד חמור סבר ותמיד באמצע פגישה. אהרן היה איש העבודה הקשה והזיכרון הארוך.

הטלפון של תקווה צילצל. המאבטח כילה את הקפה שלו והניח את הספל על השולחן. השעה היתה שבע בערב, פחות או יותר.
תקווה ענתה לשיחה. היא שילמה לכמה עובדים בפרקליטות ובמשטרה, והם היו מעדכנים אותה על ההתפתחויות בחקירה. תקווה ליחששה לטלפון ומיהרה לבשר לנו את החדשות. הפרקליטות החליטה לדחות את תחילת המשפט בחודש, עד להשלמת החקירה.
"אז אני תקוע פה," אמרתי, "גם בבגרות במתמטיקה."
אהרן כיחכח בגרונו.
"ומה רע לך?" שאל, "שום דבר לא בוער. ממילא אתה לא רואה כלום וצריך לנוח. אנחנו מפנקים אותך."
מכיוון שלא שמענו חדשות על מצבו הגופני של ניקו, היתה העין שלי בטוחה לשעות הקרובות.
"והם עוד לא מצאו גופה?" שאל אהרן את תקווה בלי לחייך.
"הם כנראה יסתדרו בלי," ענתה תקווה, "יש נסיבות וכל זה. מה שכן, הם רוצים להציג את ניקו כעבריין מועד, עבריין מילדות. הם החליטו לפנות לאנשים שהכירו אותו, עדי אופי."
היא פנתה לעברי ובחנה את פני בעיניים מכווצות.
"את אמא שלך," היא אמרה לי, "הם מתכוננים להעלות על דוכן העדים."
"אפשר לחטוף גם אותה," הציע המאבטח.
אהרן החווה בידו בביטול.
הטלפון צילצל שוב. תקווה הימהמה לתוכו.
"הם החליטו לעצור גם את דוד משה," הכריזה בקול דרמטי, "הם רוצים לחקור את העסקים המשפחתיים."
פניו של אהרן הרצינו. הוא רמז למאבטח, איש סודו ואמונו, שיתקרב אליו. הם התעלמו מנוכחותי וניתחו את המצב המידרדר במהירות. נראה שדוד משה, אותו קשיש חביב שהיה יושב ימים ארוכים בקפה רבקה ולועס בפה פתוח, הוא המנהל הפיננסי של העסקים המשפחתיים, ומכיר את כל הסודות.
"משה לא יפתח את הפה," אמר המאבטח.
"אין סיכוי," חיזקה תקווה את דבריו.
"אתם מבינים מה זה עושה למוניטין שלנו?" רטן אהרן.
הטלפון צילצל שוב.
"ערב עמוס," הערתי.
"אני מבין שכל זה משעשע אותך," לחש אהרן. "בוא נקווה שלא קרה עוד משהו לעין של ניקו."
תקווה הקשיבה בפנים מתוחות לטלפון ובישרה את הבשורה. הפרקליטות שוקלת לוותר על ההאשמה ברצח. ניקו ישוחרר מחר למעצר בית.
"גאון העורך דין שלך, אהרן," אמר המאבטח.
"ומה נעשה עם הבחור?" שאלה תקווה והסתכלה עלי, "הוא תופס את החדר של ניקו."
"עין תחת עין," אמר המאבטח, "נשחרר אותו למעצר בית בבית שלו."
אהרן נתן בו מבט יגע.
"והאסטרטגיה?" שאל, "הרי הוא ילך ישר למשטרה."
"אם נחטוף גם את אמא שלו," הציע המאבטח הצעה חלופית, "הבית שלו יהיה בעצם כאן והוא לא יצטרך לעזוב."
"מילדות היינו לו כמו בית שני," נתנה תקווה תוקף היסטורי לרעיון.
"ואת ניקו נשלח למעצר בית אצל הבחור," התלהב המאבטח, "וזה ממש עין תחת עין, וגם יפנה לנו מקום."
ניכר באהרן שהחל לאבד את סבלנותו.
"אתם פשוט מגוחכים," רטן, "אנחנו לא משחררים אף אחד."
תקווה והמאבטח השפילו את ראשיהם.
"בואו נעזוב את השטויות. ביררת מה שלום ניקו?" שאל אהרן את תקווה ואיגרף את ידו הגדולה, "צלצלי רגע ותבדקי. אני רוצה להיות רגוע."
פרקי האצבעות באגרופו של אהרן היו מהודקים זה לזה כחיילים. רעד לא רצוני עבר בגבי.
"יש לי רעיון," התפרצתי, "משהו שלא יפגע בעקרונות ובאסטרטגיות וכל זה, ואולי יפתור כמה דברים."
אהרן סימן בידו שאני יכול לדבר.
"מה שקרה באמת באותו יום," המשכתי, "הוא שאני הייתי היורה. אני זה שירה בניקו. בדרך כלל אנחנו חברים טובים, אבל הפעם הוא עלה לי על כל העצבים. התווכחנו והתווכחנו, ובשלב מסוים חטפתי ממנו את האקדח ויריתי. ניקו לא הספיק להבין מה קורה כשהוא נפגע. אני נבהלתי, השלכתי את האקדח וברחתי."
אהרן תקע בי מבט ארוך. תקווה הליטה את פניה בידיה, כאילו התחולל הנס שהתפללה אליו. המאבטח ליטף את סנטרו המובלט.
"ולמה אתה חושב שנאמין לסיפור הזה ולא לקודם?" שאלה תקווה לבסוף.
"אם ניקו הוא זה שירה בי, למה ברחתי והתחבאתי מיד אחרי היריות?" החזרתי שאלה.
"אנשים מאבדים את הראש במצבים כאלה," התערב המאבטח, "הפחד משתק את החשיבה שלהם."
"אבל אני שמעתי את השוטרים שמחפשים אותי במשך שעות ארוכות. היה לי מספיק זמן להירגע. לא יצאתי מהמחבוא כי אני הייתי היורה."
אהרן עיכל את הבשורות החדשות.
"זה הסיפור הסופי שלך?" שאל אהרן, "זה מה שאתה רוצה לספר למשטרה אחרי שנשחרר אותך?"
"כן."
"ולמה שתספר את זה ותפליל את עצמך?"
"כי זה מה שקרה."
"אני מאמינה לו," אמרה תקווה, "זה דומה למה שניקו סיפר לשוטרים. הם כמובן לא האמינו לו. עורך הדין כבר חשב להציע לניקו לשנות את הגירסה, שתיראה אמינה יותר."
"גם לי זה נשמע סיפור הגיוני," אמר המאבטח, "השאלה איך נשכנע גם את המשטרה. הם הרי מכירים אותנו, הם מכירים את העקרונות שלנו. הם יכולים לא להאמין לבחור. הם יכולים לחשוב שהוא ממציא."
"את זה קל לפתור," אמר אהרן.
הוא קם ממקומו, שלף את אקדחו וירה בי שלושה כדורים כואבים במיוחד, לפי הסדר: שוק, ירך, עכוז.

"עין תחת עין," לחש אהרן כשהשליך אותי, חבול ומדמם, אל הרחוב, "אתה יכול ללכת למשטרה. עכשיו יקשיבו רק לסיפור החדש שלך. הם מכירים את העקרונות שלי והם יבינו לאיזו גרסה אני מאמין."



תצלום: אירה אדוארדובנה